פרשת שלח- חלה: מצווה המאפיינת את הארץ

פרשת שלח- חלה: מצווה המאפיינת את הארץ

דווקא הפרשה המדברת בשבח ארץ ישראל מכילה מצווה אחת התלויה בארץ בלבד, אחת יוצאת דופן. אולם הרב סולובייצ'יק מסביר כי היא מלמדת על חטאם של המרגלים ועל העבודה האמיתית הנדרשת בארץ ישראל. העיסוק בחלה יובילנו עד להרי אמנוס שבדרום תורכיה, שם נפגוש את גבולה של ארץ ישראל לעניין מצוות חלה ושביעית

יואל יעקובי | סיוון תשע"ה

חלה – מצווה חריגה במשפחה

פרשת השבוע שלנו אמורה הייתה לספק חגיגה לעוסקים במצוות התלויות בארץ. בפרשה שממחישה בצורה החזקה ביותר את קדושתה של ארץ ישראל, נצפה למצוא גם מקבץ של מצוות הממחישות קדושה זו. אולם לנותן התורה יש כנראה חשבונות אחרים, ומקבץ נרחב נקבל רק בשבוע הבא, בפרשת 'קרח', ודווקא בהקשר של קדושת הכהונה והלוויה ולא של קדושת הארץ. אולם פטור בלא כלום כנראה שאי אפשר, אז קיבלנו השבוע את פרשת חלה.

אבל למרבה המבוכה, דווקא מצווה זו, ששייכת למשפחת המצוות התלויות בארץ, יש מאפיינים שונים, שמדגישים לכאורה פחות את קדושת הארץ. מצוות חלה, למשל, נוהגת מן התורה גם במקרה (הנכון לגבי רוב הלחם שאנו אוכלים היום) בו החיטה ממנה יוצר הקמח לא גדלה באדמתה הקדושה של ארץ ישראל. וזאת מהסיבה הפשוטה שהשלב הקובע לעניין חיוב חלה הוא מקום גלגול (לישת) העיסה, ולא המקום בו גדלו הגרגירים מהם נעשה הקמח לעיסה. אם לשו את העיסה בארץ ישראל הרי שהיא חייבת בחלה מן התורה.

ולא זו בלבד, אלא שגם במישור של מצוות חכמים מצוות חלה היא יוצאת דופן. זו המצווה התלויה בארץ היחידה שחכמים תיקנו שתנהג גם בחו"ל מהטעם "שלא תשתכח תורת חלה". ומעניין שהם לא חששו, למשל, שלא תשתכח תורת שמיטה או תורת תרומות ומעשרות.

ואולי בכלל נותן התורה לא רצה לקלקל את התזמון המושלם של פרשת 'שלח', וקבע דווקא בפרשה זו את המצווה התלויה בארץ המסוימת המגלה יותר מכל את מעלתה של ארץ ישראל.

 

חטא המרגלים – הארץ קדושה, אך לא ניתן להשתמש בקדושתה

בספר שיעורי הרב (עמודים 9-10) מובא הסבר נפלא בשמו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל לסוגיה זו. הרב סולובייצ'יק מסביר (ע"פ דברי הרמב"ן) שבניגוד למקובל לחשוב, המרגלים לא כפרו בקדושתה של הארץ. הם האמינו בכך שהארץ בעלת תכונות רוחניות נשגבות, אלא שהם טענו ש"אפס כי עז העם היושב בארץ", חטאם היה נעוץ במילה 'אפס'. אם הם היו אומרים שמצפה לנו התמודדות קשה – לא היה בדבריהם רע, הרי לכך הם נשלחו, ועליהם להשיב את שולחיהם דבר. הבעיה הייתה שהם סברו שזה לא רק קשה אלא 'אפס', כלומר בלתי אפשרי. אליבא דהמרגלים, ארץ ישראל היא קדושה, אך בלתי אפשרי ליהנות מקדושה זו. אפשר לדמות זאת למאגרי גז טבעי עצומים שבלתי ניתן לנצלם. הבעיה לדעתם היא לא בארץ עצמה אלא בבני האדם.

לכן אילו התורה הייתה מביאה לנו בפרשה זו את אחת המצוות התלויות בארץ הרגילות – לא היה בדבר כדי להזים את טענתם של המרגלים. הרי קדושת פירות הארץ, שבגינה הם מתחייבים בתרומות ומעשרות, שמיטה ועוד הוא בגלל קדושת הארץ, שבה לא כפרו המרגלים. אולם מצוות חלה היא שונה. זוהי מצווה התלויה בארץ, בקרקע ארץ ישראל, אך כדי שהעיסה תתחייב בחלה יש צורך שגלגול העיסה יעשה בארץ, כלומר מעשי האדם הם אלו שגורמים לקדושה לחול. למען האמת יש כאן שני גורמים משותפים: מעשי האדם יחד עם קדושת הארץ בה נעשתה העיסה. מצווה זו מבטאת יותר מכל את היכולת של האדם מישראל להוציא מהארץ את קדושתה, הפוך לגמרי מדברי המרגלים.

אולי הסבר זה יכול גם להסביר לנו מדוע שארץ ישראל היא אמנם ארץ הנבואה, אך כולנו מכירים גם שנים-שלושה אנשים שחיים כאן והם לא בדיוק נביאים... הכלי להתקדש נמצא, השאלה היא עד כמה הוא מנוצל על ידי בני האדם.

 

חלה – מקדשת את פירות ארץ העמים

הרב יואל פרידמן שליט"א מוסיף ומסביר על פי דברי הרב סולובייצ'יק את השאלה מדוע רק במצוות חלה חששו חכמים 'שמא תשתכח תורת חלה' וחייבו אותה גם בחו"ל, בעוד שלגבי שאר המצוות התלויות בארץ הם לא חייבו זאת. אילו חז"ל היו מחייבים גם את פירות חו"ל בכל המצוות התלויות בארץ, שוב לא היה מורגש ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות, והיה נגרם כאן זלזול כלפי ארץ ישראל. לעומת זאת מצוות חלה היא שונה משאר המצוות, בכך שמלבד שהיא מצווה התלויה בארץ היא גם חובת הגוף, כשאר מצוות התורה, וככזו הנהגתה גם בחו"ל תצרום פחות מאשר שאר המצוות התלויות בארץ.

בנוסף לכך, נראה גם כי הנהגת מצוות חלה בחו"ל, תוכל לגרום עידוד גם לאלו שלא זכו לחיות על אדמת הקודש. הרי גם חיטים שנעשו בחו"ל בזמן שהעיסה הנעשית מהם גולגלה בארץ – הרי היא חייבת בחלה מן התורה, יש כאן אמירה כלפי יושבי הגלות שגם תורתם ועבודתם בגלות עתידות להגיע לארץ ישראל וכך להיעשות לעיסה מעיסותיה של ארץ ישראל המתחייבת בחלה, ותורתו של הרב סולובייצ'יק ותורת משפחתו הרחבה שהורתה בעיר בריסק שבחו"ל יוכיחו זאת כאלף עדים.

 

הרי האמנוס – גבול החלה

רבן גמליאל אומר: שלוש ארצות לחלה: מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת. מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות – אחת לאוּר ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור, ושל כהן אין לה שיעור. מן הנהר ומן אמנה ולפנים שתי חלות – אחת לאור ואחת לכהן – אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור. (חלה פ"ד מ"ח)

המקום בו נוהגת מצוות חלה מן התורה

מצוות חלה נוהגת מן התורה בארץ ישראל בלבד, וגם שם – רק בזמן שכל ישראל שם (רמב"ם הל' ביכורים פ"ה ה"ה). יחד עם זאת, כאמור, חז"ל תיקנו שגם בחו"ל תופרש חלה, כדי שלא תשתכח מצוות חלה. המשנה הזו מלמדת את סדרי הפרשת החלה במקומות השונים. ארץ ישראל המקודשת ביותר, זו שהתיישבה על ידי עולי בבל בראשית ימי הבית השני, רק בה מפרישים חלה אחת הניתנת לכהן.

כל מה שמעבר לתחום עולי בבל הינו טמא בטומאה מיוחדת שאינה מן התורה אלא מדברי חכמים. טומאה זו נקראת 'טומאת ארץ העמים', וחכמים גזרו עליה מפני שיושבי המקומות הללו לא היו מקפידים תמיד על קבורה במקומות מסודרים ומצוינים, מה שגרם למציאות בה בכל מקום יכול להיות מת, המטמא באוהל. הטומאה הזו קיימת גם במקומות ששייכים לדרגה השנייה של ארץ ישראל, האזור בו ישבו עולי מצרים מימי יהושע בן נון, שהוא גדול מזה שישבו בו עולי בבל.

ארץ ישראל של עולי מצרים וטומאת ארץ העמים

לכן בתחום עולי מצרים "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה", יש להפריש שתי חלות. אחת היא החלה העיקרית, ולכן יש להפרישה לפחות כשיעור המינימלי של חלה (1/48). בגלל שדינה של החלה כדין תרומה, כאשר היא נטמאת הכוהן אינו יכול לאכלה, ויש לשורפה באש (="אוּר"). אולם בגלל שטומאה זו אינה ידועה לכולם, שהרי לא הכל בקיאים בהבדלי הגבול שבין תחום עולי מצרים לתחום עולי בבל, ואנשים עלולים לחשוב שאנו מורים כאן לשרוף תרומה טהורה, יש להפריש חלה נוספת, מעבר לזו העיקרית ואותה לתת לכוהן. מכיוון שהיא איננה תרומה היא אינה נפסלת בגלל טומאת ארץ העמים ומותרת באכילה לכוהן. ובגלל שמדובר בחלה מדרבנן בלבד לא חייבו בה חכמים שיעור מינימלי.

לעומת זאת באזורים שהם "מן הנהר ואמנה ולפנים" כלומר אזורים שהם חו"ל גמור ישנו חשש הפוך. שם החלה איננה מן התורה, אלא רק מדרבנן, שמא תשתכח תורת חלה. חלה כזו היה אפשר לאכול גם אם נטמאה בטומאת ארץ העמים כי אין היא חלה דאורייתא. אלא שאם נחייב להפריש חלה והכוהן יאכל אותה ייווצר חשש שיחשבו שאנו מורים לאכול תרומה טמאה, שהרי כולם יודעים שארץ העמים טמאה, רק שלא כולם יודעים שחיוב החלה בחו"ל איננו מן התורה אלא בגלל תקנת חכמים ולכן הורו חכמי לשרוף חלה אחת, ולהפריש חלה נוספת ולתת אותה לכוהן, כדי שלא תשתכח תורת חלה. חלות חו"ל הללו –  שתיהן מדרבנן, ולכן חז"ל העדיפו שחלה שיש לה לפחות שיעור מינימאלי תינתן לכוהן, ואילו זו שנשרפת תהיה ללא שיעור כלל (ההסבר הוא על פי דברי הרמב"ם הלכות ביכורים פ"ה ה- ח).

הרי אמנוס (הרי נור)

כבר נגענו בעבר בזיהויה של כזיב, שאינו מוטל בספק. היה זה בשלוש הארצות של שביעית, בהן מדובר על אותם גבולות בדיוק בנוגע לעבודת הקרקע בשמיטה ובנוגע לאיסור ספיחין. גם זיהויה של אמנה אינו מוטל בספק כי כבר חז"ל זיהו אותה, כהרי אמנוס, או הרי נור.

רכס הרים זה, יחד עם רכס הרי הטאורוס שבדרום אנטוליה שבאסיה הקטנה (הרי אמנוס יוצאים מרכס הטאורוס כאצבע היוצאת דרומה), מהווים את הגבול הצפון מערבי של גבול עולי מצרים. אורך הרכס הוא כ- 150 ק"מ, ושיאם בהר בוז שגובהו 2,240 מטרים. ברכס זה מצוי מעבר המקשר בין תורכיה לחאלב (היא ארם צובה), הגדולה שבערי סוריה.

הבנתו המלאה של המשפט "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה" איננה ברורה דיו ושנויה במחלוקת בין חכמים וחוקרים, לפחות החל מימי הביניים, בעיקר בגלל השאלה על איזה נהר מדובר. נאמץ כאן את הצעתו של פרופ' יהודה אליצור (במאמרו 'משנת הגבולין') ונאמר שמדובר על נהר הפרת, ולכן הגבול הצפוני של תחום עולי מצרים הוא הקו המחבר בין הרי הטאורוס והאמנוס לבין נהר פרת. לפי זה יצא, שתושבי ערים כמו חאלב, בירות, צור וצידון הוא להפריש חלה כמו בדרגה השנייה המתוארת במשנה, כלומר: זו שנשרפת כשיעור וזו שניתנת לכוהן שלא כשיעור. אולם סוגיה זו סבוכה דיה ומצריכה העמקה נוספת.

בפירוש דעת מקרא (במדבר לד הערה 45 ב נכתב שהשם אמנוס הוא צורה אחרת לשם העברי אמנה שמוזכר בשיר השירים (ד ח), שהוא השם המקורי. וכך אומר במדרש (ירושלמי שביעית פ"ו סוף ה"א) ר' יוסטא בר שונם: "לכשיגיעו הגלויות לטורי אמנם הן עתידות לומר שירה, מה טעם? 'תשורי מראש אמנה'".