פרשת משפטים: מדומע- דין חכמים הכתוב בתורה

פרשת משפטים: מדומע- דין חכמים הכתוב בתורה

על הפסוק בפרשה שילמד אותנו על תערובת תרומה ועל מהות התושב"ע, על פירוש המילה 'קסטרא' וסיור בין הרי הכרמל להרי ירושלים

יואל יעקובי | כ"ה שבט תשע"ו

תקציראחד הפסוקים הסתומים בפרשה ילמד אותנו את דינה המיוחד של תערובת תרומה – מדומע, וגם יסייע לנו להבין לעומק את מהותה של התורה שבעל פה. פדיון מעשר שני צריך להיעשות על מעות שנמצאות ברשותו. מעות הנמצאים בקסטרא הנזכרת בתוספתא אינן נחשבות ברשותו. ההתחקות אחר פירוש המילה קסטרא תביא אותנו לסיור בין הר הכרמל להרי ירושלים.

"מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב ח)

'מלאתך' אלו הביכורים 'ודמעך' אלו תרומה (תמורה ד ע"א)

המקדים תרומה לביכורים, מעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון עובר בלא תעשה, שנאמר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (תרומות פ"ג מ"ו)

 

 

 

גן לאומי הקסטל

מדומע – תערובת תרומה וחולין

אם חלקה הראשון של פרשת משפטים מהווה את אחד המקורות העיקריים לדיני ממונות שבחלק 'חושן משפט' של השולחן ערוך, הרי שבהמשך הפרשה מופיעות הלכות מתחומים הרבה יותר מגוונים של התורה. מקומן של המצוות התלויות בארץ לא נפקד, ובין השאר מוזכר שם ציווי התורה "מלאתך ודמעך לא תאחר". מכל פסוקי הפרשה, זהו אחד הסתומים. ראשית, שני הנושאים של הפסוק, מלאה ודמע, אינם מובנים – אלו מילים שאינן שגורות בפינו וגם אינן מצויות בתורה, לפחות לא במשמעות זו. אולם גם אחרי שהבנו מיהם הנושאים, לא ברור הציווי לגביהם: מה הכוונה "לא תאחר". על פי הפשט מדובר  כנראה על החיוב לא לעכב אצלנו את המתנות, אולם חז"ל דורשים מכאן איסור לשנות את סדר המתנות.

רש"י גם על התורה וגם בגמרא בתמורה מסביר כי מלאה אלו הביכורים, שהיא חובה המוטלת על המגדל מיד כשנתמלאה התבואה (=הבשילה), שהרי היא המתנה הראשונה בסדר המתנות. רש"י בפירושו על התורה התקשה בפירוש המילה 'דמע', אך בפירוש רש"י על הגמרא בתרומה מוסבר כי היא מדמעת ועולה באחד ומאה. פירוש הדברים הוא שכשפירות תרומה נופלים לתוך פירות חולין ישנן שתי אפשרויות. 

האפשרות הראשונה היא שיש יותר מפרי אחד של תרומה למאה פירות של חולין (מעל 1%). במצב כזה הכול נקרא מדומע, ואסור באכילה לזרים (שאינם כהנים). על מנת שלא ייגרם לבעלים הפסד כספי גדול מותר להם למכור את התערובת לכהן (שרק הוא יכול לאוכלה, כי דינה כתרומה), חוץ מדמי התרומה שנפלה בה, שהיא אמורה להינתן לכהנים בחינם. תערובת זו נקראת מדומע. רש"י בתרומה אומר כי הסיבה שתרומה נקראת דמע היא בגלל שהיא מדמעת.

לעומת זאת, אם יש לכל היותר פרי אחד של תרומה למאה פירות של חולין (מ- 1% ומטה), הרי שניתן לקחת מהתערובת את כמות התרומה שנפלה ולתת אותה לכהן בתור תרומה (כדי שלא להפסיד את ממון הכהנים), והשאר מותר באכילה כמקודם.

דרבנן בפסוקי התורה?

יש לציין כי דין הדימוע הוא מדרבנן, שהרי מן התורה איסורים מתבטלים ברוב (במקרה שהתערובת היא של מין במינו – רמב"ם הלכות מאכלות אסורות טו א). בנוסף, מהתורה, כשאיסור מתבטל – הוא מתבטל לגמרי, ואין צורך להעלות את שוויו. החיוב להעלות את שוויו כדי שלא להפסיד את ממון הכהנים הוא דין דרבנן. התוספות בתמורה מקשים על רש"י: כיצד התורה משתמשת בשם שלקוח בכלל מדין שהוא דרבנן?! לכן הם מסבירים ש'דמע' הוא כינוי לתרומה, כי בניגוד לביכורים שנוהגים רק ביבש (כלומר בפירות עצמם, ולא במשקים היוצאים מהם – עיין פירוש המשנה לרמב"ם חלה ד יא), הרי שתרומה נוהגת גם בלח (כמו יין ושמן שיוצרו מענבים וזיתים). נראה שהמילה 'דמע' היא מלשון דמעה, שהיא דבר לח ונוזל.

לא נכנס כאן לשאלה מתבקשת והיא: מי אמר שהמילה דמע נוצרה ממדומע, אולי מדומע נוצר מהזיהוי של 'דמע' שבפסוק עם תרומה? נתעלם גם מהעובדה שבעוד שבפירוש על התורה רש"י אומר שאינו יודע מה מקור המילה 'דמע', הרי שבפירוש על הגמרא בתמורה הוא מסביר זאת. נציין רק כי בעל התורה תמימה אומר כי יש כאן ראיה לאלו שטוענים שפירוש רש"י על הגמרא תמורה אינו באמת רש"י. למרות כל זאת ננסה להסביר מדוע רש"י, או ראשון אחר שפירושו מופיע כפירוש רש"י, יכול להסביר שדין דרבנן מעניק למילה המופיעה בתורה את שמה המקראי (בעל ה'תורה תמימה' בפסוקנו מביא דוגמה נוספת למציאות כזו, בה דין דרבנן יוצר שם מקראי, ומביא את הסברה של הגמרא בכתובות, האומרת  שהפסוק רגיל לכתוב על שם העתיד).

מהותה של התורה שבעל פה

נראה שעניין זה אינו סתמי. התורה שבכתב היא מעין זרע שנזרע בארץ, זרע שמימי שהגיע לעולם הזה. מרגע שהוא הגיע לארץ מי שממונה על הצמחתו זו האדמה. התוצר הסופי זו התורה שבעל פה, שנוצרה מהפרייתה של התורה שבעל פה עם העולם הזה דרך חכמי ישראל. הזרע בפני עצמו אינו ראוי לשימוש, הוא חייב לעבור דרך האדמה כדי לתת פרי.

הרעיון הזה, שיש הרבה להעמיק בו, נרמז דווקא במצוות הארץ ולא בכדי. ארץ ישראל היא המקום המתאים להופעת התורה שבעל פה בצורתה השלימה. כשנאמר "אין תורה כתורת ארץ ישראל", ברור שאין הכוונה לתורה שבכתב, שהרי התורה שבכתב נמצאת לפנינו והיא בדיוק אותו דבר בין אם היא בארץ ובין אם היא בחוצה לארץ, ההבדל הגדול הוא דווקא בתורה שבעל פה. ממש כמו זרע שמתאים להיזרע בקרקע ובאקלים מסוימים, ובמקום אחר הוא יניב פירות פחות טובים, או שלא יניב בכלל. לכן בכל הנוגע למצוות הארץ יתכן מצב בו חלוקת התחומים הברורה בין ה'דאורייתא' ל'דרבנן' מטושטשת. אין הכוונה למישור ההלכתי, שם העניינים נשארים מוגדרים ומסודרים, אלא לעניינים אחרים, כמו העניין הלשוני בו עסקנו, הבאים ללמדנו רעיון זה.

מעשר שני מקסטרא לקסטל

אין מחללין אותו (את המעשר השני)... ולא על המעות שאינן ברשותו...כיצד אין מחללין על המעות שאינן ברשותו? היו לו מעות טמונות בקצטרא ובהר המלך, או שנפל כיסו לבור, אף על פי שיודע שהוא שם, אין מחללין אותו עליהן, ואם חילל – לא קנה מעשר (תוספתא מעשר שני א ה-ו)

מעות הראויות לפדיון מעשר שני

את פירות המעשר השני אמורים הבעלים להעלות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. דבר זה אינו אפשרי כיום, לא רק בגלל שאיננו טהורים, אלא בעיקר בגלל שמעשר שני הוקש לבכור בהמה, שאינו נאכל כשאין מזבח בנוי. כשהיו אוכלים את פירות המעשר השני ניתן היה לפדותם על כסף, להעלות את הכסף לירושלים ולקנות שם מזון ומשקה ולאוכלו בטהרה כמו את פירות המעשר עצמם. כיום, כשאין לנו מה לעשות עם פירות המעשר השני, התירו לחללם לא בשווים האמיתי אלא בשווה פרוטה. את הכסף יש לאבד (או לחללו על דבר מאכל השווה פרוטה ואותו לאבד). התוספתא אומרת שאין לחלל את המעשר השני על מעות ששייכות לו אך אינן ברשותו. הדוגמא השנייה שהתוספתא מביאה היא של כיס (ארנק) שנפל לבור. במצב הזה, אף שהמעות קיימות, הרי שלא ניתן לעשות בהן שימוש. באותו אופן יש להסביר שגם הרישא של התוספתא מדברת על מקרה בו המעות קיימות אך אינן ברות שימוש. הסיבה לכך היא שנאמר "וצרת הכסף בידך", 'בידך' פירושו ברשותך, שעל הכסף להיות זמין לשימוש מיידי (ב"ק צח ע"א, רמב"ם הלכות מע"ש ונטע רבעי ד יא).

קסטרא והר המלך – מעות שאינן ברשותו

מהם 'קצטרא והר המלך' ומדוע מעות שנמצאות בהם אינן ראויות לשימוש? ברייתא דומה מאוד לתוספתא זו מובאת בבבלי בבא קמא צח ע"א, ושם רש"י מסביר (הנוסח שם הוא 'קיסטרא'): "מקום, והוא רחוק מאוד, ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם". כלומר יש כאן שתי בעיות: מקום רחוק מאוד ובנוסף ההליכה לשם מסוכנת. אם היו שיירות מצויות לא הייתה בעיה, אך זו לא המציאות.

לעומת זאת, הרב יוסף קאפח (בביאורו על הרמב"ם הלכות מעשר שם א אות יב) מסביר כי קסטרא והר המלך היו מקומות התפוסים על ידי הצבא הרומי. כך מסביר גם הרב פרופ' שאול ליברמן בתוספתא כפשוטה. ואכן, קסטרא בלטינית פירושה מחנה צבא. הרב יחיאל מיכל שטרן מסביר בספרו 'ארץ חמדה' (עמ' שעט-שפ) שהברייתא מביאה שלוש דוגמאות למעות שאינן ברשותו: א. קסטרא – כסף הנמצא במבצר של עכו"ם. ב. כסף הנמצא בהר המלך שסכנה להגיע לשם (כנראה אחרי כשלון מרד בר כוכבא). ג. כסף הנמצא בים הגדול (במקום 'בור' שבתוספתא מובא בגמרא 'ים'), שסכנה להוציאו משם.

קסטרא – לחוף הכרמל או בהרי ירושלים?

כעת נותר לברר האם מדובר כאן על מקום מסויים שנקרא 'קסטרא' (כך משמע מפירוש רש"י), או שזה שם כללי למחנה צבא. אם נאמר שמדובר כאן על מקום מסוים הרי שהאפשרות הראשונה היא העיר קסטרא, שכנתה הנכרית והלא נחמדה של חיפה היהודית (על היחסים בינה לבין שכנתה חיפה נדרש הפסוק מאיכה "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו"), שמקומה היה בכניסה לחיפה של היום. אפשרות נוספת היא שמדובר כאן בקסטל שליד ירושלים. הרב ישראל זאב הורביץ ('ירושלים בספרותנו' עמוד 47) מעלה אפשרות שהחיילים הרומים שהתיישבו במוצא בנו מבצר בהר הקסטל הסמוך. יתכן שבזמנים של בלבול מדיני היהודים הסתירו את ממונם אצל ידידים רומאים (תופעה המוכרת גם מזמן השואה), כשהמעמד ההלכתי של המעות בזמן שהיו אצל הרומאים היה של "מעות שאינן ברשותו". דבר זה היה אפשרי בקסטל אך לא בקסטרא שלחוף הכרמל. הרב הורביץ מניח שלקסטל הייתה ליהודים בזמנים מסוימים גישה. קסטרא שליד חיפה ידועה הייתה כצוררת ליהודים תמיד, וקשה להניח שיהודים הפקידו שם את ממונם.

הקסטל ידוע בעיקר ממלחמת השחרור, בו הנקודה השולטת בשיאו של הכפר הערבי שהיה במקום וחלשה על כביש מספר 1 עברה מיד ליד. על ההר נהרג מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים עבד אל קאדר אל-חוסייני. בקרבות הקשים על ההר נטבעה הסיסמא: "הטוראים ייסוגו והמפקדים יישארו לחפות", שהפכה לאחד מערכי צה"ל. 

להורדת העלון לחצו כאן

להורדת גרסת הדפסה ללא תמונות לחצו כאן