שותפות של יהודי וגוי במאפייה

שותפות של יהודי וגוי במאפייה

נמצאו 14 דפים בודדים מתוך הפנקס בכתב ידו של חכם שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה השלוש עשרה. לאחר העיון בדפים הנ"ל, ובפרט בשני הדפים שעוסקים בדין ערלה בפירות הגוי, אני מבקש לטעון שיש סבירות גבוהה שהחכם הכותב הוא ר' אליהו מעכו

הרב יואל פרידמן |

הצגת הבעיה

 

מאפייה א' נקנתה על ידי חברה ב'. זו האחרונה מצויה בבעלות חלקית (קרוב ל- 54%) של חברה ג' מחו"ל, ששייכת לגויים. האם יש חיוב להפריש חלה, ואם כן, האם יש לברך על ההפרשה?

 

ראוי לציין שגם חלק מן העובדים במאפייה הם גויים. הלישה מתבצעת בצורה אוטומטית, ללא מגע יד אדם, על ידי הכנסה של כ-100 ק"ג קמח וכמות מים מתאימה למערבל, ולחיצה על כפתור ההפעלה.

 

 

א. לישה של עיסת ישראל בידי גוי

 

חלק מן הפועלים במאפייה הם גויים, ומתעוררת השאלה האם עיסת ישראל שלש אותה גוי חייבת בחלה אם לאו?

במשנה (חלה פ"ג מ"ה), נאמר:

עובד כוכבים שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה נתנה לו מתנה עד שלא גלגל חייב ומשגילגל פטור העושה עיסה עם העובד כוכבים אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה.

נמצאנו למדים שעיסה של גוי, אף שישראל לש אותה, מכל מקום היא פטורה מן החלה, כי היא שייכת לגוי. וכן כתב ר"ש בפירושו למשנה (שם): 'דשל גוי היא אלא שישראל מגלגל את העיסה'.

מה הדין במקרה ההפוך, בעיסה של ישראל שגוי הוא אשר לש אותה? האם נאמר שגלגול הגוי פוטר? הרא"ש מסיק מן המשנה שבמקרה זה חייבת; וזו לשונו:

כיוון דהעיסה של גוי אין גלגולו של ישראל חייבתה. וכן עיסת ישראל אין גלגול הגוי פוטרתה.

אמנם יש ראשונים[1] הסוברים שגלגול הגוי פוטר, כפי שמירוח הגוי פוטר. כשם שמירוח הגוי פוטר בתבואה של ישראל, כך גם לישת הגוי פוטרת בעיסה של ישראל. ובאמת ר' אליעזר ממיץ[2] היה מסופק בכך, ולכן הוא לא נתן לשפחתו ללוש את העיסה: 'וכל מה שהיו אוכלין הייתה אשתו מגלגלת או שפחתו פחות מכשיעור'. אך הדעה המקובלת בראשונים[3] היא שמה שקובע את חיוב הפרשת החלה אינו עצם מעשה הלישה, אלא הבעלות על העיסה בעת לישתה. ולכן אם העיסה שייכת לישראל - חייבת בחלה, אף אם נילושה על ידי גוי. הדברים מוסברים בבהירות בספר 'אור זרוע', והוא מבחין בין פטור של מירוח הגוי לבין גלגול הגוי:[4]

ולפי המנהג צריכין אנו לפרש דגלגול עכו"ם אינו דומיא דמירוח עכו"ם ולא מקרי גלגול אא"כ שהעיסה של עכו"ם. אע"פ דגבי תרומה נקרא מירוח עכו"ם אע"פ שהתבואה של ישראל התם משום דכתיב דגנך בדיגון תלי רחמנא אבל גבי חלה לא כתב גלגול שיה' משמע דבגלגול תלא רחמנא אלא כתב רחמנא עריסותיכם דמשמע שבמי שהעיסה שלו תלא רחמנא, עכ"ל.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' של סעי' א): 'ושל ישראל חייבת אפילו לשה לו עובד כוכבים'.[5] ולפי זה, העובדה שחלק מן העובדים הם גויים וכן שהלישה מבוצעת על ידי מערבל חשמלי,[6] אינה משנה, שכן כאמור, העיקר הוא שהעיסה שייכת לישראל ודי בכך כדי לחייב בחלה.

 

ב. שותפות ישראל וגוי בעיסה

 

בהמשך המשנה שם, נאמר: 'העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה...'; והר"ש מפרש שמדובר במקרה שישראל וגוי שותפים בעיסה.[7] מבואר אפוא במשנה שעיסה של שני שותפים, ישראל וגוי, חייבת בחלה אם יש לישראל בעלות על חלק מן העיסה כשיעור חלה, ואם לאו - פטורה. הר"ש למשנה (שם), שואל לפי מסקנה זו, על הנאמר בגמרא (חולין קלה), שבשותפות של ישראל וגוי - פטורה העיסה מן החלה, שכך נאמר בגמרא (שם ע"א):

לכדתניא: בהמת השותפים חייב בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר; מ"ט דר' אלעאי - אמר קרא צאנך - ולא של שותפות; ורבנן - למעוטי שותפות עובד כוכבים...

ר' אלעאי ורבנן נחלקו לגבי חיוב ראשית הגז בבהמת השותפים. לדעת ר' אלעאי פטור כי נאמר 'צאנך - המיוחד לך' (רש"י), ואילו לדעת רבנן חייב. אך מבואר בגמרא שלכולי עלמא, בשותפות הגוי - פטור הן מראשית הגז והן מתרומה. הר"ש יוצא מנקודת מוצא שאם שותפות הגוי פוטרת מתרומה, הוא הדין גם בחלה, שכן הוקשה דינה לתרומה. לכן הוא שואל כיצד מן המשנה לעיל למדנו שעיסה ששייכת לישראל ולגוי חייבת בחלה? הר"ש מיישב שבגמרא חולין (שם), מדובר במקרה שאין לישראל בעלות על עיסה שיש בה כשיעור, אבל אין הכי נמי, אם יש לו - חייב; וכן כתב גם הרא"ש (פי' המשנה שם).

הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' של ס"ק ה), דוחה את תשובת הר"ש והרא"ש שעסקה בלישנא קמאבגמרא בחולין (שם). לדעתו אי אפשר לפרש שהגמרא בחולין פוטרת מחיוב חלה מהסיבה שבחלק העיסה של ישראל אין כשיעור חיוב חלה, כי הגמרא השוותה בין חלה לתרומה, ובזו האחרונה אין שיעור, ואף על פי כן פטור מן התרומה.[8] וזו לשון הגר"א: 'והתם א"א לומר כתירוץ הרא"ש דהא תרומה אף בכ"ש חייב'.

 

'ספר התרומה' (סי' פג) מביא בשם רבו, ר"י הזקן,[9] תירוץ אחר לקושיה הנ"ל; וזו לשונו:[10]

ונראה למורי רבי' דכי קנו קמח יחד הישר' והגוי פטורה דבכל פורתא יש חלק גוי ומתני' דמחייבא מיירי בשקנו כל אחד ואחד קמח לבדו ואחרי כך לשין קמחן יחד והכי איתא בירושלמי[11] ר' חייא בר בון בעא קומי ר' זעירא ואפי' יש בשל ישר' כשעור אמאי חייבת בחלה יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב של גוי באמצע אמ' לי' ואינו מעורב ע"י גידין בתמיה א"כ משמע שלא קנו ביחד קמח דאז לא הוה שייך למימר דגידין[12] וחוטין נושכין יחד מזה לזה...

ר"י מבחין בין מקרה שגוי וישראל קנו את הקמח בשותפות, כי אז פטורים הם מהפרשת חלה, לבין מקרה שכל אחד בא עם הקמח שלו והם לשים את העיסה יחד, שאז חייבת העיסה בחלה. הסברה היא שבמקרה הראשון, הגוי שותף בכל גרגיר של קמח, ולכן פטורה. אך כשכל אחד בא עם הקמח שלו ורק לשים את העיסה יחד, נראה שחלק מן העיסה שייכת לגוי וחלק מן העיסה שייכת לישראל, וחלק זה האחרון חייב בחלה. ר"י מביא ראיה מן הירושלמי (חלה פ"ג ה"ד):[13]'ואינו מעורב על ידי גידין?' ר' זעירא שואל על דין המשנה, וטוען שה'גידים', 'החוטים' או חלקי עיסה של ישראל מצויים בחלקי העיסה של הגוי. מציאות זו אפשרית כשכל אחד בא עם הקמח שלו, ואז ניכרת עיסתו של ישראל וניכרת עיסתו של הגוי, עם חוטים וגידים שמחברים ביניהם. אך כשישראל והגוי קונים יחד את הקמח, כל חלקי העיסה מעורבים יחד, ואז אכן פטור מן החלה.[14]

לפי זה במקרה דנן, שהמאפייה היא בבעלות של ישראל ושל גוי, ואף הקמח נקנה בשותפות, לכאורה, יש לפטור מהפרשת חלה.

 

אלא שתשובות ר"ש (למשנה חלה שם) ור"י (שהובאה ב'ספר התרומה') נסובות על הלישנא קמא בגמרא חולין (שם), ששותפות הגוי - פוטרת מחלה. אך לפי הנראה, מסקנת ההלכה היא כלישנא בתרא,שגם בשותפות הגוי, חייב בחלה:[15] 'ואיבעית אימא: שותפות עובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מחייבי'. וזו לשון 'ספר התרומה' (שם):

ובראשית הגז[16] יש איכא דאמ' שותפות גוי בתרומה חיובי מחייב' כן בפסחים[17] יש לשון זה דעיסות ארנונא חייבת לפי זה אין צריך כלום מלישנא דפסחים דעיסת ארנונא פטורה סבר כלישנא דראשית הגז דשותפות גוי פטורה ואפי' (כאיכא) [כי[18] איכא] דאמ' דראשית הגז דשותפות גוי חייב היינו בחלק הישר' [וההיא דפסחים דפטר היינו בחלקו של גוי].[19]  

וכן כתב הגר"א שם, גם לדעת 'ספר התרומה', שבכל שותפות של ישראל ושל גוי, חייבת העיסה בחלה אם יש בחלק העיסה של ישראל כשיעור חיוב חלה:

וכן תירץ סה"ת במסקנא שם אלא הא דארנונא דפ"ק דפסחים (ו' א') קשה וצ"ל דשם אפי' אין בשל ישראל שיעור בלא חלק הארנונא וכ"כ בסה"ת ואין נ"מ בזה לדינא...

אמנם 'אור זרוע'[20] מסיק שהעיסה חייבת בחלה רק כאשר כל אחד מביא את הקמח שלו, אך בשותפות מלאה, כשהיו שותפים גם בקניית הקמח - פטורה.

בשו"ע (יו"ד סי' של סעי' ג) פסק בסתמא שבכל שותפות חייבת:

ישראל שהוא שותף עם העובד כוכבים, אם אין בחלק הישראל כשיעור, פטורה. ואם יש בה כשיעור, חייבת...

לאור הנ"ל, במקרה דנן שהמפעל הוא גם בבעלות ישראל, ובוודאי שבכל עיסה שכאמור יש בה כ-100 ק"גקמח, יש שיעור חיוב חלה שהוא בבעלות ישראל, חייבת העיסה בהפרשת חלה.

 

ג. דין 'בילה' וביטול חלק עיסת ישראל ברוב עיסת הגוי

 

השאלה שנשאלת בנידון דידן היא כפולה. גם לאחר שהסקנו שעיסות המאפייה חייבות בחלה, כי דינן כעיסה של שותפים גוי וישראל, ישנן שתי בעיות:

1. אנו נוקטים בדרך כלל ש'אין בילה', לאמור שהתערובת של עיסות גוי וישראל אינן מעורבות היטב, וייתכן שכאשר יפריש, תעלה בידו רק עיסה פטורה.

2. בנידון דידן, חברה ג' שבבעלות גויים מחזיקה 54% מחברה ב' שבבעלות ישראל, ואולי נאמר שעיסת ישראל בטלה ברוב בעיסת הגוי, ושוב פטורה מן החלה.

 

בשו"ע (יו"ד סי' של סעי' ג) נאמר שבשותפות של ישראל וגוי - חייב בחלה ומפריש מיניה וביה. והט"ז לשו"ע (שם, ס"ק ב), מביא מדברי הרא"ש שאפשר להפריש מיניה וביה, שכן 'יש בילה' בדבר לח, ומלבד זאת די בהפרשת כלשהו, ולכן בוודאי יפריש מן החיוב.

וזו לשון הרא"ש (הל' חלה סי' ו):

ויראה דאי אפשר להפריש מיניה וביה דבשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא יהא בו מעיסת עובד כוכבים ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב. אלא לש כשיעור חלה ומניח אצל העיסה ומפרישה לחלה. ומיהו נראה דיוכל להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח לכו"ע ובשיעור שיפריש אי אפשר שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מהתורה.

ו'בית יוסף' (סי' של) דן בכך, ומסיק שאי אפשר להפריש מיניה וביה:

מצאתי כתוב אשר שאלת על עיסה הנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת ומצרפן ביחד ובעיסה שלש בביתו היה שיעור חלה כיצד מפריש חלה שלא יפריש מן הפטור... אלא נ"ל שיפריש חלה גדולה כשיעור גדולה של גוי ועוד דהשתא ממה נפשך נוטל חלה כמו כן מעיסה שלא הורמה חלתה...

לדעת 'בית יוסף' נמצא, שבתערובת של עיסות של ישראל וגוי אין מפרישים מיניה וביה, שכן קיימא לן ש'לכל אין בילה חוץ מיין ושמן', וכדעת הרמב"ם, הל' תרומות פי"ג ה"ד, וכיוון שהעיסות אינן מתערבות ייתכן שיפריש רק מן הפטור, והפרשתו אינה מועילה. הפיתרון שהוא מציע הוא להפריש כשיעור חלתו של הגוי ועוד קצת, באופן שבוודאי הוא יפריש מן החיוב.[21]

לגבי דין 'בילה' בקמח ובעיסות נחלקו הראשונים והפוסקים. לגבי עיסות, הרא"ש (לעיל) כתב ש'יש בילה' והמהר"ם מרוטנבורג (ד' קרימונה, סי' מ) סבר ש'אין בילה'. 'תרומת הדשן' (סי' קצ) מבחין בין תערובת של עיסות לבין תערובת של שאור ועיסה: בעיסות אפשר להקל ולהפריש מיניה וביה, ואילו בשאור יש להחמיר. המהרי"ט (ח"א סי' יח) וכן ה'משנה למלך'  (הל' מעשר פי"ד ה"ח), הסבירו שיש להבחין בין דברים יבשים שבהם כל חתיכה נפרדת ואינם נבללים, לבין דברים דקים כגון קמח וגרוגרות, שנבללים ונעשים תערובת אחת, ש'יש בהם בילה', ולדבריהם ברור שבקמח 'יש בילה'.

לפי זה יש מקום לומר ששאלתנו תלויה במחלוקת אם בעיסות ובקמח 'יש בילה' אם לאו. יתר על כן, לכאורה גם יש מקום לומר שכיוון שרוב העיסה שייכת לגוי[22] (כאמור 54% בבעלות גויים) בטלה עיסת החיוב בעיסת הפטור.[23] אלא שעל זה יש לומר שמדרבנן בוודאי אינה בטלה, שכן טבל אינו בטל בחולין (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו הי"ב), ונמצאת העיסה חייבת בחלה.

 

1. דין בילה בעיסה של שותפים

 

לענ"ד, כל הדיון אם 'יש בילה' אם לאו אינו שייך לשאלתנו, כי יש להבחין בין תערובת לבין שותפות. דין 'בילה' הוא דין ששייך לדיני תערובת, למקרים שחלק מן התערובת היא פטור או איסור, וחלקה היא היתר או חולין. בכהאי גוונא יש לדון אם האיסור בטל, ויש לדון במקרה שמפרישים, שמא כל מה שהפרשנו היה מן הפטור. בשותפות, כל העיסה שייכת לשני השותפים וכל חלק וחלק מן העיסה שייך לשניהם. לפי זה מובן שאין בעיה להפריש מיניה וביה, כי בכל חלקי העיסה מצוי חלק שחייב.

ה'בית יוסף' שהבאנו לעיל עוסק בתערובת של עיסות: 'מצאתי כתוב אשר שאלת על עיסה הנלקחה מן הגוי והיא פטורה מן החלה ולש בביתו עיסה אחרת...'. על כגון דא כתב 'בית יוסף' שכיוון ש'אין בילה', יפריש מעיסת חיוב אחרת. אך לגבי הנידון שלנו שאין מדובר בתערובת עיסות אלא בשותפות שקדמה ללישת העיסה, כתב השו"ע שאפשר להפריש מיניה וביה.

וכן כתב מפורשות הגר"א בביאורו, בהסתייגות אחת, והיא שאפשר להפריש מיניה וביה רק כאשר הגוי וישראל שותפים גם בקמח, אך אם כל אחד מביא את הקמח שלו, באנו לדין תערובת, ואזי דעת הגר"א היא ש'אין בילה' בקמח, ולכן אין להפריש מיניה וביה.[24] הסברה היא שכאשר השותפות היא מלאה ומוקדמת, אזי אין זו תערובת שדנים אנו אם 'יש בילה' בה, וגם אין מקום לדין הביטול שכאמור הוא דין בתערובת. וזו לשון הגר"א לשו"ע (שם, ס"ק ה):

אבל במ"ש שיפריש מיניה וביה תמוה דהא קי"ל בפ"ק דר"ה לכל אין בילה כו' ועתוס' שם ד"ה חוץ כו' ולשון רש"י שם ד"ה חוץ אטעיתיה שכתב שדבר לח כו' ותוס' כתבו בפ"ג דמנחות (כ"ב ב') וש"מ שקמח הוא דבר לח ולא היא דוקא לענין תערובת בין יבש ללח שהחילוק הוא בין דבר המתערב לדבר העומד בעצמו משא"כ כאן...ובזה מודינא ליה אם לקחו מתחלה הדגן או הקמח בשותפות שיכול להפריש מיניה וביה שכל קורט וקורט שניהם שותפין בו ואין שיעור לחלהוכמ"ש בסי' של"א סי"א אבל כל שנתערבו בקמח אין תקנה אלא שיטול כ"כ שיעלה ודאי מחלקו וכמ"ש בב"י בס"ס זה בשם מ"כ

 

לאור הנ"ל שהשותפות של החברות ב' ו- ג' היא שותפות מוקדמת, והשותפות כוללת את כל ההוצאות וכל ההכנסות, כל חברה לפי אחוז מניותיה, אזי הדין הוא כדין ישראל וגוי ששותפים אף בקמח, ובמקרה זה לכולי עלמא חייבת העיסה בהפרשה, וממילא גם בברכה על ההפרשה.

 

ואמנם בספר 'חלת לחם' (סי' ט ס"ק יא), נכתב שאף בשותפות אין להפריש מיניה וביה. הוא מסתייע מדברי התוספות לסוגיית הגמרא (גיטין מז ע"ב), שכיוון ש'אין ברירה', אזי לאחר חלוקת הפירות ייתכן שישראל יקבל את חלקו של הגוי, ונמצא מפריש מן הפטור. אך רש"י (גיטין שם, ד"ה טבל) חולק וסובר שבשותפות, כל פרי וכל גרגיר שייך הן לישראל והן לגוי: 'אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין...'. וכך נראה גם מדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"כ):

שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות... הרי טבל וחולין מערובין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אעפ"י שמרחן וחיובם מדבריהם כמו שביארנו.

ונראה שכל מהלך התוספות הוא למאן דאמר ש'אין ברירה', וכך היא ההלכה בעיקרון (למסקנת הגמרא ביצה לח ע"א), אלא שקיימא לן שבדרבנן 'יש ברירה', ולכן בזמן הזה, שחיוב תרומות ומעשרות וחלה הוא מדרבנן, אנו נוקטים ש'יש ברירה', וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יא).

לאור הנ"ל, גם אם נקבל את דברי התוספות, יש לומר שכאשר גוי וישראל חילקו את הפירות - כל אחד קבל את חלקו, ונמצא שישראל מפריש מן החיוב.

נוסף על כך, יש לומר שהדיון של תוספות הוא לגבי מקרה שחילקו את הפירות, וישראל רוצה להפריש תרומות ומעשרות. אך כיוון ש'אין ברירה', ייתכן שקיבל את הפירות של הגוי. אך בשאלתנו, ישראל והגוי אינם מחלקים את הפירות או העוגות והלחמים, אלא הם נשארים שותפים, והחלוקה ביניהם היא רק חלוקה של כספים לפי אחוזי המניות של כל אחד מהם. במקרה זה כולי עלמא מודים שהם שותפים לכל דבר, ואף לדעת תוספות כל פרי או כל עוגה ולחם שייכים לשניהם. כיוון שכך, אין בעיה בהפרשה מיניה וביה גם לדעת תוספות. וכך נראה מדברי החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כט):

איברא מש"כ הכ"מ שא"א לתקן המעשרות מני' ובי' משום אין בילה (במקרה שמוכר פירות לחברו וזכר שהם טבל, רמב"ם הל' מעשר פ"ו ה"ז, י"פ) צ"ע דהלא יכול להתנות שאם מקצתן קיימות יהי' מעשר בכל קורט לפי חשבון ובכגון זה יש בילה לכו"ע וכמש"כ רש"י גיטין מ"ז ב'והתו' לא חלקו אלא משום אין ברירה אפשר דהגיע לידו חלקו של נכרי כולו או מקצתו אבל התנו שיהי' הכל שותפות ודאי מהניוכמש"כ הגר"א סי' ש"ל סק"ה...

 

2. דין ביטול בעיסת השותפים

 

'חלת לחם' (שם) טוען טענה נוספת, שגם אם אנו אומרים ש'יש בילה', התערובת אינה מלאה. לכן יש בעיה בהפרשה מיניה וביה, כי יכול להיווצר מצב שכשמפריש חלק מן העיסה, יהיה בו 60% של הגוי והחלק של ישראל בטל, נמצא שהוציא פטור. כיוון שכך, בחלק האחר של העיסה (שיריים) הרוב שייך לישראל, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב. הוא מוכיח דבריו ממה שכתב הרא"ש (שהבאנו לעיל):

ומיהו נראה דיוכל להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח לכ"ע. ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מה"ת.

ה'חלת לחם' שואל מדוע הוסיף הרא"ש שחלה אין לה שיעור מן התורה? גם אם יש שיעור לחלה, הרי 'יש בילה', ואם כן יש בעיסה שמפריש חצי של ישראל וחצי של גוי וזה מתאים לעיסה שאותה הוא רוצה לתקן (השיריים), שגם בה יש חצי של ישראל וחצי של גוי? מכאן מסיק ה'חלת לחם' שגם אם 'יש בילה', התערובת אינה גמורה והומוגנית, וכשמפריש עיסה ייתכן שכבר אינו מפריש כשיעור, כי הרוב בה שייך לגוי. לכן הוסיף הרא"ש שמדאורייתא די ב'כלשהו' ולכן אין בעיה בהפרשה. לאור מסקנתו מקשה ה'חלת לחם', שאם הרוב במה שהוא מפריש שייך לגוי, נמצא שמדאורייתא החיוב בטל, ואם כן נמצא מפריש מן הפטור (דאורייתא) על החיוב.[25] חשוב לציין שהרא"ש לא חשש למה שכתב ה'חלת לחם', שכן הוא פוסק שאפשר להפריש מיניה וביה, ובאמת גם ה'חלת לחם' מיישב את דברי הרא"ש, עיין שם.

אלא שכל הדיון של ה'חלת לחם' אינו נוגע לענייננו, כי נקודת המוצא של הדיון שלו היא שגם אם 'יש בילה', התערובת אינה גמורה. סברתו אפשרית לגבי תערובת של עיסות, שגם לגביה כתב הרא"ש ש'יש בילה', ולגביה ייתכן שצודק ה'חלת לחם' שהתערובת אינה גמורה, ולכן הוסיף הרא"ש שאין שיעור לחלה. אך ברור גם לדעת הרא"ש וגם לדעת ה'חלת לחם', שביין ושמן התערובת גמורה והומוגנית. לאור מסקנתנו לעיל שבנידון דידן השותפות היא מלאה ומוקדמת, והמאפייה שייכת לכל שותף לפי אחוז מניותיו, אזי לדעות רש"י, הרמב"ם ואפילו לדעת התוספות - בכל חלק ובכל גרגיר של הלחמים והעוגות יש חלק שווה של ישראל וגוי. לכן לא יכולה להיווצר מציאות של מפריש מן הפטור על החיוב או להיפך. אם הרוב שייך לגוי, בהנחה שיש ביטול מדאורייתא לחלק של ישראל - מציאות זו שווה הן בחלה שמפריש והן בעיסה שאותה רוצים לתקן. אף אם יש ביטול מדאורייתא, מדרבנן הטבל אינו בטל, ונמצא מפריש מחיוב דרבנן על חיוב דרבנן.

 

סיכום

 

א.         במאפייה שבבעלות ישראל וגוי, חייבים להפריש חלה מן העיסות ולברך על ההפרשה.

ב.     עיסות של שותפים, גוי וישראל, חייבות בחלה גם אם הם שותפים בקמח, ואין מקום לחשוש לסברת ר"י שפטורות, שכן 'ספר התרומה' הכריע כדעתו של ר"י, שבמקרה זה חייב, וכן נפסק בשו"ע. כיוון שהוכרעה ההלכה, גם אין  לחשוש ל'ספק ברכות להקל', גם לפוסקים שאמרינן 'ספק ברכות להקל', נגד מרן השו"ע.[26]

ג.          כיוון שהשותפות של הבעלים השונים היא שותפות מלאה, בהכנסות ובהוצאות החברה, כל אחד לפי אחוז מניותיו - אין בעיה של 'בילה' וביטול ברוב, ולכן אפשר להפריש מן העיסות של המפעל (מיניה וביה), ואין צורך לחפש עיסות  ששייכות רק לישראל.

 



[1] שבולי הלקט סי' ריב; הל' ארץ ישראל המיוחס לטור, דין חיוב חלה סעי' ז; מאירי בשם 'יש אומרים', בבית הבחירה לקידושין שם, וכן בחלה פ"ג מ"ה; וראה שזו דעת ר' אליהו מעכו, מובא בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' נו, ובמאמרי 'דפים מפנקס הלכה של רבי אליהו מעכו', אמונת עתיך 92 (תשע"ב), עמ' 11 הערה 13 וליד ציון הערה 68.

[2] מובא בס' אור זרוע, זרעים, הל' חלה, סי' רלה (מהד' קליין, עמ' תשנו/2).

[3] ראבי"ה ח"א סי' קסה; אור זרוע שם; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נו, ובפסקי חלה שער ד פ"ג; ר"ש ורא"ש שם; שו"ת הרא"ש כלל ב סי' ב; ועוד ראשונים: עיין באוצר מפרשי התלמוד, חלה, עמ' תקלה, הערה 40.

[4] אור זרוע שם, עמ' תשנז; ואמנם גם לגבי תרומות ומעשרות דנו בשאלה האם מירוח ישראל בפירות הגוי מחייב בתרומות ומעשרות, עיין באוצר מפרשי התלמוד, שם, עמ' תקלז, הערות 48-46.

[5] ועי' ש"ך לשו"ע שם ס"ק ב; ביאור הגר"א לשו"ע שם ס"ק א.

[6] לפי הדעות שפוסלות מצות מכונה בפסח, כי חסרה בהן 'לישה לשמה' (עיין בשו"ת יחווה דעת ח"א סי' יד), יש לעיין האם הפוטרים עיסת ישראל שנילושה על ידי גוי, פוטרים  מחמת גלגול הגוי, או שמחמת שאין כאן גלגול ישראל המחייב. ועיין משפט כהן סי' לג; שם הוא נוטה לומר שדווקא מירוח ישראל מחייב, ולכן אם המירוח נעשה במכונה, ייתכן שאינו חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא. אך הגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי, ח"א, סי' כו, ד"ה ולי נראה להעיר), חולק וסובר שאין צורך במירוח ישראל כדי לחייב ורק מירוח הגוי פוטר, וכן מביא משם ס' תורת הארץ שמירוח קוף מחייב.

[7] נקודת המוצא של דיוננו היא שחֵברה בע"מ, היא שותפות לכל דבר ועניין, וכך נוקטים רוב הפוסקים, עיין במה שכתב מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, בשו"ת באהלה של תורה א, עמ' 59-48, ובפרט בעמ' 58-57 והערה 76.

[8] ועיין עוד מהרי"ט אלגאזי, הל' חלה אות י ס"ק ו (מהד' אויערבאך, עמ' רלז-רלח).

[9] ר"י הזקן היה גם רבו של הר"ש.

[10] עפ"י כתב יד לונדון 518.

[11] ירושלמי חלה פ"ג ה"ד (מהד' האקדמיה ללשון העברית עמ' 323 שו' 34-32).

[12] בירושלמי שם: 'ע"י גויים'.

[13] ירושלמי חלה, מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 323, שו' 34-32.

[14] נקודת המוצא של פירוש ר"י בירושלמי, היא שלדעת ר' זעירא יש בעיסה 'גידין' רק אם ישראל וגוי קנו כל אחד את הקמח שלו. אך אם הם קנו את הקמח ביחד, העיסה מעורבת היטב ואין 'גידין'. ועיין בחזו"א (דמאי סי' יג ס"ק ב ד"ה ובירו'), שהמחלוקת בין ר' זעירא לבין ר' בון, אינה קשורה למחלוקת אם 'יש בילה' או 'אין בילה' בעיסות. הוא מבאר שהמקשן (ר' בון) סבר שכיוון שהעיסה מעורבת על ידי הגידין של הגוי, 'איקליש' החיבור של ישראל, ואילו התרצן (ר' זעירא) סבר שגם חיבור קלוש נחשב חיבור.

[15] אמנם אין זה מפורש לגמרי בספר התרומה, ואין הוא מביא את הכרעתו בחלק ה'סימנים'. נוסף על כך, מדברי אור זרוע להלן נראה להפך. ועיין בספר התרומה (סי' קלד, דפוס תשס"ד, עמ' רכב/1), שכשיש שתי לשונות בתלמוד, לדעת ריב"א, העיקר כלשון ראשון, ולדעת ר"ת העיקר כלשון ראשון, אך בשל סופרים יש ללכת אחר המֵקל. ועיין בסדר תנאים ואמוראים, מהד' הרב ק' כהנא, עמ' 25, אות מט; תוספות ע"ז ז ע"א, ד"ה ובשל תורה; חידושי הרמב"ן למסכת ר"ה, סוף פ"ג; ספר גט פשוט להרב משה אבן חביב כלל ז; הרב יצחק לאמפרונטי, פחד יצחק, ערך 'שתי לשונות'.

[16] חולין קלה ע"א.

[17] פסחים ו ע"א.

[18] עפ"י כ"י לונד 3.

[19] עפ"י כ"י לונד 3

[20] ספר אור זרוע, זרעים, הל' חלה, סי' רלז (מהד' קליין, עמ' תשנח).

[21] עי' בשו"ע יו"ד סי' שכד סעי' יא, שאם נתן שאור של פטור (גוי) בעיסת חיוב, יכול בדוחק להפריש מיניה וביה, שכן נעשית כולה טבל; ועי' ש"ך לשו"ע שם, ס"ק יח, שהסביר לדעת השו"ע שכאשר עיקר העיסה היא חיוב סומכים על 'בילה' ואף ש'אין בילה' גמורה בעיסות מ"מ מועיל בחלה כי חיובה בכלשהו ובוודאי יקח גם מן החלה. אך כשעיקר העיסה היא פטור ורק השאור הוא חיוב לא מועילה 'בילה', ומפריש מיניה וביה מטעם אחר: 'לפי שנעשית כולה טבל'.

[22] לא מסתבר שדברי השו"ע (יו"ד סי' של סעי' ג), נסובים  רק על מקרה שחלק הגוי וחלקו של ישראל שווים, או כאשר חלקו של ישראל גדול מחלק הגוי, שכן נאמר בשו"ע (שם): 'ואם יש בה [בחלק ישראל] כשיעור חייבת...' - משמע שחלק הגוי גדול מכך, ואף על פי כן, כיוון שחלקו של ישראל הוא לכל הפחות בשיעור חיוב חלה - חייב.

[23] אמנם עיין בברכי יוסף (יו"ד סי' של, בשיורי ברכה ס"ק א), שם מביא בשם רד"ק שנהגו להביא קמח למאפייה של גוי, וכתב שם שחייבת בחלה, אך הברכי יוסף מוסיף שאם רוב הקמח הוא של הגוי - פטורה, כי עיסתו של ישראל בטלה בשל גוי; ועיין בספר לקט העומר (פ"א, הערה יח), שהוא נשאר ב'צריך עיון', שכן לא מצאנו שתלוי ברוב ומיעוט, אלא בכל מקרה שיש לישראל כשיעור חיוב חלה - חייב.

[24] יש לעיין מה הדין כשישראל מביא את הקמח שלו וגוי - את הקמח שלו, אך הם שותפים במים. במקרה זה ייתכן שלדעת שו"ע יכול להפריש מיניה וביה.

[25] עי' רמב"ם, הל' תרומות פ"ה הי"ד-הט"ז. ויש להעיר שבזמן הזה, שכל חיוב חלה הוא מדרבנן, לכל היותר נמצא מפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן, ואף האומרים שאין לעשות כן, אמרו כן רק לכתחילה; עיין בספר התרומה, הל' ארץ ישראל (הוצ' מכון התורה והארץ, עמ' 74, הערה רי).

[26] בן איש חי, שנה א, פ' בראשית סעי' י.