ערלה בענבים מוקדמים באזור חצבה

ערלה בענבים מוקדמים באזור חצבה

מטע כרם שנטעו ביישוב חצבה שבערבה בכסלו תשס"ו, ופריו מבשיל בימים הללו, אדר תשס"ט. האם הפירות מותרים כנטע רבעי או אסורים כערלה?

הרב יהודה הלוי עמיחי | טבת-אדר תשס"ט

 

 

שאלה:

מטע כרם שנטעו ביישוב חצבה שבערבה בכסלו תשס"ו, ופריו מבשיל בימים הללו, אדר תשס"ט. האם הפירות מותרים כנטע רבעי או אסורים כערלה.

 

הנתונים הנמצאים בפנינו:

א.המטע נשתל במשתלה בכסלו תשס"ו (12/05). הוצא מהמשתלה בכ"ג ניסן תשס"ז (4/07). נשתל בקרקע בד' תמוז תשס"ז (6/07).

ב.היו שתי חלקות שהפריחה החלה בהם בתאריך י"ח טבת תשס"ט (14/1/08). בשאר החלקות הפריחה החלה בא' שבט תשס"ט.

ג.הפרי הראשון מתוכנן לתאריך ט"ו אדר תשס"ט, (15.3.08). בתמונות מיום ה' שבט תשס"ט (30.01.09) רואים בחממה אחת מספר פקעים לאחר נפילת עלי כותרת, ובחממות אחרות רואים פריחת עלים.

ד.הרב משה בלוי שליט"א (רב אזורי הערבה) סייר במטע בי"א שבט תשס"ט (5.02.09) ודווח שגודל הפקע הגדול ביותר הוא כראש עט פרקר. כאשר חתכו את הפקע לאורכו התברר שהוא יבש לגמרי ללא נוזלים בתוך הפקע. וכן נוכחנו לראות בדוגמאות של אשכולות ענבים שהגיעו לידינו.

ה.מיקום הכרם הוא מעבר לנחל הערבה מזרחה. יש אישור הלכתי שנטיעות נעשו בפיקוח הגורמים המוסמכים לכך.

 

תשובה:

 

א. אילן שניטע ל' יום לפני ראש השנה

 אנו נתייחס לגידול דו שנתי[1] כנטיעה המחשיבה את המשתלה כשנות ערלה, על פי הדרכת רבותינו בארץ ישראל. ועל כן לפנינו שאלה באילן שניטע בכסלו תשס"ו, אימתי מסתיימים שנות הערלה.

 

הגמרא (ראש השנה ט ע"ב- י ע"א) אומרת:

תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה - ערלה, ואם לרבעי - רבעי.

 

אנו לומדים מדברי הגמ' שהזמן הקובע את סוף שנות הערלה אינו ראש השנה ואם נטע יותר מל' יום לפני ראש השנה הרי זה  ערלה עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית. הגמ' לומדת זאת מפסוקי התורה. כל האילנות שנטעו עד ט"ו באב כיון שעלתה להם שנה בראש השנה, אף שאין בזמן זה שנה שלמה, נשלמו ג' שנות הערלה של העץ. במקרה זה הפירות שיחנטו לפני ט"ו בשבט עדיין אסורים משום ערלה, והפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט מותרים ודינם כדין רבעי. אולם יש לדון מה הדין באילן שניטע במקרים הבאים.

1. בחודש אלול לפני ראש השנה.

2. אחר ראש השנה קודם ט"ו בשבט.

3. מט"ו בשבט עד לר"ח אלול

 

ישנם חמש שיטות בראשונים הדנות בשאלת אלו. נכתוב רק את סיכומי השיטות. התאריכים מציינים את הזמן שהפרי נחשב כערלה ומזמן זה ואילך, לאחר החנטה, יהיה מותר הפרי.

 

ב. סיכום השיטות

 

 

נטיעה באלול

נטיעה בין רה"ש לבין ט"ו בשבט

נטיעה מט"ו בשבט לר"ח אלול

רמב"ם

עד ר"ה הרביעי

(מעט יותר מג' שנים)

מיום ליום

(בדיוק ג' שנים)

עד ט"ו בשבט של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

ראב"ד

עד ר"ה הרביעי,

(מעט יותר מג' שנים)

עד ט"ו בשבט שנה ד'

(יותר מג' שנים)

עד ט"ו בשבט של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

רז"ה

עד ט"ו בשבט

(יותר מג' שנים)

עד ט"ו בשבט שנה ד'

(יותר מג' שנים)

עד ט"ו בשבט של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

ריב"ב

עד ר"ה הרביעי

(מעט יותר מג' שנים)

עד ר"ה של שנה ג'        

(פחות מג' שנים)

עד ט"ו בשבט של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

ר"ח

עד טו בשבט

(יותר מג' שנים)

עד ר"ה של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

עד ר"ה של שנה ג'

(פחות מג' שנים)

 

העולה בנידון דידן שנטעו את הגפנים בכסלו תשס"ו, יש מחלוקת ראשונים מאימתי מונים את שעת הנטע רבעי, האם שלוש שנים לאחר הנטיעה, או שאף במקרה זה הפירות יהיו אסורים עד ט"ו בשבט ואחרי ט"ו בשבט הפירות יהיו נטע רבעי. יש ראשונים הסוברים שבנטיעות אלו יש ללכת לפי ראש השנה תשס"ט. וכיוון שהפירות חנטו לאחר ראש השנה – הפירות מותרים.

 

השו"ע (סי' רצד סעי' ה) הכריע כדעת הרמב"ם אלא שהביא לבסוף כיש אומרים את דעת הרז"ה שכל החונט עד טו בשבט הוא ערלה.

 

להלכה למעשה בדין הנוטע בין ראש השנה לט"ו בשבט, כתב החזו"א  (דיני ערלה סעי' ה,ו) כדעת הרז"ה, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, ולהחמיר לעולם עד ט"ו בשבט, אולם הביא גם את דעת הרמב"ם שהולכים מיום ליום, וכתב שהמיקל בארץ יש לו על מי לסמוך, וכן הביא בנטע הלולים פ"א סעי' ח. ובייחוד שמצאנו עוד שיטות ראשונים (ר"ח וריב"ב) שבנידון דידן יש להקל עד ר"ה, וא"כ בודאי יש מקום לסמוך על דעת הרמב"ם, שהוא ממצע, ובייחוד שהשו"ע הכריע כשיטת הרמב"ם, והביא את דעת הרז"ה רק כיש אומרים, ועל כן בודאי שיש מקום לרוצה לסמוך על הרמב"ם.

 

ג. חצבה - ארץ ישראל.

נחלקו הראשונים האם דין ערלה בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן. והנ"מ במחלוקת זו לענין ספיקות דרבנן.

הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"י הי"א- הי"ב) כתב:

ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור, בסוריא והיא ארצות שכבש דוד מותר,

כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ואין צריך לומר בחוצה לארץ.

 

למדנו שדעת הרמב"ם שבארץ ישראל הערלה מדאורייתא וספקה אסור ואילו בחו"ל איסורה מדרבנן וספקה מותר. ואילו סוריא דינה כחו"ל. המל"מ הביא דברי התוס' (יבמות פא ע"ב ד"ה מאי) שדין כלאי הכרם, שבטלה קדושת הארץ, מדרבנן, ומכאן למד שגם ערלה בזמה"ז היא מדרבנן, והובאו דבריו בתפארת ישראל (ערלה פ"א אות ח), תפארת יעקב (ערלה פ"א) ועיין מנ"ח (מצוה רמו אות???? ) שאם ערלה בזמה"ז מדרבנן בארץ ישראל הרי שספקו לקולא, וכן כתב בצל"ח (ברכות לו ע"א). ועיין (בנטע הלולים פרק ד ס"ק כ) שהביא הרבה אחרונים הסוברים שערלה בזמן הזה היא מדרבנן, אולם השו"ע (סי' רצד סעי' ט) הביא את היסוד לחלק בין ארץ ישראל וסוריא, וא"כ משמע שבא"י אסור מדין תורה, ואילו בחו"ל מהלכה למשה מסיני וספקה הותר. גם  החזו"א (ערלה סי' יא אות ח) ומשפט כהן (סי' יב) נקטו שאין להקל בזמן הזה בספקות בערלה בארץ ישראל, שהרי השו"ע סתם לאסור. אולם כאשר אנו דנים על חצבה וממזרח לנחל, נשאלת השאלה מהי ארץ ישראל ומהי חוצה לארץ, האם ארץ ישראל היא המוגדרת בפרשת מסעי או שמא ארץ ישראל היא המובטחת לאברהם אבינו (אם נסביר שיש שינוי בגבולות בין גבולות עולי מצרים וגבולות ההבטחה). בכל אופן נראה שגבולות מסעי הם הקובעים שהרי המשנה והגמ' דנו לגבי ספק ערלה בסוריא, ומשמע שאין סוריא בכלל ארץ ישראל, א"כ נראה שאין אנו דנים על גבולות ההבטחה שהם עד הפרת והחדקל. אלא דנים על ארץ ישראל המבוארת בפרשת מסעי, שהם גבולות עולי מצרים. וכך כתב בישועות מלכו (סוף פ"א דתרומות) "ולפ"ז ערלה היא מדאורייתא בכיבוש עולי מצרים", וכן כתב במלבושי יו"ט (סי' יח), ובתוה"א (פ"ט אות יג).

 

נותר לנו לברר האם מעבר לנחל הערבה באזור חצבה הוא בארץ ישראל שכבשוה עולי מצרים או לא, וכבר האריך בכך במשנת יוסף (שביעית פ"ו מ"א, שו"ת ח"א סי' מה) וכתב שלרוב האחרונים כל שיוצא מעבר לנחל הערבה מזרחה, מקביל לחצבה, הרי זה מחוץ לגבולות ארץ ישראל. וא"כ לכאורה חצבה נמצאת מחוץ לגבולות התורה בדין עולי מצרים, א"כ אין שם אלא דין חוץ לארץ לעניין שביעית, וא"כ צריך לברר מה דין ספק ערלה במקום שדינו בערלה מכח הלכה למשה מסיני. ולכאורה כאן הכל יסכימו שיש לפסוק לקולא כדעת הרמב"ם שפירות החונטים בעצים שנטעו מר"ה עד ט"ו בשבט לאחר ג' שנים מיום ליום, הרי אלו מותרים, ויש בהם חיוב פדיון נטע רבעי. ואין צורך להחמיר כדעת הראב"ד והרז"ה. ועוד אם בארץ ישראל כתב החזו"א שהמיקל כדעת הרמב"ם יש לו על מי לסמוך, הרי שבמקום שהוא חו"ל, אפשר בודאי להקל בו כדעת הרמב"ם.

לפי הסבר זה עולה שכל העצים שחנטו אחר כסלו תשס"ט באזור חצבה אין בהם איסור ערלה אלא נטע רבעי, וכדעת הרמב"ם.

אמנם אם נסביר שהגבול הדרומי הוא לא לפי המתואר בתורה על נחל צין, א"כ יתכן שחצבה  ומעבר לנחל הערבה מזרחה הם מהמקומות שכבשו עולי מצרים, אבל קשה, דמנין לנו שהתורה נתנה גבול לפי קו רוחב שרירותי, הרי כל גבולות עולי מצרים בנויים על נקודות ציון של "ונסב הגבול ועבר הגבול", שהם גבולות המצוינים על פי נתוני טבע מסוימים. על כן לא נראה שיש קו ישר כגבול מדין תורה.

בכל אופן אין זה בודאי ארץ ישראל אלא ספק ארץ ישראל, ואם בארץ ישראל מרן פסק כדעת הרמב"ם שמניין שנות ערלה לפי יום יום, א"כ בספק ארץ ישראל בודאי שיש ללכת לפי דעת הרמב"ם שמניין השנים הוא לפי שלש שנים לנטיעה.

 

ד. גודל הפרי

לאחר שבררנו את ענין התאריך הקובע לתחילתה של השנה הרביעית, נברר מהו גודל הפרי הקובע בדיני ערלה, האם הפרי הוא מהשנה או משנה שעברה.

באופן כללי (בתרומות ומעשרות) ידועה המחלוקת בין הרמב"ם והתוס', לפי התוס' (ר"ה יב ע"ב ד"ה והתבואה, ר"ש שביעית פ"ב מ"ז) הזמן הקובע הוא החנטה שהיא הופעת הפרי. (עונת המעשרות זהו שלב החיוב של ההפרשה, אולם חיוב השנה כבר נקבע בשעת החנטה), ואילו לדעת הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"א ה"ב) הגודל הקובע את השנה הוא עונת המעשרות.  אולם נשאלת השאלה מאיזה גודל נחשב הפרי בן שנתו.

 

המשנה (ערלה פ"א  מ"ז) אומרת:

העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי

דעת ת"ק שסמדר איננו פרי ואילו לר' יוסי משלב הסמדר נחשב כפרי. ההלכה כת"ק ולכן סמדר איננו מתחייב בערלה, שהרי נאמר "וערלתם את פריו" וסמדר איננו פרי, וכן פסק הרמב"ם (מעש"ש פ"ט הי"ג). הרמב"ם בפיה"מ כותב שהמחלוקת היא בסמדר אבל בוסר בודאי אסור. ונשאלת השאלה מה בין סמדר ובוסר. הרמב"ם בפיה"מ הסביר שסמדר היינו הפרח שממנו יהיה הפרי, אמנם רש"י (ברכות לו ע"ב) כתב: "סמדר אסור - ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר".

נראה מדברי רש"י ששלב הסמדר הוא לאחר נפילת הפרח, אולם הרמב"ם (פיה"מ ערלה פ"א מ"ז) כתב ששלב הסמדר היינו קודם פתיחת הפרח[2], למדנו שגם כשפתח הסמדר היינו יציאת הפרח עדיין לא נאסר בערלה, עד שיהא בוסר.

הגמ' (ברכות לו ע"ב) השוותה את גודל הבוסר לפול הלבן, באמרה "ואמר רב אסי: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. פול הלבן סלקא דעתך? אלא אימא: שיעורו כפול הלבן".

למדנו א"כ שאין ערלה אפילו לאחר נפילת הפרחים עד שיגיע הפרי לגודל של פול הלבן. השו"ע (או"ח סי' רב סעי' ב) כתב שאין אנו יודעים מהו כפול הלבן, אולם מאידך המשנה (שביעית פ"ד מ"י) אומרת:

מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית? בית הלל אומרים: החרובים משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילן משיוציא.

אנו לומדים שהגירוע שהוא הבוסר הוא פול הלבן, וכבר בשלב זה זה יש משות לפרי. בהסבר שלב הגירוע נאמר בירושלמי "אמר ר' יונה משיזחילו מים", לפי ר' יונה הבוסר הוא שלב הגירוע, דהיינו כניסת מים לתוך הפרי. הר"ח (פסחים נג ע"א) והרמב"ם בפיה"מ (שביעית פ"ד מ"י) כתבו שיש בו גרעינין, דהיינו לא גרעינים גדולים הניכרים מבחוץ, אלא גרעינים של תחילת הפרי[3]. וא"כ נראה שהבוסר הוא כשיש קצת ממשות מים בפרי או גרעין קטן, והוא שעת החנטה.

למדנו שפרי שאיננו בוסר אין בו איסור ערלה כלל, אבל עדיין יש לברר מהו הגודל הקובע להחשיבו כבן שלש או ארבע שנים.

 

הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"ט ה"י) כתב:

כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון, ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי.

משמע מדבריו שמשעה שיוציא האילן את הפרי הרי הוא כבר מחשיבו כשנת ערלה ואין צורך להגיע לעונת המעשרות.

בספר מלבושי יו"ט (ח"ב חובת קרקע סי' טז) דן בשאלה זו, וכתב שהגודל הקובע ומחייבו כשנת ערלה, לדעת הרמב"ם, הוא סמדר, כפי שהבאנו לעיל לדין הפירות, שהרי קודם לכן אין להם משמעות פרי כלל. וכן כתב החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כ ד"ה ר"מ, ס"ק כב ד"ה ונראה) שהקובע הוא בוסר (לעניין ענבים, זיתים וחרובים). אמנם מדברי רש"י (ר"ה י ע"א ד"ה ופירות) שכתב שאם חנטו הפירות כבר נאסרו ומשמע שלא הזקיקו בוסר על מנת להחשיבו כפרי, וכן משמע ברא"ש הל' ערלה (סי' ט ) שהכל הולך לפי החנטה. אולם אפשר להסביר שחנטה היינו בוסר, דהיינו בענבים וזיתים החנטה היא הסמדר לעניין רבעי. וא"כ אפשר לומר שלכו"ע בערלה הולכים לפי בוסר וזו חנטתו, ואפילו אם נסביר שיש דעות שבערלה משעה שהגיעו לחנטה (סמדר) בשנה השלישית הרי זה נאסר, אבל הרי זה מחלוקת בראשונים, וכבר כתבנו לעיל שבספק בערלה מעבר לנחל הערבה מזרחה הרי זה ספק ואפשר להקל.

 

יש להוסיף את דברי הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' ג) כתב:

קבלתי המכתב בצירוף הענפים, ובמקום הפסד גדול הננו פוסקים, שהחנטה היא יותר קרוב לפרי בהגמרו ולא ציצים בעלמא, ע"כ אין להפסיד את השקדים הללו, שהשנה הרביעית שלהם היא שנתנו, ע"י מה שהוציאו הציצים הללו לפני ט"ו בשבט, אם הם דבר חשוב.

למדנו שהרב קוק נוטה להגדיר את שנות הערלה לא לפי החנטה שהיא הוצאת הפרחים, אלא לפרי בהגמרו. אמנם דבריו צ"ע, שהרי הקובע בשנת המעשר איננו הפרי בהגמרו, שהרי רק לעניין תרו"מ הרמב"ם כתב שחנטה ועונת המעשרות זהים. אבל לעניין ערלה משמע שהשלב הוא מוקדם יותר, בכל אופן בודאי שלא החמיר בסתם חנטת פרחים אלא הצריך הבשלת פרי מסוימת.

על כן נראה שלדינא המועד הקובע בענבים הוא בוסר ולא קודם לכן, ובייחוד במקומות המסופקים האם הם מארץ ישראל.

 

ה. נטיעה וקליטה

על דברי הרמב"ם (הל' מעש"ש פ"ט הי"ב) שהנוטע בין ר"ה וט"ו בשבט מונים לו מיום ליום, המהרי"ק כתב שיש להסתפק בדעת הרמב"ם האם התאריכים המוזכרים של הנטיעה הם  לאחר י"ד יום של קליטת האילן או שמא אפילו משעת הנטיעה ממש, וא"כ ארבע עשר יום כלולים בשלש שנים, ומתחילים למנות מיד משעת הנטיעה למרות שעוד לא עבר זמן קליטה. לכס"מ  ברור שהתאריך ט"ו בשבט אינו מדויק שהרי צריך להוסיף על כך עוד י"ד יום של קליטה, וא"כ הכוונה הנוטע בין י"ד יום קודם ר"ה וב' שבט.  אולם הגר"א (סי' רצד ב"ק יג) דחה את  דברי הכס"מ ומסביר שהצורך בימי קליטה היינו דווקא כאשר רוצים למנות שנה על ידי ל' יום, אז צריך שהקליטה תהא קודם לכן, אולם כאשר אנו דנים על שנות ערלה מיום ליום אנו הולכים לפי שעת הנטיעה ללא צורך בתוספת של י"ד יום. גם בשפ"א (ראש השנה י ע"א ד"ה ובגמ') כתב שדברי הכס"מ אינם מוכרחים ועל כן ס"ל שזמן הקובע הוא שעת הנטיעה ללא שעת הקליטה. החזו"א (דיני ערלה סעיף ו) כתב כדעת הכס"מ שהכל הולך לפי הקליטה ולא לפי שעת הנטיעה, א"כ צריך תמיד להוסיף י"ד יום.

על פי העולה יש בפנינו מחלוקת בדין מניין שלש השנים, ולכאורה בארץ ישראל יש להחמיר ובחו"ל יש להקל ככל ספק בדרבנן. בנידון דידן, על פי מה שנמסר הרי הנטיעה במשתלה הייתה בכסלו תשס"ו, ושלב הפריחה התחיל בחלקות המוקדמות ביותר ביד טבת, א"כ ברור שעברו ג' שנים מיום ליום משעת הנטיעה והקליטה.                    

 

ו. סיכום

1. בכל החלקות בארץ ישראל שהפרי יהיו בגודל בוסר (מעט מים) אחר ט"ו בשבט לכו"ע שהם נטע רבעי.

2. בארץ ישראל שבגבולות עולי מצרים, חלקות שהפירות יהיו  בוסר לפני ט"ו בשבט, ועברו  ג' שנים וי"ד יום משעת הנטיעה, לדעת הרמב"ם הפירות נטע רבעי, לדעת הראב"ד והרז"ה הם ערלה ורק הפירות שיחנטו אחר ט"ו בשבט – מותרים. החזו"א הכריע להלכה שלמיקל יש על מי לסמוך.

3. בשטחים מחוץ לעולי מצרים, או המסופקים, אפשר להקל ולהכריע כדעת הרמב"ם שמונים מיום ליום, וכמו כן אין צורך בי"ד ימי קליטה.

4. בנידון דידן כיון שעד ט"ו בשבט תשס"ט, לא יהיה גודל של בוסר, שהרי בי"א שבט עדיין הם יבשים לגמרי, לכן לכו"ע הפירות שיהיו בוסר מט"ו בשבט תשס"ט הם נטע רבעי וצריכים חלול כדין נטע רבעי.



[1] צמח הגדל במשתלה בפקוח רבני שהכל נעשה בכלים נקובים ובלא ניתוק מהקרקע, כך שאפשר למנות שנות ערלה (כאשר הנטיעה הייתה ג"כ בפיקוח הלכתי) משעת השתילה במשתלה. דיונים אודות כך עיין בהרחבה בתורה והארץ ח"א עמ' 185, במאמרו של הרב עזריאל אריאל שליט"א.

[2] עיין מלאכת שלמה שהוכיח כדברי הרמב"ם שקודם נפילת הפרח נקרא סמדר

[3] עיין בשבת הארץ פ"ה הי"ח, אות ב' עמ' 522