פרשת תזריע מצורע - צרעת הבית – הזדמנות לקשר עם ה' בארץ ישראל

פרשת תזריע מצורע - צרעת הבית – הזדמנות לקשר עם ה' בארץ ישראל

על מין הצרעת המוזר מכולם, זה שמתפתח על האבני הבית הדוממות, נאמר במפורש: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כלומר המצווה נוהגת רק בארץ ישראל. במילים אחרות, זו מצווה שתלויה בקשר שבין האדם היהודי לאדמתו.

יואל יעקובי | ניסן תשע"ה

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד לד)

 

מצוות הארץ

הצרעת יכולה להיות עניין לענות בו לא רק עבור אלו שעוסקים בהלכות טומאה וטהרה, אלא גם עבור חובבי רפואה, מיסטיקה ותחומים נוספים. אלו שעניינם במצוות הנוהגות בארץ ישראל לא ירוצו דווקא לתחום הזה. אבל מסתבר שהדברים לא בהכרח כאלה. על מין הצרעת המוזר מכולם, זה שמתפתח על האבני הבית הדוממות, נאמר במפורש: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כלומר המצווה נוהגת רק בארץ ישראל. ולא זו בלבד, אלא שכאן מכירה לגוי יכולה להועיל לכל הדעות, כי "בתי הגויים שבארץ ישראל אין מטמאין בנגעים" (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת פ"יד ה"יא). במילים אחרות, זו מצווה שתלויה בקשר שבין האדם היהודי לאדמתו.

מדוע זו מצווה הנוהגת בארץ בלבד? יש להניח שבגלל שמדובר כאן על בית, הרי שכל ענייני טומאה וטהרה קשורים לקדושה של הדבר, ובבית בחוץ לארץ אין קדושה.

אולם יתכן שיש כאן גם עניין פנימי יותר, שקשור למקומה של הארץ המיוחדת "אשר עיני ה' אלוקיך בה" בכל הקשור לעבודת ה'.

 

צרעת הבית – עונש ולא פרס

רבים מכירים את המדרש (המובא גם בפירוש רש"י במקום) שממנו ניתן ללמוד שצרעת הבית היא בעצם דבר טוב, כי היא מאפשרת לגלות אוצרות שהטמינו דיירי הארץ הקודמים. אולם קשה למצות את כל טעם צרעת הבית בעניין זה. צרעת היא קודם כל סוג של עונש, וגם אם יש בו פרס הוא אמור להיות שולי יחסית לעניין עצמו. במקומות אחרים חז"ל מלמדים אותנו שהצרעת היא עונש על חטאים: למי שלא רוצה להשאיל את ביתו (יומא י"א ע"ב), ולמי שיש בו צרות עין וגזל (ערכין ט"ז ע"א). הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת רואה בצרעת הבית שלב ראשון בשרשרת של עונשים הבאים על מי שמדבר לשון הרע. כך שיש למצוא בצרעת עניין נוסף, עקרוני יותר, שמסביר את העונש.

 

למטר השמים תשתה מים

כדי להסביר את העניין נפנה דווקא לכיוון האקלימי. האימפריות הגדולות שמדרום (מצרים) ושמצפון (ממלכות מסופוטמיה – אכד, אשור ובבל) לארץ ישראל לא סובלות על פי רוב מבעיות בתחום המים – הן יושבות על נהרות מים גדולים. למען האמת, גם הארצות האחרות, הסמוכות לנו יותר, מלבד נהרות קטנים יותר שיש להם, הן נהנות מאספקת גשמים סדירה יחסית. לעומת זאת, המצב בארץ ישראל הוא שונה לחלוטין. כאן "למטר השמים תשתה מים", אין כאן נהרות גדולים, ולא זו בלבד, אלא שגם המציאות בתחום הגשמים איננה פשוטה כלל ועיקר.

ארץ ישראל מתפרנסת בעיקר משקע ברומטרי שנקרא 'השקע הקפריסאי'. שקע זה מגיע למזרח הים התיכון מכיוון קפריסין, ומכאן שמו. אלא שכאן עומדות בפני השקע שתי אפשרויות: להתחיל ממקום דרומי יותר, ואז ארץ ישראל תקבל גשמים רבים, או לנטות מעט צפונה, ואז אדמת סוריה ולבנון תרווה ואילו ארץ ישראל תישאר יבשה, והשקע יקבל את הכינוי 'שקע חמקמק'.

כשהתורה רוצה ללמד אותנו על מעלתה של ארץ ישראל, היא אומרת שזו ארץ שעיני ה' אלוקיך בה. ההמחשה לכך ניתנת על ידי המילים "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים יא י-יא). כלומר: במצרים תמיד יש מים, כל מה שצריך לעשות הוא להזיז את רגבי העפר ולפתוח את התעלות ("היאורים") שמוליכות את המים לשדה. בארץ ישראל הסיפור לגמרי אחר, שם מתפרנסים ממטר השמים, שכאמור, לא תמיד יורד. זה תיאור מציאותי של המצב בארץ. אבל מאחרי התיאור הזה מסתתרת גם עמדה אמונית שהתורה מציגה (שם פסוק יב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". בארץ ישראל יש שמירה מיוחדת של הקב"ה. מהי השמירה? אם יושבי הארץ לא מתנהגים כמצופה, ה' עושה 'פו' אחד, השקע נע צפונה וארץ ישראל נותרת יבשה.

שלא נתבלבל. המצב הזה הוא חסד גדול, שלא רק מאפשר אלא מחייב את האדם להיות קשור תמיד לה'. אם יש הידרדרות קלה, מיד ניתן הרמז.

 

הצרעת – עונש שהוא חסד

למעשה, זה גם מה שקורה בעניין הצרעת. ה' מעוניין לאותת לאדם שהתנהגותו לא בסדר. בתחילה הוא עושה זאת על ידי צרעת הבית. אם הרמז אינו מובן ממשיכים הלאה, קרוב יותר לאדם: צרעת הבגד. ורק אז, כשהאדם ממש עוצם עיניים בחזקה, אין ברירה אלא לנגע את האדם עצמו, וכך אין לו ברירה והוא חייב לעזוב את סביבתו הרעה, להתבודד ולחשוב היטב על דרכו בחיים (ע"פ הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת).

יתכן שכשר' יהודה אומר (הוריות י ע"א): "'ונתתי נגע צרעת' ר' יהודה אומר: בשורה היא להם שנגעים באים עליהם", אין הכוונה דווקא לאוצרות הממון שמופיעים במדרשים, אלא לבשורה עמוקה הרבה יותר, ה' אומר: "אל תדאגו בני, לא אעזוב אתכם, לא אתן לכם להתרחק ממני". הנהגה כזו אפשרית רק תחת פיקוחו התמידי של ה' בארץ ישראל.

 

כלאי הכרם בצלמון

אמר ר' יהודה: מעשה בצלמון באחד שזרע את כרמו שש עשרה על שש עשרה אמה והיה הופך שיער שתי שורות וזורע את הניר ובשנה האחרת היה הופך את השיעור למקום אחר וזורע את הבור ובא מעשה לפני חכמים והתירו (כלאים ד ט)

 

גדרי כרם לכלאי הכרם

סוג הכלאים החמור ביותר הוא כלאי הכרם, כלומר זריעת תבואה או ירקות יחד עם ענבים. כלאים אלו אסורים גם בהנאה, ולכן חז"ל אסרו אותם גם בחו"ל (מן התורה הם מותרים שם). כדי להימנע מאיסור זה ישנה הרחקה מינימאלית אותה יש לעשות בין הגפן לזרעים האחרים. אם זו גפן יחידית – שישה טפחים (כחצי מטר), אולם אם זו כרם נדרשת הרחקה גדולה יותר – ארבע אמות. מי שמעוניין לחסוך במקום, יעדיף לנטוע את גפניו בצורה שלא ייחשבו ככרם על פי ההלכה. שורה אחת לעולם איננה נחשבת כרם (לדעת בית הלל שהלכה כמותם), ולא משנה כמה גפנים יהיו בה. גם כשמדובר ביותר משורה אחת יש צורך שיהיה מרחק מסוים בין השורות, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, כדי שנוכל לומר ששתי שורות הגפנים מצטרפות ויוצרות כרם, שממנה כבר יש להרחיק ארבע אמות כדי לזרוע תבואה וירקות.

דעת ר' יהודה היא שכרם שבין שורות הגפנים שלה יש שש עשרה אמה רווח (כשמונה מטרים) מותר לזרוע בה זרעים אחרים בריחוק של שישה טפחים בלבד, כדין גפן יחידית. לראיה הוא הביא את המעשה שארע בעיר צלמון, בה נטע אדם את כרמו בריחוק של שש עשרה אמה בין השורות וזרע צד אחד באדמה שנחרשה קודם ("ניר"), כשזמורות הגפן ("שיער") מוטות לצד השני (כי אסור לזרוע מתחת לזמורות), ובשנה השנייה היה הופך את הזמורות לצד השני וזורע את ה"בור", הקרקע שלא נזרעה בשנה הקודמת, כשהזריעה לסירוגין, שנה כן ושנה לא, נועדה להשביח את היבול.

ההלכה, אגב, כדעת ר' מאיר ור' שמעון שדי בהרחקה של שמונה אמות בין השורות כדי שלא יצטרפו לכרם (רמב"ם הלכות כלאים פ"ז ה"ב).

 

השם צלמון מוכר בודאי לרבים מצפונו של הגליל התחתון, אם זה מנחל צלמון, שבו שריד מטוייל של נחל האיתן הגדול שזרם ופרנס גם כמה טחנות קמח לאורכו; אם זה ממאגר צלמון, אחד המאגרים של המוביל הארצי; ואם זה מהקשר חיובי פחות – בית הכלא של 'הצווארון הלבן' בעל הנוף המהמם, מעל צומת נחל צלמון שבין מחלף גולני (לשעבר צומת גולני) לצומת נחל עמוד על כביש 65. אולם האתר החשוב ביותר, העיר צלמון עצמה, השתמר דווקא בשמו של הכפר סלאמה, כפר בדואי ששוכן כנראה לא הרחק ממקומה של העיר העתיקה, למרגלותיו הדרומיים של הגבוה בהרי הגליל התחתון – הר כמון (גובהו 602 מטרים מעל פני הים). האתר העתיק עצמו, המכונה חורבת צלמון (או חורבת א – סלאמה בערבית) נמצא כקילומטר דרומית מזרחית לכפר, בהמשך השביל הכחול שלאורך נחל צלמון, בשוליה הצפון-מערביים של בקעת סכנין.

המקום שימש כאחד המבצרים היהודיים שביצר יוסף בן מתתיהו במרד הגדול, ערב חורבן הבית השני. אולי מימי המרד הזה השתמרה עדות המופיעה במשנה לקראת סוף מסכת יבמות, העוסקת בהיתר איש לנישואין: "ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו".

 

מעיין צלמון ומי חטאת

אולם כנראה שמעמדה לא רק ירד אלא אף עלה לאחר כשלון המרד. בעקבות חורבנה של ירושלים עזבו משמרות הכהונה את אזור יהודה בו ישבו ועברו לגליל. ב'כתובת משמרות הכהונה' נזכרת בצלמין/צלמון משמרת ששמה 'דליה גנתון'. בן ציון סגל קושר בין עובדת ישיבתה של משמרת זו בצלמון עדות שמשמיע ר' יהודה בתוספתא (פרה פ"ט ה"ב): "יורדת הצלמון אסורה מפני שכזבה בשעת פולמוס", כש'יורדת הצלמון' היא מעיין, אולי זה שנמצא לרגלי חורבת צלמון גם היום. מעיין שאין מימיו נובעים באופן תדיר פסול לדעת ר' יהודה מלשמש ל'מי חטאת', כלומר: להזיית מים ובהם אפר פרה אדומה כדי לטהר טמאי מתים. מעיין כזה היה המעיין בצלמון, שהפסיק לתת מים, באופן זמני כנראה, 'בשעת פולמוס', בזמן אחת ממסעות העונשין שערכו הרומאים ביהודי הארץ.

לדעת סגל העובדה שהוזכר דווקא מעיין זה מלמד כי הכוהנים שישבו בצלמון המשיכו להקפיד על דיני טומאה וטהרה גם אחרי החורבן, כולל טהרת טמאי מתים על ידי הזיית מי חטאת (עיין בספר התרומה, הוצאת מכון התורה והארץ, עמ' 28-30, על המשך הזאת מי חטאת גם אחרי החורבן). הדבר היה חשוב במיוחד לכוהנים, שהרי תרומה יכולה להיאכל רק על ידי כהן טהור, ותרומות מן היבול החקלאי אמורות להינתן לכוהנים גם בזמן הזה, ללא קשר לקיומו של בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו אמן.