פרשת וישב : חלום הגאולה של שר המשקים

פרשת וישב :  חלום הגאולה של שר המשקים צילום: Mendy Hechtman/flash90

חלום שר המשקים והקשר שלו לכלל ישראל, חג החנוכה והזיקה שלו לחקלאות, האם עבר הירדן נחשב לארץ "זבת חלב ודבש"? והחשיבות ההיסטורית-הלכתית של העיר רגב הקדומה

יואל יעקבי | כ"א כסלו תשע"ו

תקציר: הדרשות מלאות אוויר הפסגות של גאולת ישראל על חלומו של שר המשקים מעוררים אותנו להבין שבעצם כל מה שעובר על הכלל ועל הפרט הוא חלק מגילוי מלכות ה' בעולם. חנוכה הוא סוף השנה החקלאית וסיומה של מצוות ביכורים, וזו הזדמנות לעסוק במצווה יקרה זו, בעיקר בכל הנוגע לשמן זית. זיתי עבר הירדן מובחרים, אולם יש שאלה האם מותר להביא ביכורים מעבר הירדן, שאולי אינה ארץ זבת חלב ודבש. ברגב שבעבר הירדן אירע מהפך גדול בתקופת שלטון בית חשמונאי עם עלייתה של שלומציון המלכה לכס המלוכה.

 

"ובגפן שלושה שריגים והיא כפורחת עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה ענבים"
(בראשית מ, י)

ר' אלעזר המודעי אומר: 'גפן' זה ירושלים, 'שלושה שריגים' – זה מקדש מלך וכהן גדול, 'והיא כפורחת עלתה ניצה' – אלו פרחי כהונה,
'הבשילו אשכלותיה ענבים' – אלו נסכים. ר' יהושע בן לוי מוקים לה במתנות [דורש פסוק זה על המתנות שהעניק הקב"ה לישראל]...: 'גפן' – זו תורה, 'שלושה שריגים' – זה באר, עמוד ענן ומן, 'והיא כפורחת עלתה ניצה' – אלו הביכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים.
 (חולין צב ע"א)

 

                          איזור עבר הירדן – נחשב ארץ זבת חלב ודבש או לא?

 

אוויר פסגות בבית הכלא

הדרשות הללו, שהן חלק משורת דרשות על אותו פסוק, מפעימות. גם בלי להבין את משמעותו של כל פרט ופרט בדרשות הללו, אין ספק כי מי שמתוודע אליהן אגב קריאת פסוקי המקרא, העוסקים בחלום של פקיד מצרי בכיר שסרח כשהתפאורה היא בית האסורים המצרי, נושם אויר פסגות מבלי שציפה לכך. אם בפשט הפסוקים אנו עוסקים באדם שכל כולו חומריות, כשהדבר היחידי הטורד את מנוחתו זה כיצד לחזור למעמדו הראשון (או לפחות לצאת חי מהסיפור), הרי שהדרש לוקח אותנו למחוזות אחרים לגמרי, בפירוש לא כאלה שהיינו מצפים לפגוש במקום הזה.

השאלה המתבקשת היא, כמובן, מה הקשר? כיצד מצאו חז"ל בחלומו של שר המשקים חזונות כל כך נעלים? הרי אין מראים לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו, ויש להניח ששר המשקים לא הרבה להרהר על גאולת ישראל, לא בכלא ולא מחוצה לו.  נראה שהיא היא התשובה. את זה חז"ל רצו ללמד אותנו, לדעת לנשום אוויר פסגות גם כשנמצאים בדיוטא התחתונה, גשמית ורוחנית. אנחנו לא יכולים לדעת מה עבר ליוסף הצדיק בראש  בשנים  הרבות  בהן היה מרוחק מבית

אביו.  אפשר לשער שיכלו לעלות לו מחשבות בסגנון: "מה אני עושה כאן? כיצד אני, בנו של יעקב אחד מרגלי מרכבתו של הבורא יתברך, נעשה עבד לשפלים שבאומות?". מחשבות מעין אלו עלולות להוביל את האדם לייאוש טוטאלי שסופו נפילה גשמית ורוחנית, שהרי "אני ממילא לא יכול לממש את הפוטנציאל שבי, וכעת לא נותר אלא לחיות את העולם הזה עד כמה שניתן". אולם יוסף לא הולך בדרך הזאת. קול פנימי דוחף אותו להמשיך. הוא מנסה להצטיין במקום בו ה' שם אותו, תוך כדי שהוא שומר על צביונו הרוחני וחושש מאפשרות של "וחטאתי לאלוקים" – הטענה שבשמה הוא דוחה שוב ושוב את אשת פוטיפר, ללמד שזה מה שמטריד אותו, ולא החשש מה יעשה לו פוטיפר עצמו אם ייתפס על ידו. מדוע יוסף מנסה להצטיין? מה הוא ירוויח מזה? כנראה שיוסף באותו זמן לא ידע בדיוק מה המטרה, אבל הוא הבין שזו העמדה בה הציב אותו ה', וגם אם הוא כרגע לא מבין את הכל – עליו למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר. כחכמים אחרי מעשה אנחנו יודעים היום היטב מה היה היעד הסופי – מינויו של יוסף כמשנה למלך כדי להציל את בית ישראל וכדי לצרוף אותו בהמשך בכור הברזל במצרים עד שיהפך לאומה הראויה לקבל את התורה ולתקן באמצעותה את העולם.

חלום שר המשקים – מבטא אמיתות פנימיות הרבה יותר

סיפורו של שר המשקים אינו מעניין מצד עצמו, כמו שתככי חצר אחרים של הפרעונים (והיו רבים כאלה) לא נכנסו לתורה. הנקודה המשמעותית בסיפורו של שר המשקים היא הפעם השנייה בה הוא נזכר, בתחילת פרשת 'מקץ', שם הוא הופך ל'שדכן' בין פרעה ליוסף, בזכות ההיכרות המוקדמת שלהם בבית הסוהר, ומשם דרכו של יוסף לראש הפירמידה כבר סלולה. כמו כל אדם, כששר המשקים ישן אזי נשמתו (או נפשו, שהרי נשמה יש רק לבני ישראל) עולה למעלה כמו כל אדם ושם היא רואה כל מיני דברים. כנראה ששר המשקים פגש שם את החלומות הגדולים של הבריאה, אלא שעל פי עולם המושגים שלו הוא יכול היה לקלוט רק את המשל. כשיוסף פתר לו את חלומו הוא פתר לו אותו בצורה שמתאימה לשומע, אולם אין זה אומר שזוהי הרמה הגבוהה של הפיתרון. אולי אפילו נכון יותר לומר שהפיתרון האמיתי הוא מה שמופיע בדרשות החכמים, ואילו הפיתרון שהושמע באוזניו של שר המשקים אינו אלא השתקפות חיוורת של הפיתרון האמיתי, שהוא בעצם החזון הגדול שבו עם ישראל יושב בארצו עם על האמצעים המשמשים אותו לבצע את תפקידו בעולם, כדרשתו של ר' אלעזר המודעי, מרבני הגאולה של מרד בר כוכבא.

האמורא הארץ ישראלי הקדום, ר' יהושע בן לוי, מוסיף דרשה נוספת, שבמהותה אינה שונה בהרבה מזו של ר' אלעזר המודעי, אלא שהיא קושרת יותר את הגשם לרוח. גם לענבים הגשמיות, אותם ענבים שהכיר שר המשקים, יש תכלית במסגרת תיקון העולם – ניסוך נסכים על המזבח בבית המקדש. את היעד הסופי הזה הזכיר גם ר' אלעזר המודעי, אלא שר' יהושע בן לוי הוסיף על כך שגם בדרך לכאן יש קשר בין הגשמי לרוחני: המים, המזון והשמירה הגשמיים הגיעו במדבר בצורה רוחנית. התכלית של פירות הארץ היא העלאתם לבית המקדש וניסוך נסכים, אולם כל היכולת להעלות את הגשמי מגיעה מכוח התורה, שהיא הגפן בחלום על פי ר' יהושע בן לוי, שממנה הכל בעצם מתחיל. הקריאה הזו של חז"ל את הפסוקים כאן, כמו בצורה דומה בעוד הרבה מקומות אחרים, נועדה ללמד אותנו לקרוא נכון לא רק את סיפורי המקרא אלא גם את מציאות חיינו הלאומית וגם הפרטית, ככזו שהיעד הסופי של כל שלב ושלב, של כל ירידה ועלייה הוא גילוי מלכות ה' בעולם.

ובמקום השני: רגב

תקועה אלפא לשמן, שניה לה רגב בעבר הירדן

(מנחות ח ג)

 

ואלו מביאין וקורין:... ומזיתי שמן שהן מעבר הירדן. ר' יוסי הגלילי אומר: אין מביאין ביכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש
 (בכורים א י)

 

חנוכה – סוף מצוות הביכורים

מצוות הביכורים מתחלקת לשלושה זמנים. הראשון הוא מחג השבועות ועד חג הסוכות. זמן זה נחשב זמן שמחה, ולכן בו ניתן להביא את הביכורים, כשמביא הביכורים אמור לקרוא את פרשת מקרא הביכורים שבתחילת פרשת 'כי תבא' עם ההבאה. הזמן השני הוא מסוכות ועד חנוכה. למרות שבזמן זה ישנם עדיין פירות שמבשילים (רימונים, תמרים וזיתים) זמן זה אינו נחשב כזמן שמחה (לתנא קמא שהלכה כמותו), ולכן אף שניתן עדיין להביא בו ביכורים הרי שאין לקרוא בו את פרשת מקרא הביכורים. הזמן השלישי הוא מחנוכה ואילך, שבו כבר לא מבשילים פירות משבעת המינים ואין הוא זמן הבאת ביכורים. חנוכה אם כן הוא בעצם סיומה הסופי של השנה החקלאית וממילא גם של מצוות הביכורים. מכאן אולי יש להבין את דברי חכמי הסוד הרואים בחנוכה את זמן החתימה הסופי של הדין מהימים הנוראים, שהרי גם מבחינה חקלאית חנוכה מבטא את הסוף המוחלט של השנה החקלאית. ימי החנוכה המתקרבים הם סיבה טובה לעסוק בביכורים, ובעיקר בביכורים בכל הנוגע לשמן זית.

ביכורים מארץ זבת חלב ודבש

המשנה אומרת כי זיתי שמן יש להביא לביכורים דווקא מעבר הירדן, שזיתיו היו מובחרים באופן מיוחד (כך ע"פ פירוש הר"ש, דעת הרמב"ם היא שיש להביא מכל מקום בארץ ישראל כשזה כולל גם את עבר הירדן, אך לא רק אותו). אולם ר' יוסי הגליל חולק וסובר שאין להביא ביכורים מעבר הירדן כי היא אינה 'ארץ זבת חלב ודבש', ומכיוון שהביטוי הזה נזכר בפרשת הביכורים, הרי שביכורים יש להביא רק מ'ארץ זבת חלב ודבש', תואר שאינו מתאים לעבר הירדן. הביכורים, הרי שביכורים יש להביא רק מ'ארץ זבת חלב ודבש', תואר שאינו מתאים לעבר הירדן. בהסבר דבריו של ר' יוסי הגלילי ישנן שתי אפשרויות. יתכן שהוא מדבר על מציאות, כלומר בעבר הירדן יש אולי הרבה שמן באיכות גבוהה, אך אין בו חלב ודבש בכמויות יוצאות דופן, שאנו מוצאים כמותם באזורים שונים בארץ ישראל המערבית (וידועים סיפורי חז"ל על פוריותה של ארץ ישראל). אך יתכן שר' יוסי הגלילי אינו דן באיכות החקלאית המציאותית של עבר הירדן, ולדעתו התואר 'ארץ זבת חלב ודבש' הוא הגדרה הלכתית-רוחנית ולא חוות דעת חקלאית. כך למשל, גם אם ימצא מקום באוסטרליה שפורה באופן מיוחד הוא לא יזכה לכינוי 'ארץ זבת חלב ודבש'. בהקשר זה מעניין לציין כי רבנו בחיי רואה בכינוי 'ארץ זבת חלב ודבש' משמעות רוחנית, לפיה ארץ ישראל מסוגלת לחבר הפכים כמו רחמים ודין הרמוזים בחלב ובדבש. הרב צבי יהודה זצ"ל אומר יותר מכך (על פי דברים שכתב אביו הראי"ה זצ"ל): ארץ ישראל מסוגלת להעלות טמא מטהור (דבש מדבורה טמאה) ומותר מאסור (חלב מבהמה שהיא בשר). יתכן שסגולות אלו קיימות בעיקר בארץ כנען, היא ארץ ישראל המערבית, ופחות בעבר הירדן המזרחי ולכן התואר 'ארץ זבת חלב ודבש' במשמעותו הרוחנית אינו מתאים לה. להלכה פוסק הרמב"ם (הלכות ביכורים ב א) שמביאים ביכורים גם מ'ערי סיחון ועוג', כדעת תנא קמא, אך מדרבנן. כלומר, לדעת הרמב"ם גם תנא קמא מסכים עם ר' יוסי הגלילי שעבר הירדן אינה ארץ זבת חלב ודבש ולכן אינה חייבת בביכורים, אלא שהוא סבור שמדרבנן חייבים להביא גם משם להרחבה בסוגיה זו ראה מאמרו של הרב יגאל אריאל בספר 'ביכורי הארץ').

שמן ומלחמה ברגב  

רגב שזכתה ב'מדליית הכסף' של האחראים על מנחות המקדש בתחרות שמן הזית הטוב ביותר היא יישוב עתיק בעבר הירדן. בעבר הציעו לזהותה עם חבל ארגוב המקראי שבממלכת עוג בבשן אולם זיהוי זה שוב אינו מקובל כיום. הזיהוי המוכר כיום לגרב הוא בכפר ראג'ב שבגלעד, מספר קילומטרים דרומית לעיר המחוז עג'לון, ועשרים קילומטרים מערבית לגרש, בקו רוחב השווה למרכז השומרון. מלבד חשיבותה בייצור שמן הזית מפורסמת רגב בזכות המהפך החיובי בדרכם של בית חשמונאי שאירע בה. במהלך כיבושיו בעבר הירדן מת המלך החשמונאי שנטה לצדוקים אלכסנדר ינאי. הדבר אירע בשנת 76 לפני ספירת הנוצרים בעת שינאי וחילו צרו על מבצרה של רגב. אחרי מותו עלתה לשלטון אלמנתו שלומציון המלכה, שאהדה את דרכם של הפרושים, וגם השלימה את כיבושה של רגב. ברגב ישבו יהודים גם לאחר החורבן, והיא אף מנויה בין הערים החייבות במעשרות (תוספתא שביעית ד י).

 להורדת העלון לחצו כאן

להורדת גרסת הדפסה ללא תמונות לחצו כאן