ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק א'

ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק א'

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. מחד נזכר יום טוב זה כיום טוב לכלל ישראל, אך מן ההמשך מתברר, שהיום טוב אינו אלא לנשים.

הרב ישראל אריאל | ביכורי הארץ

ראשי פרקים

א. המחולות בכרמי שילה: חג נישואין – או 'חג ה''?

  1. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב – כיצד?
  2. למי נועדו המחולות?
  3. חג ה' בשילה
  4. מהו התאריך בשנה בו התקיים חג ה' בשילה?
  5. הסיבות שמנו חז"ל לתוכנו של ט"ו באב, והקשר ביניהן והמחולות
  6. מגילת תענית: ייחודו של ט"ו באב – שאין מספידים בו

ב. שמחת בנות שילה – שמחת הבאת הביכורים

  1. שמחת הבציר וההודיה לה' – בתורה ובתקופת השופטים
  2. שמחת הבציר מדי שנה – בדברי הנביאים
  3. 'חג ה' בשילה' – חג הבאת הביכורים בחמישה עשר באב
  4. החליל מכה לפניהם
  5. חמישה עשר באב – רגל רביעי להבאת ביכורים
  6. הרגל הרביעי בו עלה אלקנה לשילה – ט"ו באב

ג. ט"ו באב – חג הביכורים בימי בית ראשון

  1. הבאת ביכורים לירושלים – בט"ו באב בימי בית ראשון
  2. ט"ו באב - חג קרבן העצים
  3. ט"ו באב - ביטול הפרוזדאות וההיתר להביא ביכורים למקדש
  4. ט"ו באב - יום שביטל הושע בן אלה את הפרוזדאות על הדרכים לירושלים
  5. הגירסה במגילת תענית: גזירת מלכי ישראל – או מלכי יון

ד. מנהג המחולות בשילה – ושרשיו בהלכה

  1. כיצד נולד המנהג של בנות שילה לצאת במחולות בכרמים?
  2. ט"ו באב - יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
  3. בנות צלפחד – יכולות לקיים שתי מצוות: הבאת ביכורים ומקרא ביכורים
  4. המקור למנהגן של בנות שילה לצאת במחול בעת הבציר
  5. מחול בנות ישראל - בבגדי לבן ובטהרה
  6. ט"ו באב ותיקון חטא המרגלים
  7. לוחמי ביתר שניתנו לקבורה בט"ו באב – ממשיכי הדרך של נשות ישראל במדבר

* * *

א. המחולות בכרמי שילה: חג נישואין – או 'חג ה''?

  1. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב – כיצד?

חמישה עשר באב נזכר במסכת תענית (כו ע"ב) כ'יום טוב' שיש לו מעלה על פני ימים טובים אחרים. זה לשון המשנה שם: 

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה.

מחד נזכר יום טוב זה כיום טוב לכלל ישראל, אך מן ההמשך מתברר, שהיום טוב אינו אלא לנשים.

כך גם נראה ממקור אחר המזכיר את ט"ו באב, בתרגום לאיכה (א, ד): "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד… בתולותיה נוגות והיא מר לה"'. ובתרגום: "בתולותיה סופדות, על שפסקו לצאת בחמישה עשר באב וביום הכיפורים לחול במחולות". נראה אפוא, שייחודו של היום בהיותו יום למחולות הנשים, וזאת בעיקר בירושלים. מדוע אם כן נאמר במשנה, שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב'?

עוד יש לתמוה על ההשוואה בין ט"ו באב ליום כיפור. ט"ו באב לא נזכר לא בתורה שבכתב, ולא בדברי הנביאים, ואף לא בתקנות חז"ל כדוגמת פורים וחנוכה. אם כן, איך אפשר להשוות יום טוב של ט"ו באב ליום הקדוש - יום הכיפורים? מה עוד שיום הכיפורים אינו מוגדר כ'יום טוב' – כדוגמת שלשת הרגלים, אלא כצום הכיפורים וכיום הדין – וייחודו בעבודת כהן גדול במקדש ובקודש הקדשים?

עצם התיאור, כיום ריקודים ומחולות של בנות ישראל, ופנייתן לבחורים, באמרן: 'בחור! שא נא עיניך, וראה: מה אתה בורר לך!' מתמיה: הלזה יקרא יום טוב?! - והצניעות היכן? הרי כשהיו עושים במקדש את שמחת בית השואבה התקינו גזוזטראות מפני הצניעות, ואילו כאן מחוללות הבנות בכרמים לעיני הבחורים, וזאת, ללא איזכור של תקנות חכמים בשאלת הצניעות? וכשהדבר מתרחש ביום הכיפורים הדבר תמוה כפלי כפליים?

מצינו אזהרות חמורות באשר להתקבצות נשים וגברים לשמחה. כך כתב הרמב"ם בהל' יום טוב ו, כא:

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים… שמא יבואו לידי עבירה.

איך, אם כן, התקינו יום טוב למחולות הבנות בנוכחות הבנים, וזאת, בכרמים – מקום שיכולים לבוא לידי עבירה, וחז"ל משבחים את המנהג ומרימים אותו על נס כיום טוב שאין דוגמתו?

  1. למי נועדו המחולות?

על מנהג המחולות של בנות ישראל, בצדדים המעשיים של הריקודים, ובשאלה, כיצד נישאו הבנות במעמד זה, דן הרב אהרון בן יעקב בספר כלבו (סימן סב):

אמרו ז"ל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים… ובאלו הימים היו בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לה … ומה היו אומרות? בחור! שא עיניך וראה מה אתה בורר לך! פירוש, שכל מי שאין לו אשה נפנה לשם. ואומרות לו: אל תתן עיניך ביופי תן עיניך במשפחה. ויש תמהין: איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו, וחס ושלום דומה כאילו היו בנות ישראל הפקר? ואין זה תימה. כי יש לדעת, שכל מי שידו מגעת להשיא בתו לא היה שולחה שם, שאם היתה קטנה - מה תועיל חטיפתו, הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה. ואם היתה נערה או בוגרת - אם חושש לזה [שיחטפוה ותתרצה להתחתן מדעתה] לא יניחנה [אביה] לצאת [למחולות]. ואם יתירנה לצאת - יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה. והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה. אבל המנהג [נתקן] בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן. ואולי היו יושבות [בלא להנשא] עד שתלבין ראשן - אם לא על ידי המנהג הזה.

יש לדון בדבריו מכמה צדדים, שכן נראה שסבר שמנהג ה'חטיפה' נהג לא רק במקרה המיוחד של בני בנימין אלא גם בהמשך מדי שנה בשנה. דומה, שלו זה היה המנהג, אף בת בישראל לא היתה יוצאת למחולות אלו מרוב פחד מי יחטפנה. דומה, שגם מסקנתו, שמנהג המחולות לא נתקן אלא עבור דלת העם - לאלו שאין ידם משגת להשיא את בנותיהן - אינה עומדת בפני הביקורת. שכן, הגמ' בתענית (לא ע"א) אומרת, שכל בנות ישראל נהרו לשם, אף בת המלך ובת כהן גדול, וכד'. המעמד כולו היה על דעת חכמים, שכן התקינו, ש'כל הכלים טעונים טבילה'. זה לשון הגמרא: 'תנו רבנן: בת מלך שואלת [בגדי לבן] מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו'. כן נאמר שם, ש'מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה', הווה אומר, שהמנהג הקיף את בנות ישראל, אפילו החשובות והמיוחסות שבהן?

עוד יש לתמוה, שהרמב"ם, המביא את כל עניני ההלכה הנוגעים לתקופה שבית המקדש היה קיים, עם זאת, לא הביא את חמשה עשר באב כיום טוב להלכה? (אמנם ט"ו באב נזכר במגילת תענית והלכה היא ש'בטלה מגילת תענית', אך מנהג המחולות וכלי לבן לא נזכר שם, ואם הובא הדבר במשנה מפורשת, ונידון כיום טוב, אין מקום לדחות את דברי המשנה בלא מקור מפורש). אכן, כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סי' קלא, ו) שאף בזמן הזה עושים קצת שמחה בט"ו באב, ו'אין אומרים בו תחנון', אך לא הזכיר את המחולות, ואת מנהגן של בנות ישראל ללבוש בגדי לבן ושאר הפרטים הנזכרים בגמרא.

מן הראוי, אפוא, לברר, מה ענינו של יום זה, האם, אכן, יום טוב זה עולה בערכו על ימים טובים אחרים בשנה – כנראה מדברי חז"ל, או שמא הוא יום שעושים בו 'קצת שמחה' ותו לא?

 

  1. חג ה' בשילה

בבואנו לברר מהו ט"ו באב, ראוי לעיין בפסוקי ספר שופטים (כא, טז) שם נזכר 'חג ה' בשילה'. חג זה נזכר אגב ההיתר לבני בנימין לשאת אשה מישראל, בעקבות המאורעות במלחמת פילגש בגבעה.

וַיּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה: מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים, כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה? וַיּאמְרוּ: יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ, כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר אָרוּר נתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיּאמְרוּ: הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה, אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן… וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ, וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.

מלשון הפסוקים עולה שמדובר בחג בעל משמעות הלכתית, שכן, זה ענינו של 'חג ה'', חג שה' קבע אותו. בדברי הפרשנים יש שרצו לומר, שהכוונה היא לאחד משלשת הרגלים, או ליום הכיפורים. כמו כן, ברור, שמדובר בחג שמביאים בו קרבנות, שכן, זה ענינו של המושג 'חג' בתורה, שענינו קרבן שלמים. מן המלה 'חג' למדו חז"ל שיש להביא ברגלים קרבן שלמים. בגמ' בחגיגה (י ע"ב) נאמר, ש'וחגתם אותו חג לה'' האמור בחג הפסח, הכוונה היא להקרבת קרבנות שלמים בחג. הדבר נלמד בין השאר מן הפסוק בו תובע משה מפרעה: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר' (שמות ה, א) שענינו קרבנות. משה תובע מפרעה צאן ובקר לקרבנות: 'גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות' (שמות י, כה), הווה אומר, ש'ויחוגו לי' ענינו - יזבחו לי קרבנות. ממילא גם 'חג ה'' ענינו – חגיגה בקרבנות.

  1. מהו התאריך בשנה בו התקיים חג ה' בשילה?

מהגמ' בתענית (ל ע"א) עולה, שחג ה' בשילה חל בט"ו באב:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב… חמשה עשר באב מאי היא?… אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

הווה אומר: היום בו חטפו בני בנימין איש אשתו מבנות שילה, זאת, על פי הצעת זקני השבטים - הוא ט"ו באב. זה היום בו הותר בפועל האיסור לתת אשה לבני בנימין. נמצא, שמה שנאמר בספר שופטים 'הנה חג ה' בשילה מימים ימימה' הכוונה לט"ו באב. על כך יש לשאול, היכן מצאנו שחמישה עשר באב הוא 'חג ה'' בשיר ובמחולות ובהבאת קרבנות למקדש?

רד"ק בספר שופטים (כא, יט) מעלה אפשרות, שחגן של בנות ישראל בשילה היה באחד משלשת הרגלים: 

והנראה בעיני, כי החג היה בשילה מימים ימימה, ופירושו - משנה לשנה, ואמר בו התרגום: מזמן לזמן, ממועד למועד. ואפשר, כי מפסח לפסח היה זה או מסוכות לסוכות שהיה זמן שמחה, או ביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים - כדברי רז"ל. והמחול זה שהיה לבנות ישראל - חוץ לעיר שילה, באותו המקום אשר מצפונה לבית אל… וכרמי שילה היו סמוכים לזה המקום. והנה הפסוק יוכיח כי המחול חוץ לעיר היה, כמו שכתוב: והיה אם יצאו בנות שילה… ואמרו להם שיארבו בכרמים.

רד"ק מצביע על תאריך קבוע בשנה – מימים ימימה – אך התאריך משוער: אחד מארבעת החגים בשנה. גם לא הצביע על קשר כל שהוא בין אחד מן החגים הנ"ל לכרמים: מדוע בנות ישראל מחוללות בחג זה, ודווקא בכרמים? 

  1. הסיבות שמנו חז"ל לתוכנו של ט"ו באב והקשר ביניהן והמחולות

רשימה ארוכה של מאורעות אירעו בט"ו באב והמתבונן ברשימה תוהה: היש קשר פנימי בין המאורעות שאירעו בתאריך זה, או שמא אין זה אלא צירוף מקרי של מאורעות, בבחינת - 'מגלגלים זכות ליום זכאי' (תענית כט ע"א)? 

בגמ' בתענית (ל ע"ב) נאמר שבנוסף למאורע המרכזי שהיו בנות ירושלים יוצאות ביום זה בכלי לבן, בגמרא ובמגילת תענית מנו עשר סיבות שונות לקביעת יום זה כיום טוב:

  1. יום שכלו בו מתי מדבר.
  1. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
  1. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.
  1. יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם על הדרכים.
  1. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה… וקראו לו: 'יום תבר מגל'.
  1. בט"ו באב תיקנו להביא 'קרבן עצים' הנקרא – 'זמן עצי כהנים'.
  1. תקנת חכמים: מי שמביא קרבנות וביכורים ביום זה – אסור בהספד.
  1. יום טוב של בית זתוא שהביאו קרבן עצים קבוע ביום זה.
  1. יום טוב של 'בני גונבי עלי', 'בני קוצעי קציעות', ו'בני סלמאי הנטופתי'.
  1. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

כאמור, למקרא רשימה זו נראה שאין לפנינו אלא צירוף מקרים בלי כל קשר בינהם. כמו כן, לא נראה לעין כל קשר בין עשרת המאורעות הללו, לבין המחולות של בנות ישראל. כמו כן, לא ברור, מדוע קוראת הגמרא ליום זה 'יום טוב' שאין דוגמתו?

 

למעבר לחלק  ב'