וידוי של פסח

וידוי של פסח

אם נערוך סקר מהי האסוציאציה הראשונה למילה 'וידוי' נקבל מן הסתם את המילים 'יום הכיפורים', 'סליחות' ו'ימים נוראים'. אבל השנה ניתקל במונח הזה דווקא בחג הפסח

יואל יעקובי | שבט תשע"ה

וידוי הפוך

אם נערוך סקר מהי האסוציאציה הראשונה למילה 'וידוי' נקבל מן הסתם את המילים 'יום הכיפורים', 'סליחות' ו'ימים נוראים'. אבל השנה ניתקל במונח הזה דווקא בחג הפסח. כמו בכל ערב שביעי של פסח של השנים הרביעית והשביעית לשמיטה, מגיע זמנה של מצוות ביעור מעשרות, כלומר, הפרשתם ונתינתם למי שזכאי להם, ואחר כך וידוי מעשרות. בעוד שחובת הביעור נוהגת גם היום, הרי שהווידוי אינו נוהג כשאין בית מקדש.

הוידוי הזה, גם כן בניגוד למחשבה הראשונה שעולה אצלנו בראש, הוא דווקא וידוי לא על מה שלא בסדר אצלנו אלא על מה שכן בסדר: הנה, נתתי את התרומות והמעשרות למי שזכאי להם, הוצאתי אותם מביתי, בקיצור: "שמעתי בקול ה' אלוקי, עשיתי ככל אשר ציוויתני".

 

הווי דן את כל האדם (וגם את עצמך) לכף זכות

אבל, רגע, מה הטפיחה העצמית הזו על השכם? מה עם "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"? מה עם גאווה? והכי חמור, מה עם כל העברות? – בסדר, עשיתי כמה מצוות, אבל בוא לא נשכח שגם קופת שרצים יש לי.

אז זהו, יפה שאתה זוכר את קופת השרצים שלך, כך צריך להיות. הבעיה היא שאם נתעסק רק בשרצים, ונאמר לעצמנו רק כמה גרועים אנחנו, לא נהיה בגלל זה יותר אמיתיים. מה לעשות, יש בנו כמה דברים טובים. יש בנו, למשל, נשמה אלוקית טהורה, יש בנו רצון כנה לעשות את דבר ה' (ולא שכחנו שיש לנו גם רצונות אחרים, נאצלים פחות. גם, אבל לא רק), ויש בנו גם מעשים טובים. אם הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, הרי אנחנו לפחות ריקנים!

אין מתאים מחג הפסח, החג בו הבדילנו ה' מהגויים ויצר אותנו כיצירה נבדלת, אלוקית, להיזכר גם בזה. אז לא להיסחף, זה לא יהפוך את יום הכיפורים למיותר, יש בנו גם רע שצריך לתקן, אבל "עבירה לא מכבה מצווה". כדי שיהיה לנו כוח לעבוד ולתקן, צריך להזכיר לעצמנו מדי פעם שבבסיס אנחנו טובים, ולא רק בבסיס, עובדה שאנחנו גם עושים מעשים טובים. בעצם, זה לא רק בשביל שיהיה לנו כוח לעבוד, אלא כי זו האמת. לומר שאנחנו רק כלי מלא בושה וכלימה ותו לא – זו לא ענווה, זה פשוט לא נכון. אנחנו כלי מלא בושה וכלימה אך גם כלי מלא בטוב, ואם נחשוב על כך, הרי שמה שיוצר אצלנו את הבושה וכלימה הוא דווקא אותו טוב.

 

עומר מצריפין

מצוות העומר לבוא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים – מביאין אותו מכל מקום. מעשה שבא מגינות צריפין, ושתי הלחם – מבקעת עין סוכר (מנחות י, ב)

מצוות העומר לבוא מן הקרוב

מצווה הנוהגת בכל שנה בפסח היא איסור החדש, כלומר האיסור לאכול מתבואה חדשה עד שיקרב העומר, ובזמן הזה, שלצערנו אין לנו את קרבן העומר – עד סיום יום הקרבת העומר ("יום הינף"), כלומר היום הראשון של חול המועד פסח. הקרבת העומר, שנקצר במוצאי יום טוב ראשון של פסח מן השעורים, הייתה מתירה את השימוש בתבואה החדשה בכל המקומות, חוץ מאשר לצורך מנחות המקדש. שתי הלחם, שהיו מובאים מהחיטים בחג השבועות, היום מתירים את השימוש בתבואה החדשה גם במקדש.

מכיוון שהכלל הוא שאין מעבירין על המצוות, "שאם נזדמנה לאדם מצווה לא יניחנה בגלל שהוא חושב לעשות מצווה אחרת" (פירוש המשנה לרמב"ם מנחות י, ב), הרי שאת העומר היו משתדלים להביא ממקום הקרוב לירושלים "כדי שלא יניחו זה שהוא ראוי למצווה, וילכו לחפש זולתו, ונמצא שעבר ממצווה למצווה ואין זה מותר" (שם).

בכל זאת, לא תמיד הצליחו להביא משדה קרוב לירושלים, כי השעורים שם לא בשלו מספיק מוקדם. במקרה כזה הביאו ממקום רחוק יותר. המשנה מספרת שפעם אחת הביאו את העומר מגינות (זו גרסת הרמב"ם) צריפין.

 

צריפין – אז והיום

לעיתים אנחנו נתקלים במקומות שהיו בעבר אתרים נכבדים, ואילו כיום הם ישוב קטן במקרה הטוב או תל חרבות במקרה בפחות טוב. אבל יש גם מקרים הפוכים, בהם המקום ההיסטורי היה קטן וכמעט לא ידוע, בעוד שכיום שמו שגור בפי כל. כזה הוא צריפין.

המשנה מספרת לנו על גנותיהם של תושבי צריפין, ישוב, חקלאי יש להניח, שהיה ממוקם בשפלה בדרך לירושלים. עד מלחמת השחרור ישב במקום כפר ערבי בשם סרפנד ששימר את השם העברי, שהוא עצמו העיד אולי על עיסוקם הנוסף של תושבי היישוב בצורפות. בתקופת המנדט הבריטי הוקם סמוך לסרפנד מחנה צבאי באותו שם, ובהמשך גם מחנה מעצר, בו ישבו גם חלק מאסירי המחתרות.

למחרת הקמת המדינה עזבו הבריטים את המחנה תוך שהם מעבירים אותו לידי הלגיון הירדני. הירדנים מיהרו לנצל את היתרון לו זכו והחלו בהמטרת אש לעבר ראשון לציון הסמוכה. ימים ספורים אחר כך, הצליחו חיילי גבעתי בעזרת ה' להשתלט על המחנה ולהסיר את הסכנה הזו ממרכז הארץ.

כבר בזמן הבריטים היה צריפין מחנה צבאי גדול, מה שנמשך גם כשהמקום עבר לידי צה"ל. כיום ישנם בה"דים (בסיסי הדרכה) מרכזיים רבים שיושבים במקום. בה"דים אלו צפויים לעבור בקרוב ל'עיר הבה"דים' בנגב, שהקמתה תמומן על ידי מכירת הקרקע היקרה (שראשון לציון כבר הגיעה עד אליה) לבנייה פרטית. בנוסף יש בצריפין גם מתקנים לא צבאיים, כשהמפורסם מכולם הוא בית החולים האזורי 'אסף הרופא'.