הזמנה בביכורים, תרומה והקדש

הזמנה בביכורים, תרומה והקדש

מאימתי חלה קדושה על הביכורים?

הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא | התורה והארץ ג'

 

א. במכות (יח ע"ב): "אמר רבא בר אדא א"ר יצחק ביכורים מאימתי חייבין עליהן, משיראו פני הבית". וצ"ב ממ"ש בספרי (פר' קורח פיס' קיז) על הכתוב "בכורי כל אשר בארצם", שחלה קדושה על הביכורים במחובר לקרקע. ובירושלמי (תרומות פ"ו ה"ג) הסתפקו אם אפשר לשלם תשלומי ביכורים במחובר, מאחר שהביכורים נקנים גם במחובר (ובתוספתא, ביכורים פ"א ה"ב, אמר ר"ש בן יהודה משום ר"ש שאין חייבין על הביכורים במחובר. ועי' בירושלמי ביכורים פ"ג ה"א ובירושלמי כתובות פ"ח ה"ה, ועי' במרכה"מ הל' ביכורים פ"ב ה"ו ופ"ד הי"ג, שכתב שהדבר שנוי במחלוקת אם הביכורים קודש משעת הפרשה.)

ונראה שאמנם אין עיקר קדושת ביכורים חלה עד שיגיעו לירושלים למקום אכילתם או לעזרה מקום הנחתם; אבל מ"מ בקריאת שם במחובר או בתלוש הם נעשים מוזמנים, וע"י כך הם נאסרים ויש בהם תורת קודש. ולחכמים ילפינן לדין זה מ"בכורי כל אשר בארצם". [ועיין ברש"י ביומא ט ע"א ד"ה נפרשו ונסקו, שכתב: שהרי יש בו איסור - "לא תוכל לאכול בשעריך". ודבריו צ"ע ממ"ש במכות יט ע"א שאין לוקין על לאו זה עד שייכנס המע"ש לירושלים. ועי"ש בתוס' שקודם שנכנס לירושלים יש רק איסור של וצרת הכסף. ובמרכה"מ כתב שלדעת הרמב"ם אין איסור מה"ת במע"ש קודם שנכנס לירושלים. ולהנ"ל יל"פ שמצד דין הזמנה חל איסור לאו משעה שהפריש המע"ש. ויותר מכך היא שיטת השאילתות, שאי' קל"ג, והרמ"ה בסנהדרין, שגם איסור הקדש הוא מדין הזמנה, ויתבאר לקמן.]

ב. ויסוד הדבר הוא לפי מה שנראה שבכל הקדשות קרבן יש מלבד הקנין וקדושת הקרבן גם דין הקצאה והזמנה. והמקור לכך בסנהדרין (מז ע"ב): "אמר רבא הזמנה לאו מילתא היא". וגמר מע"ז: מה ע"ז בהזמנה לא מיתסרא, אף הכא בהזמנה לא מיתסרא. ופירש"י: "דתניא, האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז - מותר, שאין הקדש לע"ז". והיינו ע"י אמירה גרידא, וכמש"כ רש"י (ע"ז מד ע"ב ד"ה שלא בטובה). וכן הוא לשון הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד):

מאימתי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה - משיעשו בה הכמרים מעשה, אבל בדברים אינו נעשה מוקצה שאין הקדש לע"ז.

ונראה מזה דהאומר שור זה לגבוה, יש בו גדר הזמנה, ומדין זה דהזמנה מתמעטת מע"ז ואינה נאסרת באמירה; משא"כ במקדיש שור לגבוה, דע"י אמירה זו חל עליו דין הזמנה וזה בכלל ההקדש לגבוה. והדבר מוכרח מסוגיא זו. וזוהי הלכה מיוחדת בקרבן, והיא נלמדת ממ"ש בתו"כ עה"כ בויקרא "אדם כי יקריב", ודרשו בתו"כ (פר' ב, ד): "שיקדים הקדשו להקרבתו", כלומר שצריך שיהא הקרבן מיוחד להקרבה לפני שמקריבים אותו. ועי' בתמורה (כט ע"א).

ויל"פ שעל דין הקדמת ההזמנה וייחוד בדיבור להקרבה אמרו בנדרים (יג ע"א) שלר' יעקב בכור הוי דבר הנדור משום שמצוה להקדישו, והיינו שמתווספת בו הזמנה להקרבה שהיא מכשרתו להקרבה וכמו שביאר בזכר יצחק (סי' נב עמ' קצד). ועיין ביומא (לט ע"א), דלאחר הגרלה אומר לד' חטאת, רבי ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לד'. ויל"פ דהמחלוקת היא אם בקרבן שכבר הוקדש שלא בפה שייך גדר הזמנה בפה, והיינו לומר עליו חטאת, ור"י לשיטתו בערכין (כט ע"א), דבכור לא צריך לאקדושיה, דהיינו לומר הרי זה בכור כפירש"י שם, וה"ה בשעיר של יוהכ"פ אינו צריך לומר חטאת. ומה שצריך לומר לד' הוא כסברת הריטב"א שם דמה שאומר לד' הוא סיום הגורל, לומר מה שעלה בימינו הוא לד'. ומה שלא למד אביי מהקדש דהזמנה מילתא, יל"פ כמש"כ השאילתות שיובא להלן שהקדש חמור משאר קדושות ואיסורים.

ועיין בפי' הרא"ש (נזיר יג), דהאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי, מסתבר דקדשי. ולכאורה דבריו נסתרים מהירושלמי (נזיר פ"ד ה"ו) שאין מפרישים קרבן נזיר קודם שחלה נזירות. ונראה דמשום קדושת קרבן לא חל אבל חל מדין הזמנה דהקדש. וכ"נ מהט"ז (או"ח סי' תרלח ס"ק ג). ועי' בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ג סי' לה) שלדעת הרמב"ן וסייעתו, שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא, יש לפרש מ"ש רבא: "שאני עגלה ערופה דהיא גופא קדישא", היינו משום דכפרה כתיב בה כקדשים, וכל הקדשים אסורים מחיים לא מטעם זימון רק דכך היא גזירת התורה. ואביי ס"ל דאיסור עגלה ערופה אינו משום הקדש, דא"כ היה נאסר משעת הפרשה, עכ"ד. ולפי הנ"ל יל"פ מ"ש רבא דשאני עגלה ערופה דהיא גופא קדישא, היינו שדינה כקדשים, ואין ללמוד מקדשים דחמירי כנ"ל.

ועוד יל"פ הטעם שאביי לא למד מהקדש דהזמנה מילתא, שבאמת בדין הזמנה שבהקדש, דילפינן מ"כי יקריב" כנ"ל - אין מצד הזמנה חלות איסור, אלא רק שחל דין הכשר לקרבן; והיינו שיש דין בקרבן שיהיה מיוחד ומזומן להקרבה בדיבור, וכעין מה שמצינו בבנין המקדש שצריך שיהיו האבנים נחצבות לשם הקודש וכמו שיתבאר לקמן. וה"נ הקרבן צריך שיהיה מופרש ומיוחד ע"י הזמנה בדיבור, אבל אין מצד דין זה שום חלות איסור, ואין ללמוד מכאן לדיני הזמנה.

ג. ונראה לבאר עוד בגדר הזמנה דקרבן, דהנה כתבו בתוס' (נדה ו ע"ב ד"ה דאפרישינהו בלישייהו), דהמפריש תרומת לחמי תודה בלישייהו אע"פ שלא קדש קדוה"ג - יש בה קדושת הפה ואסור לשנותה בחלות אחרות. ונראה שאי"ז מדין נדר, שהרי הכהן הוא המפריש כמ"ש הרמב"ם (הל' מעה"ק פ"ט הי"ב עי"ש), ועוד שלא מסתבר שאפשר ע"י נדר לקבוע קדושת תרומת לחמי תודה, אלא כוונת התוס' לדין הזמנה, שמהני גם קודם שחלה קדושת תרומת לחמי תודה, ומכח ההזמנה א"א לשנותה לחלות אחרות, אם כי אין האיסורים חלים עד שיעשו העבודות.

אמנם בתרומה נראה שאין גדר כזה של הזמנה. שמאחר שבעינן שייריה ניכרים ובל"ז אין קדושת תרומה חלה, והרי בהזמנה גרידא לא יותרו שיריים, לכן ל"ש בתרומה דין הזמנה לקדש התרומה. ומה שהתבאר לעיל בדברי התוס' בנדה שבתרומת לחמי תודה יש דין הזמנה - שאני תרומת לחמי תודה, שלא בעינן בה שייריה ניכרים, אע"פ שהוקשו לתרומה לכמה דברים. וראיה לזה - שהרי מפרישים מן הטהור על הטמא, ובתרומת חולין אין מפרישין, כמ"ש בפסחים (ל"ג ע"ב) בתרומת חמץ, דאין שייריה ניכרים. וע"כ שבתרומת לחמי תודה אין דין שייריה ניכרים, ולכך שייך בהם דין הזמנה, ועי' במרחשת (ח"א סי' כ).

ד. אמנם יל"ע למ"ד דתשלומי תרומה אינם מתקדשים אלא בנתינה לכהן משום דכתיב "ונתן לכהן את הקודש", אמאי לא יחול עכ"פ דין הזמנה. וייתכן שכל דין תשלומי תרומה הוא כעין פדיון לקדושת תרומה שאכל; וכמ"ש בתרומות (פ"ו מ"ה) שאין משלמים בהקדש שלא נפדה כהלכתו משום שאין הקדש פודה את הקדש. ולגבי פדיון י"ל שלא מהני הזמנה, כי כל קדושת פדיון חלה ע"י העברת הקדושה הקודמת על הפדיון, וכל זמן שאין דין פדיון בקדושה הקודמת א"א שתחול שום קדושה על הפדיון. [ומש"כ שתשלומי תרומה הם כפדיון מצינו כעי"ז בדין תשלומי מעילה שנראה ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' מעילה ה"ה) שהחומש שמשלם הוא כתחילת הקדש ואם מעל בו משלם עליו חומש, ומשמע שהקרן הוא כהקדש שני. ונראה שגורס כגירסת ר"ח (ב"מ נד ע"ב, מובא בשטמ"ק שם ד"ה אחד) שספקו של רבא אם מוסיף חומש על חומש הוא בחומש של מעילה. וכ"נ מתוס' רי"ד (ב"מ נז ע"א ד"ה הקדש). ויותר מכך מצינו בדין ערכין שביאר בתוס' הרא"ש (חולין קכט ע"ב ד"ה יכול), שהאומר ערכי עלי היה ראוי לדמות להקדש שנתחלל, כי הדמים באים מכח ערך הקצוב על הגוף. ואכמ"ל]

ועיין בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א), שלדעת ר"ל, גם המ"ד שנתינתו מקדשתו - היינו רק בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן; אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן, לכו"ע ההפרשה מקדשת. ודימו דין זה למ"ש בבכורות (יב ע"ב) דלרבי אליעזר המפריש פדיון פטר חמור ומת, חייב באחריותו, ומ"מ אם היה פטר חמור שנפל לו בירושה מאבי אמו כהן, מכיון שהפרישו, קדוש. ויל"פ דלר"א מה שמונע שיחול דין פדיון פט"ח הוא חיוב האחריות שיש על בעל הפט"ח, וכשאין חיוב אחריות, חל הפדיון בהפרשה. וה"נ בתשלומי תרומה לדעת ר"ל אליבא דמ"ד דמתנתו מקדשתו, שהטעם הוא מצד שיש חיוב אחריות; ויליף מקרא ד"ונתן לכהן את הקודש" דיש חיוב אחריות ושהיא מעכבת מלחול קדושת תרומה על התשלומים; ורק כשאין חיוב להקנות לכהן, כגון בתרומה של הישראל - חלה הקדושה משעת הפרשה. ולפי"ז נראה שכשם שחיוב אחריות מונע שתחול עיקר קדושת תרומה בתשלומים, ה"ה שגם מדין הזמנה א"א שתחול קדושה עד הנתינה. כי אם היה החיסרון במה שלא הושלם מעשה הקידוש, אז היה מקום לדין הזמנה, אבל הכא היה סגי בהפרשה גרידא שתחול קדושת תרומה לגמרי, ורק שחיוב האחריות מעכב, ועיכוב זה מונע גם שתחול כלל כל קדושת תרומה שהיא, אפילו מדין הזמנה.

עוד יל"פ בדעת ר"ל שבפדיון פט"ח אליבא דר"א מה שמונע שיחול דין פדיון בהפרשה הוא משום שחסר שם מתנות כהונה עד שיתן, וכך גם בפדיון הבן, וחסרון שם מתנות כהונה מעכב את הפדיון מלחול. וה"ה בתשלומי תרומה, המעכב מהחלת קדושת תרומה בהפרשה הוא חסרון בשם מתנו"כ עד הנתינה. וכ"ז כשיש מצוות נתינה; אבל כשאין מצוות נתינה אין שם מתנו"כ מעכב. וגם לפי ביאור זה נראה שהיכא שיש עיכוב מהחלת קדושת תרומה משום שאין שם מתנו"כ, ה"ה שגם מדין הזמנה אין חלה כלל כל קדושת תרומה שהיא, אפילו מדין הזמנה, וכמו שהתבאר לעיל שהיכא שהחיסרון שמונע שתחול קדושת תרומה לגמרי אינו במעשה הקידוש שלא הושלם אלא החסרון מצד אחר, וכגון הכא שאין עדיין שם מתנו"כ - באופן זה גם קדושה שמדין הזמנה לא חלה.

ה. ועיין בשאילתות (שאילתא קלג) דאביי דס"ל הזמנה מילתא למד כן מאיסורא דקודש, דקדשים בהזמנה נאסרים. ופירש בהעמק שאלה, דשיטת השאילתות דאביי ס"ל דיש בהקדש בדק הבית דין הזמנה מלבד דין הקדש גמור, ויליף לה מקרא ד"ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לד'", דבעינן שיזמין את הקדשו קודם, וכמו בקרבנות, וע"י ההזמנה חל איסור להנות מהחפץ; ומזה יליף להזמנה בכל התורה. ולפי"ד יל"פ מש"כ הרשב"ם (ב"ב קלג ע"ב ד"ה ולא תשיימה את): "שלא תפתח לומר בכך וכך אתננה להקדש וכו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' מוצא שפתיך תשמור" וגו'. וצ"ב מאי ראיה מ"ואיש כי יקדיש" וגו'. ולפי"ד יל"פ דהתם במעשה דבנו של יוסי בן יועזר מיירי במכירה להקדש, ולדעת הרמב"ן לא אמרינן בזה אמל"ג מה"ת, אלא שייתכן לומר דדין הזמנה יש גם במכירה של חפץ מסוים, כבעובדה דשם; וכיון שדין הזמנה לבדק הבית נלמד ממקרא זה ד"ואיש כי יקדיש את ביתו" כדברי העמק שאלה הנ"ל, וגם ההזמנה הזוכה לרשות הקדש הוי בכלל אמל"ג כנ"ל - לכך הביא הרשב"ם מקרא זה. ונראה שגם לפי גירסתנו בסנהדרין, שאביי לא יליף מהקדש - מ"מ י"ל דבעיקר דין הזמנה גם לקדשי בדה"ב הוא גם לדידן, אלא דלא ילפינן משם, דאי אפשר ללמוד מהזמנה דהקדשות לשאר הזמנות כמו שהתבאר לעיל, אם משום שהקדש חמור או משום שגם בהקדש אין האיסור משום הזמנה, וכל דין ההזמנה בהקדשות הוא רק לייחד החפץ לרשות גבוה.

ו. ועי' בסנהדרין (טו ע"א): "הערכין המטלטלין בשלושה וכו'. רב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכו". ופרש"י: "שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו, והיה לו מטלטלין, ואמר הרי אלו לערכי, וחלה עליהן קדושה, ובא לפדותן - צריך ג' להוציאן מיד הקדש". וצ"ע ממ"ש בחולין (קלט ע"א): "תניא, רבי נתן אומר, ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לד', מה תלמוד לומר? לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין, נגנבו או שאבדו אינן חייבין באחריותן, יכול אף זה כן? ת"ל, תתן את הערכך וגו', חולין - עד שיבואו ליד גזבר". וא"כ איך אפשר לפדות דמי הערך קודם שיבואו ליד גזבר. ויל"פ שאם כי לא נעשו הדמים הקדש אבל יש בהם גדר הזמנה וצריכים פדיון. ועי' בריטב"א (ב"מ פח ע"א ד"ה רעך ולא של הקדש): "וא"ת, הקדש למה לי קרא למיסריה והלא יש מעילה מן התורה מכיון שתלשו, וי"ל דאתיא אפילו כשהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין" עכ"ל. וכעי"ז יל"פ גם במקדיש כלי לערכו שהוא אמנם חולין קודם שיגיע ליד גזבר, אבל מ"מ הוי ממון הקדש לגבי פדיה.

ועי' בערכין (ה ע"א): "האומר רגלה של זו עולה - יכול תהא כולה עולה וכו'? יכול תצא לחולין? ת"ל: יהיה - בהוייתה תהא. הא כיצד? תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין". וברש"י פירש, שהרגל קדושה קדוה"ג, ורק שאר הבהמה נפדית, והיינו שעל הרגל אמרו יכול תצא לחולין. וכ"פ רש"י (חולין סט ע"ב). ויל"פ שאע"פ שמקרא ד"כל אשר יתן ממנה" ילפינן שא"א להקדיש קדוה"ג אבר שאין הנשמה תלויה בו, ולדעת רבינו גרשום (שם) באמת אין על הרגל אלא קדו"ד, מ"מ סובר רש"י דהריבוי ד"יהיה" שאינו יוצא לחולין, הוא שמ"מ מצד ההזמנה לקרבן חל קדוה"ג על הרגל. ועי' ברמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פט"ו ה"ב): "האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה - תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר". ויש מהאחרונים שמפרשים ברמב"ם שדמי היד נתפסים בקדושה והיד עצמה נשארת בקדושת הגוף, והיינו דלא חלה עליו קדוה"ג גמורה ולא אלים למתפס פדיונו (כבמנחות מז ע"א ובבכורות טז ע"א), וכ"נ מהמאירי (קידושין ז ע"א), ויל"פ שזה משום דכאן אין קדוה"ג חלה כשאר הקדש קרבן אלא רק מתורת הזמנה. ולכן אע"פ שקדושה כקדוה"ג, שיש מקום לאסור בה גיזה כשאר מוקדשין, אבל שייך בה גם קדושת דמים שיהא בה דין פדיה שייתפסו הדמים בקדושה, ואכמ"ל.

ועי' בתוס' (תמורה ג ע"א ד"ה לא): "הקשה הר"ר יעקב, למה לנו לומר שבקדשי עכו"ם לא נהנין מדרבנן, דלמא מדאורייתא היא כיון דמרבינן מאיש איש שנודרין העכו"ם כישראל, דכה"ג אמר בשלמי ישראל דלא נהנין מדאורייתא אע"ג דאין בהן מעילה"? עכ"ל. ויל"פ שדין זה שנדרי הקדש אוסרים בהנאה הוא משום תורת הזמנה שיש בנדרי הקדש. אמנם יתכן לפרש דברי התוס' בתמורה עפימ"ש בסוכה (ט ע"א) דאיסור הנאה מעצי סוכה ילפינן מהכתוב "חג הסוכות לד' שבעת ימים", מה חגיגה לשם שמים אף עצי סוכה לשם שמים, "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה"; וברמב"ן שבת (מה ע"א ד"ה וממאי) כתב לגבי סוכה דהקדש גמור לשמים הוה. ונראה מכך שעצם הדבר שקרבן חגיגה עומד להיות קרב, אוסר בהנאה, לכה"פ בהנאה שמבטלת הקרבן ממצוותו. וייתכן דאם איסור הנאה דשלמים הוא משום שחל עליו שם שמים בתורת קרבן - אם נפל בו מום, מאחר שאינו עומד כעת להקרבה, אין איסור הנאה מה"ת. אבל אם איסור ההנאה הוא משום הזמנה, י"ל שגם לאחר שנפל בו מום ועומד לפדיה עדיין יש בו הזמנה לקחת בדמיו שלמים.

ועי' בט"ז (או"ח סי' תרלח ס"ק א) על מ"ש בשו"ע (שם) שאם הזמין הסוכה לחג ולא ישב בה, לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא, וכתב ע"ז הט"ז (ס"ק ג): "ק"ל הא מקישינן סוכה לחגיגה כדאיתא לעיל שחל עליה שם שמים, וא"כ נימא כאן בסוכה ג"כ דהזמנה מילתא היא, דקיי"ל בקרבן אם אמר ה"ז קרבן דהוה קדושת הגוף, ה"נ נימא בסוכה, ומנ"ל לחלק בינייהו, דהא קיי"ל אין היקש למחצה, כ"ש כאן דרחמנא אקישינהו בפירוש"? וכו', עכ"ל. ומבואר מדבריו שקדוה"ג דקרבן היא מדין הזמנה, וגם בקדשים קלים כן, וזה כמו שהתבאר לעיל. [ועיי"ש במג"א שהקשה על הדין הנ"ל בשו"ע רק מדין אתקצאי למצוותו ולא הקשה מדין קרבן, ויתכן שס"ל למג"א שבהזמנת הסוכה קודם החג לא נאמר ההיקש לחגיגה ורק בהגיע זמן המצוה הוקשה סוכה לחגיגה].

ובעיקר דברי הגמ' בסנהדרין יל"פ שהוי כמקדיש לאחר ל' יום, שי"ל שיש בו פדיון גם קודם שהגיע זמן ההקדש. וצ"ע. ובאמת הרמב"ם לא הזכיר דין זה שבגמ' סנהדרין. ויל"פ שס"ל שאין זה להלכה כפי סוגיית הגמ' בחולין הנ"ל.

ז. ומצינו עוד ענין הזמנה בהקדש לגבי קדושת כלי שרת, בירושלמי (יומא פ"ג ה"ו): "כלי שרת מאימתי הן קדושים? מיד או בשעת התשמיש?", ופי' קה"ע (ד"ה מיד): "אפילו את"ל דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא, גבי הקדש גבוה שאני, דאיכא הזמנה בפה בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית". וגם להלכה דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא, וגם כלי שרת אינם מתקדשים אלא כשמשתמשים בהם - מ"מ מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' כלי המקדש ה"כ), שאם עשה כלי שרת להדיוט, אין עושין אותן לגבוה, אע"פ שכלי גבוה שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט. וביאר בזכר יצחק (ח"ב סי' א), שאע"פ שהזמנה לאו מילתא לקודש, אבל לאיסור מהני. עכ"ד. והיינו שאע"פ שהרמב"ם פוסק שם שצריך שיעשו הכלים מתחילתן לשם הקודש, ומשום זה צריכים להיפסל, אולם זה גופא, שצריך לשמה מתחילתן, תלוי בדין הזמנה, כמבואר בירושלמי (יומא שם) ובמלחמות (סוכה פ"א). ועי"ש ברמב"ם שאבנים וקורות שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית. והוא מתוספתא (מגילה פ"ב) לפי גירסת הרמב"ם. וצ"ע שהרי בבבלי סנהדרין (מח ע"א) אמרו שחוצב קבר לא הוי הזמנה גם לאביי והוי כטווי לאריגה. ויל"פ שגם זה מחומרא דקודש, שגם בחציבה לשם הדיוט הוי הזמנה לגבי איסורם לגבוה. (ועי' צ"פ מה"ת עמ' כט שפירש שדווקא בחצבן לביהכנ"ס, דהוי נדר, חשיב הזמנה). ועכ"פ לגבי שם הקדש מבואר בראשונים הנ"ל שבכל הקדשות יש דין הזמנה.

ח. והנה לגבי צדקה מצינו בשו"ת רבנו אליהו מזרחי (ח"א סי' נג), שגם האיסור לשנות מעות צדקה הוא מדין הזמנה מילתא, וז"ל: "וא"ת, אי הכי, הא דתניא בפ"ק דערכין: "האומר סלע זו לצדקה אם עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה, משבא ליד הגבאי אסור לשנותה", כי הגיע ליד הגבאי מאי הוי? הרי אין שם אלא הזמנה בלבד". ותירץ הרא"ם, דגביית המעות מעשה ממש הוא; ולא דמי לאורג בגד למת, דבאורג בגד למת אין לאסרו בשעת ההזמנה, דשמא ימלך בו ולא יפרסנו עליו ויישאר בהיתר, וכן בעשיית לבנים לבהכנ"ס אין לאוסרן משעת הזמנה דשמא יימלך ולא יבנם ויישארו בהיתרן; משא"כ בגבו מעות כדי לבנות ביהכנ"ס או ס"ת, אנן סהדי דמשעה שנגבו מיד כבר נתייאשו הבעלים מהם, שאפילו אם יימלכו ולא יקנו שום אחד מאותן הקדשות, לא יחזרו לקחת אותן מיד הגבאים לעשותן חולין, הלכך גבייתן לאו הזמנה היא אלא מעשה ממש, עכ"ל.

וסברא זו, שיש בצדקה דין הזמנה, מובאת גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ד"ל סי' רס"ט) שלפי מאי דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא הא דאמרינן שבסלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אי אפשר לשנותה, כלומר ללוותה - לאו משום קדושה דאית בהו, אלא משום דקיימי עניים הצריכים לפרנסה; ומהאי טעמא אין משתכרין בשל עניים עיי"ש. ואם כי לכאורה לא שייך בצדקה גדר הזמנה מילתא שבסוגיא דסנהדרין כלל, ששם מיירי כשיש לחפץ תשמיש האוסרו מצד עצמו, ונחלקו אביי ורבא אם האיסור יכול לחול כבר בשעת הזמנה לתשמיש האוסר; אבל בצדקה, שאין לאסור מצד הנתינה לעני, א"כ גם בהזמנה ע"י שבאה ליד גבאי אין מקום לכו"ע לאסור מצד דין הזמנה מילתא. וצ"ל שכיון שכל האיסור לשנות מעות צדקה הוא מצד שעומדים להינתן לעניים, גם בזה יש מקום לדין הזמנה מילתא, ובזה דנו המהר"מ והרא"ם.

ט. ועיין באו"ח (סי' קנג) בגבו מעות לבנין בית הכנסת אין משנין לקדושה קלה, ופירש הב"ח, שאין זה כטווי לארוג, שאין בה הזמנה לכו"ע; דכאן אין האיסור מצד הזמנה, אלא שמשעת נתינה ליד הגובה חלה על המעות קדושה לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן; ואפילו המנדב עצמו, אין בידו לשנותו, כמבואר ביו"ד (סי' רנ"ט) עכ"ל. וכוונתו למבואר בסי' רנט, שצדקה שבאה ליד גזבר אסור לשנותה. אולם במהר"מ הנ"ל מבואר שלא יתכן שהאיסור הזה שבצדקה יהיה מטעם קדושה שחלה על המעות, ורק משום שאין משתכרין בשל עניים אסור לשנות.

והנה במג"א (ס"ק ה) הקשה הן על הרא"ם והן על הב"ח הנ"ל מהגמ' בסנהדרין (מח ע"א), דפריך לרבא ממותר המת ליורשיו, ושם ודאי מיירי שגבו כבר. ונראה שסברות הרא"ם והב"ח הן דווקא במעות, שבדמיהן תחול קדושה, משא"כ בצרכי המת, שהם נאסרים לא מצד קדושה אלא משום איסור הנאה ממת. ויש לבאר החילוק בין איסור שמצד קדושה לבין איסור שמצד איסורי הנאה בשני אופנים:

א. לסברת הרא"ם יש לבאר שרק בחפץ של קדושה דעת הנותן שהחפץ יהיה מיוחד לקדושה משום כבוד דבר שבקדושה. ועיין בפירוש הראב"ד (עדיות פ"ד ה"י ד"ה כלכלת שבת).

ב. לסברת הב"ח יש לבאר, כי גם בתשמישי קדושה יש גדר הקצאה ויחוד ע"י ההזמנה כמו בקרבן; והזמנה זו גם קובעת את דין החפץ שישתמשו בו רק לצורך מה שהוזמן, וכפי שהתבאר לעיל לגבי תרומת לחמי תודה שההקצאה והייחוד של חלה מסוימת בלישה יוצרים הזמנה שמחייבת להפריש את החלה המסוימת. וה"נ בתשמישי קדושה, עצם הדבר שחל עליהם שם הזמנה מקדשתם להיות נקבעים למה שהוזמנו. ומה שאין קדושה זו חלה מיד כשהזמין, הוא משום שקודם שבא ליד הגובה דעת המזמין היא שיוכל לשנותם, כמבואר בערכין (ו ע"א) לגבי צדקה. וכ"ז בתשמישי קדושה שהוי בזה כהזמנה לקרבן ולקדושה ומצוה; אבל במזמין לצרכי המת, אין שם הזמנה חלה עליהם כלל למ"ד הזמנה לאו מילתא, שלא מצינו שיחול שם הזמנה והקצאה כשלעצמם שיקבע לעשות בו הדבר שלמענו הוזמן אלא בקרבן, וגם בצדקה שדמיא להקדש כמש"כ הר"ן בקדושין, וה"ה בתשמישי קדושה; אבל בהזמנה לאיסורי הנאה דמת לא ילפינן מהקדשות.

ויש לפרש הטעם לפי מה שהתבאר לעיל שגם בנדר צדקה יש בה גדר דומה של הזמנה והקצאה למצוותה כמו בהקדשות. שהטעם הוא שהרי גם צדקה היא בכלל נדרי הקדש, והוקשה להם וכדברי הר"ן בקידושין לגבי ידות. ואם בהקדש ההזמנה גם אוסרת, כדרך אחת שהתבארה לעיל, ה"ה גם בצדקה האיסורים שחלים בהפרשת מעות לצדקה הם מכוח ההזמנה. ואם בהקדשות ההזמנה רק מייחדת את החפץ להיות מוזמן לצורך הקדש, ה"נ בצדקה חל על המעות גדר הזמנה, ואע"פ שאין בכך מצוה כמו בהקדשות. וכפי שמצינו שם הזמנה בהפרשת תרומת לחמי תודה בלישייהו, כנ"ל, אע"פ שאין בכך מצוה. וכ"נ מלשון רש"י (ערכין ו ע"א ד"ה אבל לאחר): "להלוותה לחבירו לא, דלעצמו איכא למימר על מנת כן היקצה לצדקה" וכו', עכ"ל. והקצאה זו היא כהקצאת קרבן כלשון הרמב"ם על הקדש לע"ז, שבמקדיש קרבן לגבוה יש גדר של הזמנתו והקצאתו כנ"ל, וה"ה במקדיש לצדקה חל על המעות גדר הזמנה והקצאה. וגדר הזמנה זו יכול לחול גם בדיבור כמו בהקדשות. ומה שמותר לשנות צדקה עד שלא הגיעו המעות ליד גזבר, אם להלואה ואם לצורך מצוה אחרת, כפי חלוקי שיטות הראשונים בזה - היינו משום דכך היא דעת המקדיש, וכמבואר ברש"י בערכין הנ"ל.

י. ובעיקר דין הזמנה דקרבן, עי' ברמ"ה (סנהדרין שם) שכתב: "אביי אמר אסור וגמר שם שם מעגלה ערופה מה התם בהזמנא מיתסרא, דכתיב והורידו זקני וגו' ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואיבעי תימא, משום דכפרה כתיב בה כקדשים, וקדשים משעת הזמנה מיתסרי", עכ"ל. ולכאורה שני הביאורים ברמ"ה תלויים בשני התירוצים בתוס' (קדושין נז ע"א) אם ילפינן לדין זה דירידתה לנחל אוסרתה מהכתוב "וערפו שם", שם תהא קבורתה, אלא שהאיסור מתחיל משעת ירידתה לנחל, וזוהי הדרך הראשונה ברמ"ה, או שילפינן ממה שכפרה כתיב בה כקדשים, שהוא מכוון גם לקודם עריפה. וזוהי הדרך השניה ברמ"ה. וכך היא שיטת השאילתות (שאילתא קלג) [וכתב שם עוד שגם מהקדש גופו אפשר ללמוד דין הזמנה, ועי' לעיל אות ה]. ולפי"ז צ"ל שהטעם שאין האיסור חל משעה שהפרישו העגלה וכמו בהקדש, הוא כדברי המאירי (שם), שמאחר שאין בה עצמה זכיה למזבח או לבדה"ב אינה נאסרת אלא משעה שירד עליה שם עגלה ערופה והוא משעת ירידתה לנחל, עכ"ל. ר"ל שמשעה שחל עליה שם עגלה ערופה, אם מצד תחילת קיום מצוותה בירידה לנחל ואם מצד שנעשית בכך מוכנה למצוותה, בזה גופא היא נחשבת למוזמנת לעריפה.

וכך יל"פ גם במש"כ תוס' (שם ד"ה מי), שאליבא דר"ל, שצפורי מצורע נאסרים בלקיחה, אין סברא לאסור אלא בדבר שכתוב בפרשה כמו לקיחה והורדה בעגלה ערופה או לקיחה בצפורי מצורע. ובתוס' הרא"ש הוסיף שהורדה כתיבא בקרא ויש בה מצוות הורדה. וכל זה לכאורה אינו נוגע לדין הזמנה, וצ"ב מסוגיא דסנהדרין, שאיסור עגלה ערופה מחיים הוא מדין הזמנה. וצ"ל שכל דין הזמנה בע"ע ובצפורי מצורע לא נאמר אלא כשחל עליהם שם עגלה ערופה וצפורי מצורע, והגבול של שם עגלה ערופה הוא תלוי בקיום מעשיה הכתובים בפרשה, שהם הנחשבים להכנה למצוותה, והם הנותנים עליהם שם עגלה ערופה וצפרי מצורע, והם עצמם נחשבים להזמנה.

והנה בקדושין (שם) אמרו שאליבא דר"ל צפורי מצורע שהוקשו לעגלה ערופה נאסרים משעת לקיחה, ואע"פ שעגלה ערופה נאסרת רק משעת הורדה לנחל, שאני עגלה ערופה שיש לה גבול של הורדה לנחל משא"כ צפורי מצורע שאין לה אלא גבול זה של לקיחה. ולכאורה צ"ב, מאחר שהאיסור מחיים הוא מדין הזמנה א"כ אם יש סברא שהלקיחה תחשב הזמנה למה לא תחשב גם בעגלה ערופה להזמנה? ונראה שלדעת ר"ל אע"פ שגם הלקיחה ראויה להחשב להזמנה, מ"מ כשיש עוד גבול של הורדה הוי דומיא דטווי לארג, שאי"ז הזמנה כמ"ש בסנהדרין (מז ע"א). ועיין בריטב"א (קידושין שם), אבל בצפורי מצורע שאין גבול של הורדה סגי בלקיחה. ועי' בהגהות הב"ח (שם) שהביא גירסא בדברי ר"ל שיליף קיחה קיחה מעגלה ערופה. וכ"ה גירסת ר"ח באוצר הגאונים. וצ"ב, הרי בלא"ה ילפינן צפורי מצורע מעגלה ערופה מדרשא דתנא דבי ר' ישמעאל "נאמר מכשיר ומכפר בפנים" וכו'. ונראה שר"ל ס"ל שגם בעגלה ערופה האיסור הוא מצד הלקיחה אלא שגמר הלקיחה הוא בהורדה שהיא ג"כ כתובה בפרשה. אבל בצפורי מצורע שלא נזכרה אלא הלקיחה, היא עצמה ראויה לאסור הצפורים. וזה ילפינן מהיקש דקיחה קיחה, ששתי הקיחות שוות לדין איסור שבהן, ולא אמרינן שבלקיחה שבעגלה ערופה יש עדיפות משום שהיא כוללת גם הורדה.

אולם צ"ב, שבפירוש הראשון כתב הרמ"ה שילפינן לאיסור משעת הורדה מהכתוב "והורידו זקני העיר" וגו', ולא מצינו דרשה כזו בחז"ל. וכנראה כוונתו שמהכתוב הזה ילפינן לגבול של זמן התחלת האיסור כמ"ש בקדושין (נז ע"א). אבל א"כ היה צריך להביא מקרא זה גם בפירוש השני. וייתכן שבפירוש השני אין כוונת הרמ"ה לשיטת הבבלי שרק משעת הורדה לנחל נאסרת, אלא למ"ש בירושלמי (סוטה פ"ו ה"ו): "אמר ר' שמואל בר ר' יצחק עד שהיא בחיים היא קדושה". ופירש בפני משה דמיד שהופרשה נאסרת מחייה, ואין לה גבול דכפרה כתיב בה כקדשים. ולא כר' ינאי דיש לה גבול והוא ההורדה לנחל איתן. ושתי השיטות בירושלמי ממתי נאסרת עגלה ערופה הם שתי השיטות שברמ"ה. ויתכן שס"ל לרמ"ה שלמ"ד שירידתה לנחל איתן אוסרתה אין כ"כ הכרח שזה מדין הזמנה, שי"ל שהוא משום שבהורדה מתקיימת קצת המצוה, כמש"כ בזכר יצחק (ח"א סי' עד); לכן הוסיף לפרש אליבא דמ"ד שבהפרשה נאסרת. ועיין במאירי (קדושין נז ע"א) שיש מעילה בעגלה ערופה. (ויש לדון בזה לגבי צפורי מצורע דילפינן מעגלה ערופה בגמ' קדושין שם.) ועכ"פ מבואר ברמ"ה שילפינן דין הזמנה מאיסור עגלה ערופה למ"ד שאיסורה הוא מדין קדשים. ועיין בתוס' הרא"ש (קדושין נז ע"א ד"ה מי), ואין להאריך כאן, שאליבא דר"ל שציפורי מצורע נאסרים משעת לקיחה, היינו משעה שמפרישם למצוותן. ומבואר בגמ' (שם) דר"ל לומד איסור צפורים מעגלה ערופה.