פרשת בהעלותך - קדושה שמטמאת את הידיים

פרשת בהעלותך - קדושה שמטמאת את הידיים

פרשת הארון מהווה הזדמנות להתוודע לתקנת טומאת כתבי הקודש ולהבדל בין קדושת התורה לקדושות אחרות. פרשת פסח שני מחזירה אותנו לעיסוק בגבול המערבי שממנו יש להביא פירות רבעי ללא פדיון – העיר העתיקה-חדשה לוד.

יואל יעקובי | סיוון תשע"ה

"ויהי בנסוע הארון (במדבר י לה) – תנן: מגילה (יריעת ספר תורה) שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים" (מסכת ידים פ"ג מ"ה)

קדושת כתבי הקודש מול קדושת התרומה

אחד הדברים היותר קשים ביחסים בין כאלה שתורתם אומנותם לבין יהודים טובים שלא זכו ללמוד תורה הרבה הוא הרגע המביך בו אחד מן האחרונים מתקשה להבין מדוע חבירו בן התורה אינו מגיע לסעודת מצווה או לאירוע חשוב אחר. "הרי גם זו מצווה גדולה!" הוא אומר בחוסר הבנה לבן התורה שמסביר שהוא לא רצה ליבטל מתלמודו. כיצד יכול הוא להסביר לחבירו שטענתו היא מוצדקת, אך בכל זאת התורה היא משהו אחר, דרגה אחרת לגמרי של קדושה.

אחת מגזרות חז"ל המתמיהות היא גזירתם על כתבי הקודש. הגזרה (המורכבת משני חלקים) עוסקת בכתבי הקודש (ספרי התנ"ך) שהם מטמאים ופוסלים תרומה שנגעה בהם. הסיבה לגזרה הפרדוכסלית הזו, שהופכת את הספר הקדוש למקור של טומאה, היא העובדה שהיו זמנים בהם אנשים, שדימו לחשוב שמכיוון שגם כתבי הקודש וגם התרומה הם קדושים, על כן ראוי שישכנו האחד ליד השני. הבעיה הייתה שבעלי חיים שנמשכו אל התרומה, שהיא מזון, טעמו בדרך גם מכתבי הקודש, מה שגרם לביזיונם. כדי למנוע הנחת תרומה ליד כתבי הקודש גזרו חכמים טומאה על הכתבים. השלב השני היה גזירת טומאה על ידיים שנגעו בכתבי הקודש, שגם הן יפסלו את התרומה (עיין פירוש המשנה לרמב"ם ג ג). מעניין שטומאה זו הפכה להיות אבן בוחן לבדוק האם ספר מסוים נמנה על ה'קנון', על ספרי התנ"ך המקודשים, כך שאם הוא מטמא את הידיים הוא בעצם קדוש (ידים פ"ג מ"ו).

נראה שההפרדה הזו בין קדושת כתבי הקודש לבין קדושות אחרות (תרומה במקרה דנן) היא אמנם תוצר של מציאות מסוימת שאותה חז"ל רצו למנוע, אבל בגזירתם הם בעצם הדגישו עניין נוסף. ישנן קדושות שונות, שאסור לטעות ולבלבל ביניהם. גם אדם שהגיע למידת הקדושה של מסילת ישרים,  עדיין מבדיל במוצאי שבת 'בין קודש לחול', למרות ש"האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש" (מסילת ישרים פרק כו). עדיין יש 'קודש שבקודש' ויש 'קודש שבחול'.

קודש שבקודש מול קודש שבחול

וכאן ראוי לשאול שאלה נכבדה: הלא למדנו כי הקב"ה איווה להיות לו דירה בתחתונים, ובעצם כל תכליתנו בעולם הזה היא לגלות בעולם הגשמי את מלכות ה' ואת ייחודו. אם כך, מדוע קדושה זו איננה עליונה יותר או לפחות שווה לקדושה 'רגילה', קדוּשה ש'נולדה' קדוֹשה?

התשובה לכך רמוזה בפרשת "ויהי בנסוע הארון". חז"ל אומרים כי שני פסוקים אלו מהווים ספר בפני עצמו, ולכן מפסיקים 'סימניות' שני 'נונים' הפוכים לפניה ולאחריה. פרשה זו נמצאת בסביבה לא חיובית, פורענות לפניה ("ויסעו מהר ה'" – כתינוק הבורח מבית הספר. תנחומא) ולאחריה (קברות התאווה). אולם הפרשה הזו כאילו איננה מושפעת כלל מהסביבה. היא נותרת בקדושתה, ובאווירה הרוממה שהיא משרה על הקורא אותה, אווירה של גדלות ה', וממילא גם של גדלותם של ישראל ("משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם – רש"י).

בעולם הזה יש רע, אבל לא רק. הוא מלא בהרבה מאוד טוב.  אבל הטוב שיש בעולם הוא פעמים רבות יחסי, משתנה, נתון להשפעה. סוף סוף זה עולם גשמי עם יצרים, אם זה של בני אדם שפשוט עודף הרוחניות ללא הפסקה קשה להם ולכן הם בורחים ממנו כתינוק הבורח מבית הספר, ואם זה בגלל תאוות בהמיות כדוגמת אלו של פרשת המתאוננים בקברות התאווה. מי שרוצה להיות בטוח שהוא קשור לטוב הנצחי חייב להיות דבוק 'בארון', המכיל בתוכו את התורה שניתנה לנו בהר סיני. הקשר לתורה הוא זה שמסוגל לקשר אותנו לאמת ולטוב הנצחיים (כמובן, בתנאי שהקישור לתורה נעשה מתוך טהרת המידות הראויה ולשם שמים). באמצעות הקשר הזה אפשר לגשת לעולם הזה ולתקן אותו, אבל מחשבה כאילו שאין צורך בתורה והעולם עצמו הוא קדוש, כמו התרומה שהיא בעצם פירות או תבואה שהתקדשו, היא מסוכנת ועלולה לגרום לא להגבהתו של העולם הזה אלא להנמכתה ולביזיונה של התורה. דווקא ההבנה שיש קודש ויש חול, שאותו צריך לשאוף לקדש אבל הוא לא יהפוך בכך לקודש עצמי, היא זו שבכוחה לחולל את הקידוש האמיתי של העולם, עד ליום בו ייכתב על מצילות הסוס קודש לה'.

לוד – הגבול המערבי של ירושלים

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'...  וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ  כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא     (במדבר ט י-יג)

ואיזו היא דרך רחוקה--מן המודעית ולחוץ, וכמידתה לכל רוח, דברי רבי עקיבה. (פסחים פ"ט מ"ב)

כרם רבעי עולה לירושלים, מהלך יום לכל צד.  ואיזה הוא תחומה--אילת מן הדרום, עקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, והירדן מן המזרח.  ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה.  ותנאי היה הדבר--אימתיי שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה.  רבי יוסי אומר, משחרב בית המקדש, היה תנאי זה; ותנאי--אימתיי שייבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה. (מעשר שני פ"ה מ"ב)

מרחקים מירושלים לעניין פסח ורבעי

בעבר דיברנו על המשנה הזו, בהקשר של הגבול הצפוני. הסברנו שמן התורה ניתן היה לפדות את פירות הרבעי (וגם המעשר השני) סמוך לחומת ירושלים ממש ובירושלים לקנות בכסף דברי מאכל, אלא שחכמים תיקנו שלפחות ממרחק מסוים אנשים יביאו את הפירות הקדושים עצמם לירושלים "כדי לעטר את שווקי ירושלים בפירות". דין זה בטל לדעת ר' יוסי (שהלכה כמותו) עם חורבנה של ירושלים, כשכבר לא היה את מה לעטר, וכשייבנה המקדש תחזור התקנה שלא לפדות את הפירות סמוך לירושלים.

מעניין שיש הבדל מסוים בין ההגדרה שנתנו חז"ל (כפי שנפסק להלכה) למידת המרחק מירושלים בהקשר של קרבן פסח, לבין מידת המרחק של מעשר שני ונטע רבעי. בעוד שבמעשר שני ונטע רבעי מופיעים ארבעה מקומות יישוב אלו, הרי שבקשר לקרבן פסח, להגדרת מי שנמצא בדרך רחוקה (ולכן פטור מכרת אם נמנע מלעשות את הפסח), מופיע יישוב אחר: "מן המודיעית ולפנים וכמידתה לכל רוח". זהו מקום קרוב יותר לירושלים, כנראה הכפר אל מידיא המזוהה גם כמודיעין של החשמונאים. הסיבה לכך היא שבקרבן פסח מדובר על דרך קצרה הרבה יותר, כי כאן מדובר על מהלך אדם מתחילת הבוקר ועד לזמן שחיטת הפסח לאחר חצות היום (ע"פ דעת עולא בפסחים צג ע"א שנפסקה להלכה ברמב"ם הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ח), ולא מהלך אדם במשך יום שלם, כפי שנדרש בכל הנוגע לפדיון מעשר שני ונטע רבעי.

לוד – עיר מוקפת חומה ומושב התנאים

מקומה של לוד איננו מוטל בספק. העיר שנמצאת בשפלת החוף עומדת על תילה כעיר מרכזית גם היום. היא נמצאת במרכזה של בקעת אונו (היא 'שפלת לוד' של המשנה, המופיעה בהקשר של ביעור פירות שביעית). לוד היא אחת הערים העתיקות בעולם, והיא נחשבת כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. בתחילת ימי הבית שני שבו אליה שבי ציון. לקראת סוף ימי הבית השני, בימי המרד הגדול, מצא בה קסטיוס גאלוס חמישים איש בלבד, מהסיבה הפשוטה: כל התושבים עלו לרגל לירושלים. הקצין הרומאי שרף את העיר באש והרג את אלו שנותרו בה.

לאחר החורבן התגוררו בלוד כמה מגדולי התנאים: ר' אליעזר בן הורקנוס ור' טרפון, ותקופה מסוימת היא הייתה המרכז היהודי החשוב. לאחר מרד בר כוכבא, שאחד ממרכזיו היה בלוד, השתקמה העיר, אך לא חזרה למעמדה הרוחני הראשון. במרידות נוספות העיר התרוששה, ונחשבה לעיר ענייה במיוחד. עם הכיבוש הערבי של הארץ, עבר המרכז העירוני לאזור לרמלה, העיר היחידה שהקימו הערבים בארץ ישראל. יחד עם זאת לוד המשיכה להתקיים.

לוד היום

במלחמת השחרור נכבשה העיר במסגרת מבצע דני (שכונה גם לרל"ר בגלל ארבע היישובים המרכזיים שאמורים היו להיכבש במסגרתו: לוד רמלה, לטרון ורמאללה – כשרק השניים הראשונים נכבשו). רוב התושבים הערבים ברחו ממנה. תושבים חדשים הובאו אליה מן המעברות, וגם אוכלוסייה ערבית החלה לחזור.

מצבה הדמוגרפי של העיר כעיר מעורבת הוא מדאיג. אמנם רק כרבע מכלל תושביה הם ערבים, אך מבין הצעירים – הנתון הוא סביב חמישים אחוזים. כדי להציל את יהדותה של העיר העתיקה והמרכזית הזו בתולדות התורה שבעל פה, הגיע לעיר אחד הגרעינים התורניים הוותיקים והמצליחים – 'גרעין אליישיב'. גרעין זה, המונה כ- 250 משפחות, הצטרף לקהילה תורנית גדולה אחרת, קהילת חב"ד, שמרכזם של למעלה 550 המשפחות שלה נמצא בשיכון חב"ד בלוד.

Behaalotcha2