פרשת 'ויקהל פקודי' - העונג הקובע

פרשת 'ויקהל פקודי' - העונג הקובע

גם בראש פרשתנו, כמו גם בארבע (!) פרשיות קודמות בספר שמות נזכרה מצוות השבת. לכאורה מצוות השבת שייכת לחלק 'אורח חיים' של התורה ואילו המצוות התלויות בארץ נמצאות ב'יורה דעה', "ולא קרב זה אל זה". ובכל זאת יש קשר בין המצוות הללו.

יואל יעקובי | אדר תשע"ה

"ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לד ב-ג)

 

שבת קובעת למעשרות

גם בראש פרשתנו, כמו גם בארבע (!) פרשיות קודמות בספר שמות נזכרה מצוות השבת. לכאורה מצוות השבת שייכת לחלק אחד של התורה, 'אורח חיים' נקרא לו, כשם החלק ב'שלחן ערוך' בו היא מפורטת, ואילו המצוות התלויות בארץ נמצאות ב'יורה דעה', "ולא קרב זה אל זה".

ובכל זאת יש קשר בין המצוות הללו. כידוע, אסור לאכול מגידולי האילן והשדה מבלי שהופרשו מהם תרומות ומעשרות. ובכל זאת, אם הכוונה הייתה להוליך את הפירות לבית, הרי כל עוד הם לא נכנסו הביתה – מותר לאכול מהם לפני ההפרשה. אכילה כזו נקראת אכילת עראי. ישנם שישה דברים שמבטלים את העראיות שבאכילה ומחייבים את האוכל להפריש תרומות ומעשרות מהם קודם האכילה גם אם עוד לא הכניס את הפירות לבית (רמב"ם הלכות מעשר פרק ג הלכה ג). אחד מאלו זוהי השבת. מדוע? הרמב"ם (פירוש המשנה תרומות פרק ח הלכה ג) מסביר זאת כך:

"לפי שמשנכנסה שבת נעשה הכל מעותד ומוכן לאכילה וחייב במעשר, שהרי אמר ה': ' וקראת לשבת עונג' (ישעיהו נח יג), ולפיכך כל מה שיש לו הרי הוא מוכן לאכול ולשתות ממנו בשבת".

במילים אחרות: מכיוון שאנו מצווים על התענגות בשבת, כל מה שיש בבית ויכול לסייע לתענוג הזה הוא אכן מוכן לו, ולכן לא יתכן לקרוא לאכילה כזו 'אכילת עראי'.

 

עונג קדוש מול תאוות

כאן נשאלת השאלה: מה קורה בשבת? כיצד הופך מעשה שביום חול אינו יותר מאשר סיפוק יצרים (גם אם בצורה מותרת) לעונג קדוש, טהור ורצוי? מה הסוד?

לפני שננסה לענות על שאלת מליון הדולר הזו נשחט קודם פרה קדושה. הקב"ה אינו מעוניין למנוע מאיתנו את הנאות העולם הזה. להיפך, כמו שנֹאמר בעז"ה בעוד ימים ספורים בברכת האילנות, הוא ברא בו בריות טובות ואילנות טובות [דווקא כן] כדי להנות בהן בני אדם! אם כך, מניין הגיעה המחשבה שהנאות העולם הן דבר פסול?

התשובה טמונה כנראה בשאלה למה משמשת ההנאה. פעמים רבות הרדיפה אחר ההנאה היא בעצם ניסיון סרק למלא צורך אמיתי. אם אדם שרוי בעצבות כי הוא חש שהוא לא ממלא את ייעודו בחיים וכתוצאה מזה הוא אוכל שוקולד, לא נאמר שזה דבר רע, אבל קשה לומר שבכך הוא עונה על הצורך האמיתי שלו (אלא אם כן הוא שופט מקצועי בתחרות עולמית של שוקולדים...). באופן דומה אדם עשוי להימשך אחרי תאוות גופניות אחרות, כמו עריות, בגלל חוסר באהבה אמיתית אותו הוא מדמה למצוא במילוי תאוות היצר, כשברור שמילוי התאווה בודאי איננה נותנת לו את מה שהוא מחפש. זוהי הנאה מסוכנת, כי היא עלולה לגרום לאדם להסתיר את קריאות המצוקה הנואשות של נשמתו.

לעומת זאת, אם ההנאה מגיעה מתוך רצון אמיתי לשמוח במה שברא לנו ה' בתורתו, בצורה מאוזנת ושקולה שאיננה יוצרת רדיפה אחרי הטפל, הרי ששבת, זמן המנוחה מעין זו שתהיה לעתיד לבוא, הוא הזמן המתאים ביותר לו, וזוהי הנאה מבורכת וקדושה. האדם שמח, וה', שאוהב כל אחד ואחד כאילו היה בנו יחידו, שמח איתו ביחד. את ההנאות הוא הרי ברא כמו שאמרנו לא כדי לצער אותנו, אלא "כדי להנות בהן בני אדם". "וקראת לשבת עונג – לקדוש ה' מכובד"!

 

אכילת עראי בדרך מהגליל ליהודה

"המעלה פירות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים אוכל מהן עד שהוא למקום שהוא הולך וכן בחזרה. ר' מאיר אומר: עד שהוא מגיע למקום השביתה". (מעשרות פרק ב משנה ג, מהד' הרב קאפח)

המשנה מדברת על אדם שהעלה פירות מחבל ארץ אחד על מנת לאוכלם בחבל ארץ אחר. דעת תנא קמא היא שמותר לאכול מהם אכילת עראי, ללא הפרשת תרומות ומעשרות, עד שיגיע למקום שאליו התכוון להגיע, ואם באמצע הדרך החליט לחזור ולאוכלם במקום המקורי – עד שיחזור למקום ממנו יצא. ר' מאיר חולק וסובר שאם עצר באמצע הדרך והחליט לשבות באותו מקום – הרי שהוקבעה האכילה ואין היא אכילת עראי, גם אם טרם נכנסה השבת (רדב"ז הלכות מעשר פרק ד הלכה יא). כמובן, אם נכנסה השבת, גם לדעת חכמים חובה להפריש תרומות ומעשרות לפני האכילה.

תצפית לעבר רכס תורען ורכס יוטבת ובקעת בית נטופה מהר יונה שבגליל התחתון

 

הגליל

הדוגמאות אותן הביאה המשנה, הגליל ויהודה, הן שני חבלי הארץ המרכזיים בהם ישב הריכוז היהודי בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. למעשה, במהלך ימי המשנה, כתוצאה מהמרד הגדול (שבמסגרתו נחרב בית המקדש השני) ובעיקר כתוצאה ממרד בר כוכבא (שפרץ שישים ושתים שנה אחרי החורבן) עבר עיקר היישוב היהודי לגליל.

בעוד שבזמן ממלכת ישראל הייתה בגליל אוכלוסייה ישראלית, הרי שכתוצאה מהגליות האשורים לא נותרו עוד ישראלים במקום. גם בימי שיבת ציון בראשית ימי הבית השני התרכזו העולים המעטים שחזרו לארץ סביב ירושלים, באזור המכונה על ידי חז"ל יהודה. יחד עם זאת אנו שומעים על יהודים שיושבים בגליל שהחשמונאים נחלצים להצילם בימי המרד. אולם רק השליט החשמונאי יהודה אריסטובלוס, נינו של מתתיהו הכהן, שמלך רק שנה אחת, צירף את הגליל לשלטון ממלכת החשמונאים.

גם כשכבר ישבה אוכלוסייה יהודית בגליל הייתה זו אוכלוסייה פשוטה, לא כזו שלמדה תורה. במסכת שבת מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שנשאל שתי שאלות בערב (היא העיירה הערבית כיום עראבה שבבקעת סכנין בגליל התחתון), והגמרא מסבירה שלמרות שישב שם תקופה ארוכה הוא נשאל שתי שאלות בלבד, ללמדנו על מידת העניין שגילו אז בגליל בלימוד התורה.

המהפך חל כאמור אחרי מרד בר כוכבא. על הנהירה הגדולה של יהודים לגליל, שכמעט ולא נפגע בימי מרד בר כוכבא (בניגוד ליהודה), אנו יכולים ללמוד משלושה מקורות שונים. המקור הראשון הוא דברי חז"ל (ראש השנה לא) על נדודי הסנהדרין, הסמכות הרוחנית העליונה של עם ישראל, שנדדה מאזור יבנה שביהודה לאושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה שבגליל. מקור נוסף הוא כתובת שחלקים ממנה נמצאו בבית כנסת מימי התלמוד בקיסריה, ויש לה מקבילות בתימן ובקינה של ר' אלעזר הקליר המלמדת על מעבר משמרות הכהונה מיישוביהם סביב ירושלים לאזור הגליל אחרי החורבן. המקור השלישי הוא הממצא המדהים של עשרות בתי כנסת מימי התלמוד ששרידיהם פזורים ברחבי הגליל והגולן המרכזי (שנחשב אז כחלק מהגליל היהודי).

 

היישוב היהודי בגליל שרד את הימים הקשים של השלטון הביזנטי הנוצרי בארץ בימי התלמוד, אך עם הכיבוש הערבי של הארץ נדלדלה מאוד אוכלוסייתה, ובכללה גם האוכלוסייה היהודית. אז החל הניתוק הפיזי אך לא הרוחני של עם ישראל מארצו. ואם התחנה האחרונה של ריכוז יהודי גדול בארץ ישראל הייתה בגליל, בטבריה, הרי שאמרו חז"ל כי משם הם גם עתידים להיגאל (ראש השנה לא ע"ב).