מנין שנות ערלה בגוש אדמה שהתפורר

מנין שנות ערלה בגוש אדמה שהתפורר

אחת משיטות הגידול המקובלות ביותר כיום ליצור שתילי עצי פרי היא גידול השתיל בתוך גוש אדמה בתוך שקית פלסטיק. במהלך הנטיעה ישנה תופעה שעקב חוסר זהירות של הנוטעים-הגושים מתפוררים. יש לנסות להגדיר איזו מידה של התפוררות מחייבת למנות שנות ערלה מחדש

אגרונום מוטי שומרון | אמונת עיתך חשון-כסליו תשנ"ו

 

הצגת הבעיה

אחת משיטות הגידול המקובלות ביותר כיום ליצור שתילי עצי פרי (ובפרט בירוקי-עד) היא גידול השתיל בתוך גוש אדמה בתוך שקית פלסטיק.

במהלך הנטיעה ישנה תופעה שעקב חוסר זהירות של הנוטעים (שבדרך כלל הם פועלים זרים) - הגושים מתפוררים. בדרך כלל, גם בנטיעה מאד לא זהירה, ההתפוררות היא לא יותר מאשר 40-50% מן הגוש. יש לנסות להגדיר איזו מידה של התפוררות מחייבת למנות שנות ערלה מחדש.

 

הניסוי בהדרים

ב"גן המצוות" שליד המכון, ביצענו לאחרונה ניסוי אשר מטרתו היתה לבחון עד כמה משפיעה התפוררות גוש השורשים על קיום העץ. הניסוי בוצע בעצי הדר, ולפיכך אין להסיק ממנו כל מסקנה שהיא לגבי מינים אחרים.

כיום מקובל לגדל את שתילי ההדרים במשתלות בתוך שקיות פלסטיק. נפח השקית ובה מצע הגידול - כ-3 ליטרים. כבר במשתלה השרשים חודרים בד"כ לקרקע דרך חורי הניקוז הנמצאים בתחתית השקית ומשתרשים בקרקע. לצורך הניסוי קנינו 60 שתילי הדרים בגיל שנתיים, בתוך שקיות. כאמור, השתילים כבר הספיקו להשתרש בקרקע. הניסוי בוצע בשני זנים שונים: אשכולית לבנה (על כנת וולקה) וקלמנטינה מזן "אורית".

20 שתילים של אשכולית לבנה הוכנו במשתלה לשתילה רגילה. נוף העץ (העלווה) קוצץ בחלקו ונשארה כ-30% מכמות העלווה. העצים חולקו ל-4 קבוצות (ו-5 חזרות) ובכל קבוצה עץ אחד נשאר לביקורת. עץ אחד נשאר עם 50% מגוש הקרקע, עץ אחד נותר עם 66% מגוש הקרקע ועץ אחד נותר עם 75% מגוש הקרקע. כל העצים קיבלו את ההשקיה באופן זהה. העצים קיבלו השקיה אחת בכל יומיים, ובכל השקיה ניתנה כמות מים עודפת, עד נגירה, (למרות שבמשתלה מקובל להשקות בכל יום). לאחר כשלושה שבועות בדקנו את תוצאות הניסוי, והתברר כי כל 20 העצים המשיכו לחיות באופן תקין לגמרי, כולל העצים אשר מחצית מגוש שורשיהם הוסרה.

לאור זאת ביצענו ניסוי נוסף ובו לקחנו כ-40 עצי קלמנטינה מזן "אורית" וחילקנו אותם לשתי קבוצות, בכל קבוצה 20 עצים. בקבוצה א' גזמנו מהעצים כ-20% מנוף העלווה באופן שנשארו כ-80% מהעלים. (ככל שיש פחות עלים יכולת ההישרדות של העץ גדולה יותר, מכיוון שהוא מאבד פחות מים), ובקבוצה ב' לא גזמנו כלל את העצים. גם במקרה זה חתכנו את גוש השורשים ב-3 רמות שונות. בכל קבוצה היו 4 טיפולים ו-5 חזרות. במקרה זה הסרנו 75% מגוש השרשים, 50% מגוש השרשים ו-25% מגוש השרשים, כך שבהתאמה נותרו: 25% מגוש השרשים, 50% מגוש השרשים ו-75% מגוש השרשים. בקבוצת הביקורת לא נעשה דבר לגוש. ההשקיה היתה אחידה. הניסוי בוצע בחודשים אב ואלול, וגם כאן ההשקיה ניתנה אחת ליומיים. בכל השקיה ניתנה כמות מים עודפת למניעת המלחה. התוצאות בניסוי זה היו דומות לתוצאות הניסוי הקודם. אף אחד מהעצים שהשתתפו בניסוי זה לא כמש, וכולם המשיכו להתקיים.

המסקנה היא שבמקרה זה, של עצי הדר אשר גדלו מתחילתם בגוש קרקע, גם כאשר מסירים חלק ניכר (עד 75%) מגוש הקרקע (ובו השורשים) - הצמח ממשיך להתקיים במידה וממשיכים להשקותו כרגיל.

 

הבנת המציאות במשנה בערלה

כדי לבחון את המשמעות ההלכתית של הניסוי, יש לעמוד על הריאליה של המשנה במסכת ערלה (פ"א מ"ג):

אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב.

המפרשים שם מסבירים, שהכוונה לאילן מבוגר שכבר עברו עליו שנות ערלה. אילן זה נעקר (כגון ע"י הרוח) וגוש האדמה שסביב השרשים נשאר דבוק ומחובר אליהם, והוא ממשיך להתקיים ע"י גוש העפר שנשאר דבוק לשרשיו. המקרה השני הוא שנהר שטף את האילן ועקרו יחד עם גוש העפר אשר נשאר מחובר לשרשים, והאילן נשטף וניטע במקום אחר וכוסה בעפר נוסף. גם במקרה זה יש להעריך אם גוש העפר אשר נשאר מחובר לשרשים יכול לקיים את האילן, ואזי נחשב האילן למחובר לקרקע ואין צריך למנות לו שנות ערלה מחדש.

אולם תחילה יש לבאר את המציאות שבה עוסקת המשנה. מבחינה בוטאנית, האילן זקוק לעפר כדי לינוק ממנו את המים ויסודות המזון הדרושים להתפתחותו. ככל שהאילן גדול יותר, זקוק הוא ליותר מים ודשנים. אילו ננסה לגדל אילן גדול בתוך עציץ (שאינו מחובר לקרקע) ונשקה את האילן לעיתים רחוקות, מובן מאליו שהאילן ייבש. לעומת זאת, ניתן לגדל אילן בתוך מיכל ולספק לו מים וחומרי הזנה בתדירות גבוהה כך שיוכל להתקיים כראוי.

כדי להבין את המציאות שבה עוסקת המשנה יש להשיב על מספר שאלות:

א. מהו היחס הכמותי בין גוש העפר שנעקר עם האילן לבין גדלו של האילן?

ב. האם גוש העפר שנעקר עם האילן מסוגל לאצור בתוכו כמות מים לתקופה ארוכה (מה אורך התקופה?) או שיש צורך בהשקיית גוש העפר (באיזו תדירות?)

ג. איזה חלק מכלל מערכת השרשים של האילן נשאר מחובר אליו כאשר הוא נעקר ממקומו?

 

הבנת המציאות במשנה בב"מ

ייתכן לבאר את משנתנו עפ"י המשנה במסכת בבא מציעא (פ"ח מ"ה):

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו; זה אומר זיתי גידלו וזה אומר ארצי גידלה - יחלוקו.

הגמרא שם מסבירה שמדובר בזיתים מבוגרים שיצאו כבר מכלל ערלה, אשר נעקרו עם גוש הקרקע שסביב שרשיהם באופן שהם יכולים להמשיך ולהתקיים ללא תוספת קרקע, ולכן הם פטורים מן הערלה. עפ"י המשנה בבבא מציעא נראה כי מדובר בעצים עמידים יחסית (כגון: זיתים) אשר נעקרו עם חלק מסויים מגוש השורשים המקורי. ידוע שיש לעץ מערכת שרשים גדולה מאד ומסועפת. מקובל לנטוע עצי זית באיזורי השומרון ויהודה במרווחי נטיעה גדולים (כ-10 עצים בדונם), וכך יכול העץ להתקיים במשך הקיץ גם ללא השקיית עזר. קשה מאד להניח שהמשנה בבבא מציעא עוסקת בעץ זית אשר נעקר עם גוש שרשים שנפחו עשרות מ"ק. יש להניח שמדובר בגוש קרקע שנפחו לכל היותר 1 מ"ק (1,000 ליטרים). ואם כן, מרבית שרשי העץ, ובפרט היונקות אשר פעילות בקליטת המים והדשנים, ודאי נותקו מהעץ ונותרו בקרקע. להערכתי, אחוז השרשים הפעילים אשר נשאר מחובר לאילן אשר נעקר עם גושו במשנה זו - אינו עולה על אחוזים בודדים! יש גם להניח כי סוג הקרקע בה עוסקת המשנה הוא קרקע כבדה (זו הקרקע המצויה באזורי גידול הזיתים). אלמלא היתה הקרקע כבדה לא היתה האדמה נשארת דבוקה לשורשים אלא נשטפת בזרם הנהר (בקרקע חולית, למשל). וכידוע, קרקע כבדה-חרסיתית אוצרת בתוכה כמות מים גדולה יותר מאשר קרקע קלה.

 

תנאי הקיום של האילן בגוש

עדיין נדרש להבין איך יכול האילן שנעקר עם גוש כה קטן ביחס לגוש השרשים המקורי להמשיך ולהתקיים. כאן יש לחלק בין שני המקרים במשנה בערלה. במקרה הראשון מדובר בעץ שנעקר ע"י הרוח עם גוש עפר. קשה להניח שהרוח עקרה עץ מבוגר עם גוש עפר שנפחו אלפי ליטרים. ואם כן יש לשאול: כיצד יכול האילן להמשיך ולהתקיים? חייבים א"כ לומר שהאילן הושקה לאחר שנעקר במידה מסויימת ע"מ שיוכל להמשיך ולחיות. במקרה השני, בו מדובר על אילן שנשטף בנהר - קל יותר להבין מדוע האילן המשיך להתקיים. וזה היות וגוש העפר ספג מים רבים אשר איפשרו את קיום האילן. לכן, גם במקרה הראשון, בו מדובר באילן שנעקר ע"י הרוח, חייבים לומר שהוא קיבל השקיה מידי פעם.

אך כאן מתעוררת השאלה ההלכתית: האם תוספת השקיה מלאכותית מותירה את האילן עדיין בגדר של "אם יכול לחיות" או שמא האילן שנעקר אמור לחיות מגושו ללא כל תוספת השקיה? קשה להניח שכוונת המשנה שהאילן ימשיך לחיות רק מגושו ללא תוספת השקיה, שהרי אם לא יקבל תוספת מים ודאי שימות, (מלבד מקרה שנפח גוש העפר גדול במיוחד או שהעלווה מצומצמת במיוחד). לפיכך יש לבאר, לעניות דעתי, את המשנה כך: "האילן שנעקר והסלע עמו - אם יכול לחיות פטור" - הכוונה היא, כאשר נשאר גוש קרקע ואנו מוסיפים לו מים בכמות כזו שהיתה מחזיקה הקרקע הזו לפני שנעקר האילן והוא ממשיך להתקיים - אז נחשב האילן למחובר לקרקע.

אולם, יש להרחיב נקודה זו הרחבה נוספת. במציאות החקלאית המודרנית ניתן לגדל צמחים בתוך מצעי גידול בכמות מינימלית, ואף בהידרופוניקה (גידול במים) ובאירופוניקה (גידול באויר), כאשר הצמח מקבל בתכיפות רבה מאד את המים וחומרי המזון להם הוא זקוק. בתנאי גידול מלאכותיים אלו ניתן לגדל את הצמח אף ללא קרקע בכלל (כגון: בתמיסות זורמות וכדו'). נכון הוא שהמרחק בין שיטות הגידול הללו לבין המציאות של "אילן שנעקר והסלע עמו" - מרחק רב הוא; אך גם במציאות של המשנה בערלה מדובר בעצים אשר מסתמא היו מקבלים השקיית עזר בשעת הצורך (כגון: בתקופת הנטיעה, בשנת בצורת וכדו'), ובשדה השלחין ודאי שהיו מקבלין השקיה סדירה.

העולה מדברים אלו כי גם במציאות בה עוסקת המשנה בערלה יש לבאר כי בודאי אין הכוונה לבחון האם האילן יכול להתקיים ללא מים כלל אלא כוונת המשנה היא כי יש להעריך אם כמות המים האצורה בגוש הקרקע אשר נעקר עם השרשים מספקת להמשך קיום האילן, (ואולי בתוספת השקיה מידי פעם).

 

השוואה בין הניסוי לבין המשניות

המשנה עוסקת במקרה בו נעקר עץ אשר גדל בקרקע ושרשיו התפשטו, מסתמא, לכל צדדיו ולעומק הקרקע, ואעפ"כ, אם נעקר עם גוש אשר הוא יכול להמשיך ולהתקיים ממנו - נחשב הוא כמחובר לקרקע. במציאות החקלאית שלנו בה מקובל לגדל סוגי עצים מסויימים בגוש במשתלה (כגון: הדרים) - הצמח מפתח את כל (או רוב) מערכת השורשים בתוך הגוש ולכן גם כאשר הסרנו חלק ניכר מגוש העפר, עדיין נותרו מספיק שרשים פעילים אשר מהם יכול היה הצמח להמשיך ולחיות כל עוד הוא מקבל השקיה סדירה כפי שקיבל לפני כן.

המסקנה העולה מכאן הוא, שמידת ההתפוררות המצויה בשתילת הדרים איננה מוציאה את הגוש מכלל זה שהעץ "יכול לחיות ממנו", ולכן אין צורך למנות את שנות הערלה מחדש.

ולמעשה, צריך להציג את השאלה בצורתה זו לפני רבותינו הפוסקים, כדי לקבל את הכרעתם להלכה ולמעשה.

 

 

השאלות ההלכתיות העולות מהניסוי/הרב יואל פרידמן

 

רבני המכון, ובראשם הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ליוו את הניסוי, ואף ביקרו במקום כדי לראות את תוצאות הניסוי.

השאלות ההלכתיות עקב הניסוי עולות בכל חריפותן, ופוסקי הדור יצטרכו לתת עליהן את הדעת ולהכריע בהן.

 

א. מהו גוש אדמה שיכול לחיות ממנו: האם הכוונה ליכולת קיום למשך שבועיים כשהשתילים מקבלים השקיה או יכולת קיום ללא השקיה.

אמנם החזו"א (ערלה סי' ב ס"ק י ד"ה ולכן) והגרש"ז אויערבך (עי' מנחת שלמה סי' סט אות ו, סי' ע עמ' תו, כרם ציון השלם, אוצר פרי הלולים עמ' לו) נקטו שמדובר ביכולת קיום עם השקיה. אך כבר הוכח בניסוי הקודם (עי' "אמונת עתיך" 7 עמ' 41) שאם משקים את השתילים (בתדירות המקובלת במשתלה), אזי אף אם מפוררים את גוש האדמה באופן שנשאר רק 25% ממנו כל השתילים ממשיכים להתקיים. עובדה זו בעצם מרוקנת מתוכן את המשמעות של המושג "גוש אדמה שיכול לחיות ממנו".

לעומת זאת, אם ההגדרה של "יכול לחיות ממנו" היא ללא השקיה, מתברר מהניסוי הזה שיש משמעות רבה לגודל הגוש (ראה טבלה מסכמת).

 

ב. מהי הגדרת קיום: האם הישרדות, דהיינו שכל זמן שהעץ עצמו יכול להתאושש (לאחר שבועיים של הצמאה) עדיין הוא בכלל חי או שמא ברגע שהעלים כמשו (ואולי אף קמלו) נחשב אינו מתקיים.

אמנם החזו"א (דיני ערלה ס"ק יח) הגדיר שאם העלים כומשים, יש למנות שנות ערלה מחדש. אך ייתכן שהחזו"א הולך לשיטתו, שמגדיר את ה"יכול לחיות ממנו" בעזרת השקיה. אך אם נגדיר שהקיום של הגוש במשך שבועיים הוא ללא השקיה, יתכן שגם אם כל העלים כמשו, אך עדיין השתיל יכול להתאושש, העץ נחשב "קיים" והוא ממשיך את הנטיעה הקודמת.