קנין פירות בביכורים - חלק ב'

קנין פירות בביכורים - חלק ב'

"המוכר שדהו לפירות. רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". מה דין מי שמכר את שדהו לעניין ביכורים?

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל | ביכורי הארץ

 

אכן עיקר היסוד דמדקאמר מביא לחוד ראיה שאינו קורא, אין זה הכרח בלשונות הרמב"ם, דהרי בהלכה זו כתב קנה אילן וקרקעו מביא ולא כתב קורא, וע"כ דהדין הוא דקורא כמ"ש הכ"מ מהמשנה. אולם בעצם דברי הרמב"ם בהלכות נראה, דלא מסתבר לפרש בדעתו דר"ל שפירש חוץ לקרקע, דאפילו אם הדין היה נכון, אין זה מדרכו של הרמב"ם להזכיר מדעתו דינים חדשים שלא הוזכרו בגמ'. ואם כי הכ"מ כתב דכן הוא מפרש במשנה, צ"ב שהר"מ יביא הדין המחודש מתוך לשון המשנה ואילו הדין שבמשנה בג' אילנות סתם ולא פירש. ולכן נראה דהרמב"ם מפרש דתמיד בג' אילנות סתם אין לו קרקע שתהיה שלו ממש, דהרי לשון המשנה בב"ב קנה ג' יש לו קרקע, ומפרש שם (פב ע"א) כמלא אורה וסלו, ואפ"ה אמר אביי שם (שם פב ע"ב) דעל הקרקע זורעים, ואיך זורעים אם לא הוי שלו, ואפילו במסקנא לא אמרינן כן רק משום דזריעתו תזיק לבעל האילן, ומשמע מכ"ז שאין הקרקע ממש שלו בתור קנין ממונו, וזהו מה דר"ל הרמב"ם כאן דאע"פ דאין זה שלו ממש הרי"ז מביא.

והנה הראב"ד פירש פירוש חדש בדברי הירושלמי, דלא מיירי אלא בעיקר האילן שנטוע בתוך שלו, אבל במה שהבריך אף שברשות הבריך אינו מביא, דאין לו קרקע, אלא דהירושלמי קאמר דאף דבמשנה אם הבריך שלא ברשות אינו מביא גם מהעיקר, אבל ההברכה ברשות מועילה שעכ"פ לא ימנע מה שהבריך ברשות שאינו שלו את העיקר מחיוב ביכורים, והנה הראב"ד נתן טעם לדבריו משום שיניקת הברכה מועטת היא לכן אינה אוסרת. והנה דבר זה אם נתינת רשות לשעה מהני תלה הירושלמי בכורים שם בפלוגתא של ר' יוחנן ור' יוסי אם פטור דהרכיב בתוך של חבירו דמתניתין הוא משום גזל או משום אדמתך, ולפי פירוש הראב"ד דהירושלמי מיירי רק על העיקר ולא על מה שהבריך, א"כ צ"ל דגם הפלוגתא היא על העיקר ולא על ההברכה. ולפי"ז היה מיושב מה שקשה על ר"י דמפרש טעם דמשנתינו משום גזלן וכי לא סבר לה מה דמצינו בכל מקום דבעי בביכורים אדמתך, ועוד דהרי גם במשנה מפורש דין זה. ולפירוש הראב"ד י"ל שפיר, דזה פשוט דממה שהרכיב אינו מביא דהרי אין זה אדמתך, אלא דפליגי למה אינו מביא מהעיקר, ולר"י הטעם כיון שההרכבה איננה בשלו א"כ מה שיש שם גזול הוא, ויש כאן תערובת גזל ופוטר הכל, ולר' יוסי אף שאינו גזול אם יש בו תערובת יניקה מאדמה שאינה שלו פוטר הכל.

אכן צריך עיון עוד, דהנה לקמן בירושלמי אמר ר"ז מתניתין כרבי דשרשין ינקי אהדדי, ומשני דגם לרשב"ג אתא, דגזה"כ הוא דכל הגידולין יהיו מאדמתך. [צ"ע אם מקצת היה תחת גג.] וקשה, בשלמא לפירוש הרמב"ם דר' יוחנן ור' יוסי פליגי על טעם הפטור של ההברכה א"ש דדן אח"כ אמאי פטור גם השאר, וקאמר דלרבי דשרשין ינקי אהדדי, כיון דיש כאן שורש פטור, או משום גזל או משום אדמתך, ממילא פטור הכל, דכולם ינקי אהדדי, ולרשב"ג אף שלא ינקי, אכן הרי עכ"פ בהברכה פטור כל אחד לפי טעמו וממילא הכל פטור. אבל לפירוש הראב"ד דעל הברכה לא הוצרך כלל לפרש הטעם דלכו"ע משום שאין לו קרקע, ופליגי רק בטעם הפטור של העיקר, א"כ עכצ"ל דר"ל דכל המחלוקת לא אתיא אלא אליבא דרבי, דלדידיה שייך לומר שיש כאן תערובת גזל או תערובת משאינו אדמתו, אבל לרשב"ג הרי אין כלל תערובת, אכן מה דמשני דגם לרשב"ג אתא כיון שחלק אחד פטור, א"כ אין צורך כלל לטעמו של ר' יוחנן דמשום גזל הוא, הא בהברכה מודי דפטור גם לא משום גזל אלא משום אדמתך, וכיון שיש כאן חלק שפטור, ממילא הכל פטור בלאו טעמא דגזל, אלא ודאי דגם ההברכה גופא אלמלא פטור דגזול לא היה נפטר משום אדמתך.

אבל לכאורה הרי בלא"ה קשה, דהרי נקט פטור דאדמתך, ועכצ"ל גם לשיטת הרמב"ם דלאו דוקא, אלא דר' יוחנן מפרש דפטור דאדמתך ר"ל משום דגזול הוא, וז"פ. א"כ גם לראב"ד י"ל דאם כי חידוש התורה שמקצת פטור פוטר הכל, אין זה אלא בפטור של גזול אבל פטור אחר אינו פוטר. וכעי"ז מחלק בירושלמי בדין שורש פטור פוטר לגבי ערלה דלא כל הפטורים שוים, וה"נ הכא לר"י רק פטור גזלן פוטר הכל ולא פטור אחר.

והנה בב"ב אמר עולא אילן הסמוך למיצר גזלן הוא ואינו מביא ממנו ביכורים, ופיר"ח דאין מביאים משום דביכורים קרבי למזבח וגזול פסול למזבח, ובתוס' הקשו עליו דא"כ סמך ברשות מביא, והרי בסוגיא פריך על עולא מקונה אילן וקרקעו מביא וקורא, ולכן הכריעו כפירש"י דמשני דכתיב ארצך וליכא, והנה לכאורה כך היא מחלוקת ר' יוחנן ור' יוסי כאן אם משום גזלן או משום אדמתך, וכמו כן הנפ"מ שכתבו בתוס' אם נטע ברשות, אותה נפק"מ אמרינן גם כאן בירושלמי בנפ"מ בין ר' יוחנן ור' יוסי. והנה לפירש"י יקשה לכאורה מכאן, דהרי עולא אומר גזלן הוא, ורש"י מפרש דר"ל דאין זה אדמתך, וכאן מוכח דכ"ז הם שני גדרים מיוחדים. אולם באמת יתכן דגזלן דהכא אין זה פסול של גזול למזבח, דלכאורה צ"ע מה שאמר ר"י טעם דגזלן ולא משום אדמתך, והרי במשנה בפירוש איתמר משום מה אינו מביא דכתיב אדמתך, וע"כ נראה דכו"ע מודי דהעיקר משום דאין כאן ראשית אדמתך ולא של אחר, אלא דפליגי אם מה שיש למעט של אחר אם ר"ל שגזל מאחר, או דהעיקר מה שאינו שלו, ודמיא לאיבעיא בירושלמי תרומות א, א בהאי דממעטינן התורם את שאינו שלו, אם שאינו שלו דוקא או של חברו דוקא, ונפ"מ לכרי של הפקר עיי"ש, וה"נ י"ל אם הפטור הוא משום שהקרקע אינו שלו בלבד או רק משום שהקרקע גזולה היא בידו, ואין זה שייך לגדר דגזל למזבח.

בגמ' בגיטין מז ע"ב מקשי ר"ל לר"י דסבר קנין פירות כקנין הגוף מדתניא היה מביא בכורי אשתו ושמע שמתה מביא וקורא, מתה אין לא מתה לא, אלמא קנין פירות לאו כקדושת הגוף. והקשו בתוס' לוקמי שהאשה לא הקנתה קנין פירות לבעלה, ותירצו דא"כ הוי כקונה פירות ואח"כ השדה דמביא ואינו קורא, וכמ"ש בירושלמי בכורים פ"א ה"ו, אבל לר"ל כיון דמעיקרא אגיד בה לפירות לא הוי כקונה פירות ואח"כ השדה.

והנה באמת מה שהתוס' כתבו בשם הירושלמי בכורים א, ו דקונה פירות ואח"כ שדה מביא ואינו קורא, הנה באמת בירושלמי לא כתיב אלא רק דמביא, אלא דהתוס' מפרשים דכונת הירושלמי למעט מקריאה, אכן הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, יד פליג בזה. עיי"ש ברדב"ז, וסבר דמביא וקורא, דמפרש כן כונת הירושלמי, וצ"ב במאי פליגי. וביאר הג"ר איצל'ה מפוניבז' זצ"ל (עי' זכר יצחק עמ' שמב) דפליגי בביאור הגדר דבעי פרי אדמתך, אם מצד דהקפידה התורה שהפירות שיביא יהיו פירות של שדה שלו ולא של אחר, או דגם היניקה של הפירות האלו תהיה בשדהו, דהפירות יהיו שלו מצד היניקה ולא מצד הקנין שקנה, והרמב"ם סובר דהעיקר רק שתהא השדה והפירות שלו, ולהכי כתב כאן דמביא וקורא שהרי יש לו קרקע ופירותיה, אבל התוס' סברי דבעי שיהא שלו מצד היניקה וכאן הרי כשצמחו לא היה שלו. (דיון נרחב בדברי הג"ר איצ'לה מפוניבז', ראה עוד: מנחת אברהם חלק א סימן יט עמ' ריא – רטז).

והנה דברי הגאון רי"י מסבירים היטב רק במה דפליגי על הרמב"ם וסברי דאינו קורא, אבל צ"ב א"כ אמאי מביא, הרי כיון דהחסרון לקריאה הוא משום דבכך לא נקרא אדמתך, הרי מה דנתמעט מאדמתך מהני בכ"מ גם על ההבאה.

ולכאורה י"ל לפי שיטת הרשב"ם בבבא בתרא פא ע"ב ד"ה ולקחת, דלקיחה והבאה כאחד היינו קצירה והבאה, וא"כ כאן הרי מיירי שקנה בתלוש והקצירה היתה על ידי המוכר ולא הוי כאחד עם ההבאה, ולהכי מביא ואינו קורא. ויהא מיושב בזה מה שהקשה הגר"א בביאורי הירושלמי בכורים על שיטת הרמב"ם והיא גם שיטת התוס' כאן, שלוקח בתלוש מביא, דמה בעי אח"ז בירושלמי במכר הפירות וחזר ולקחן אם מביא, הרי לא גרע מכל לוקח שדה ופירות. ולפ"ז כיון דאינו קורא דלא הוי קצירה בידו שפיר יל"פ דהירושלמי בעי על הקריאה, כיון דהקצירה היתה על ידו. אבל באמת מהירושלמי מוכח דעל הבאה בעי, דאל"כ אין ראיה מדפסלינן אתנן דפרכילי ענבים לבכורים, הא בל"ז מביא ומוכח דהמוכר מביא עיי"ש, והרי כל הבעיא על הקריאה, ועוד הרי אשה לעולם מביאה ולא קוראת.

ובאמת גם לשיטת הגר"א יש לפרש כן, דשיטתו צ"ב, מאי גריעותא דקונה תלוש מזה שקונה פירות מחוברין אבל אינן צריכין לקרקע שמפורש בירושלמי שם דמביא, הרי תרוייהו לא גדלו באדמתו. ולשיטת רשב"ם י"ל כיון דלקיחה היינו קצירה, אפשר דקצירה בביכורים הוי כמרוח לתרומה, וכיון דלא נתחייב ע"י הקצירה תו פטור לגמרי גם מהבאה, והא דמביא ואינו קורא הוא כשכבר הפריש בכורים לפני הקצירה, אבל לא הפריש פטור מלהפריש. אבל באמת עיקר הדבר צ"ע די"ל איפכא, דהרשב"ם מודי דקצירה לפני הפרשה ע"י אחר לא מעכבת אפילו את הקריאה ואכמ"ל.

ואולי י"ל בשיטת הגר"א דאע"ג דפרי אדמתך הוי אפילו לא היה הגידול אצלו כלוקח מחוברין שא"צ לקרקע, אבל עכ"פ לקוח הוי פטור בבכורים כמו בתרומה דהוקשו זל"ז בחולין (קכ), והרי זהו הטעם בכל תרו"מ שפטורים בלקוח משום שהוקשו זל"ז, וה"נ בבכורים, וכ"ז כשלקח מתלוש, אבל במחובר אין פטור דלקוח כדמוכח בר"ש פ"ק דפאה מ"ו.

אמנם בשיטת הרמב"ם והתוס' נראה, דרק אם אצל המוכר נתחייבו הפירות בבכורים נתחייב גם הלוקח, אבל אם אז היו פטורין לא יתחייבו ביד לוקח, וע"כ הירושלמי דבעי כשמכר פירות ושייר קרקע הרי ביד הלוקח פטורין היו, ואילו אחר חזר ולקחן אפילו אם קנה השדה מהמוכר היה פטור, אבל על המוכר הראשון גופא בעי אם מביא.

אבל מפשטות התוס' לקמן נראה דלא סברי כהרשב"ם, ועכ"פ לא סתמו כדבריו. ונראה דבב"ב פא ע"א פריך לשמואל דס"ל לוקח פירות מהשוק מביא וקורא והכתיב אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבנית. ור"ל דפליגי אם אשר נתת הוא נתינה ע"י הגידול מאדמתו או ע"י קנין בכסף. והנה קרא דאשר נתת מפורש במשנה דיש למעט מזה רק מהקריאה ולא מהבאה, ועכצ"ל דכאן פריך רק אמאי קורא, והנה למסקנא דלא כשמואל עדיין צ"ע אם גם מה דפליגי בפירוש הקרא דאשר נתת לי נמי אין הלכה כשמואל. וי"ל דבזה פליגי הרמב"ם והתוס', דלהתוס' גם הפירוש בקרא נדחה ובעי אשר נתת ע"י גידול, וכשאינו ע"י גידול פטור, אבל דוקא מקריאה אבל בהבאה חייב, ולהרמב"ם לא נדחה פירושו דשמואל וגם ע"י נתינת מעות קרינן אשר נתת לי, ולהכי מביא וקורא.

בירושלמי שם כולם מתורת הגזלן ירדו להם ור' יוסי אומר דהטעם דמתניתין מפורש משום שנאמר בכורי אדמתך, עיי"ש בביאורי הגר"א. נראה דאין לפרש תורת הגזלן דקאמר ר"י היינו שהפירות גזולים הם בידו, דשל חבירו הם, דא"כ אדרבה יביאם חבירו דשלו הם, והרי גם שותפים באילן חייבים בבכורים, ואין נפ"מ אם חלק השותפים מסויים או לא. אלא ודאי דמכח יניקה בשדה אחר אין הפירות לבעל השדה, וצריך לומר דאם כי היורד בתוך שדה חבירו ונטע שלא ברשות מסלקים אותו וידו על התחתונה. כלומר שאין השבח שלו אלא שעור הוצאה, היינו רק בשעה שבעל השדה בא למחות, אבל כ"ז שלא מחה כל הפירות שגדלו שייכים לנוטע, וע"ז אמרינן כאן דמפירות אלו אין מביאין בכורים. וכן נראה ממה שכתבו הראשונים דלהכי זכי בעל השדה באילן שנטע בשדהו, דהנוטע דעתו לכתחילה להקנות לבעל השדה והלה קונה משום חצר. וכן יש לומר לפי"ז דהא דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת והמחזיק משלם כל הפירות שאכל, היינו מאילנות הנטועים, אבל ממה שהוא נטע אינו משלם כ"ז שבעל השדה לא מחה בידו. והא דאמרינן נרה וזרעה והצמיחה הוי חזקה, היינו משום דאילו היה מוחה היה השבח היתר על ההוצאה שלו. אכן יש עוד לעורר ממ"ש סוכה בסוגיא דאוונכרי דאמר ר"ה דהעכו"ם בעצמם יגזזו האסא כדי שלא יהא גדול בידי האוונכרי, משום דסתם עכו"ם גזלנים הם וקרקע אינה נגזלת, וקשה הרי אם כי סתם קרקעות בחזקת גזולה אבל עכ"פ הדסים אלו נטע האנס ועכ"פ שלו הם. ואולם י"ל דיש גם להסתפק שמא עץ ההדס גדל גם אצל בעלים הראשונים, אולם יש לעורר עוד ממ"ש בסוטה דולא חללו בפרשת חוזרי המלחמה אתא לרבות מרכיב, ומקשינן אם הרכיבו ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי למיהדר משום ראשונה, ועיי"ש דאמרינן דאין לאוקמי דהרכיב באילן.

 

 למעבר לחלק א'