עקירת עץ שניטע שלא מדעת בעליו

עקירת עץ שניטע שלא מדעת בעליו

האם מותר לעקור עץ שניטע שלא על דעת בעליו ולהעביר אותו לגינת בעליו? האם השתיל נאסר משום שניטע על ידי חברו בשנת השמיטה?

הרב יואל פרידמן |

אדם נתן לחברו שתיל של אתרוג, מריבוי ייחור של עץ מגינתו, לפני שנת השמיטה תשס"ח. הוא אינו זוכר תאריך מדויק: ייתכן שהיה זה שבועיים לפני תחילת השמיטה, וייתכן שהיה זה חודש וכמה ימים לפני כן. הוא נתן לחברו את השתיל למשמרת בחממה, וביקש ממנו לשמור עבורו את השתיל במצע מנותק מן הקרקע. הלך חברו, ושתל את השתיל יחד עם העציץ בתוך הקרקע. עובדה זו נודעה לבעל השתיל כבר בתחילת שנת השמיטה, ולכן מסתבר מאוד, שחברו שתל את השתיל בשנת השמיטה עצמה. בינתיים גדל העץ, וכעת שואל בעל העץ: 1. האם מותר לו לעקור את העץ ולהעביר אותו לגינתו? 2. האם השתיל נאסר משום שניטע על ידי חברו בשנת השמיטה?

 

א. איסור עקירה משום 'בל תשחית' ומשום יישוב ארץ ישראל

 

יש איסור לעקור עצי פרי, שנאמר: 'לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ, יט). איסור זה מבואר בגמרא (ב"ק, צא-צב) וברמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ח-ה"ט); וכמה מאמרים התפרסמו בעניין זה בספר 'התורה והארץ' ה, (עמ' 252-217). בתשובה זו נתמקד בעקירת עצי פרי יחד עם גוש האדמה שעוטף אותם, ובפרט  במקרה שהעץ ניטע ללא רשותו של בעל העץ.

 

הרב יעקב עמדין בשו"ת 'שאילת יעבץ' (חלק א, סימן עו) כותב שאם עוקרים את העץ כשהוא מונח בגוש אדמה ומעבירים אותו למקום אחר, בפשיטות, אין עוברים על איסור 'בל תשחית'. וזו לשונו:

עוד צריך אני למודעי שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה עדיין היא חיה ויכולין לנטעה במקום אחר אין כאן בית מיחוש לעולם דפשיטא אין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה, וכדקיי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא בנ"ד כך נראה פשוט.

ה'חתם סופר' (ח"ב, יו"ד סי' קב) חולק עליו, וסובר שאסור להעביר עץ, וגם בכהאי גוונא עוברים על האיסור. אמנם הוא מסכים להבחנה בין עקירה רגילה של עץ לבין עקירתו יחד עם גושו, אך זאת רק לחומרה, לאמור, שגם כאשר מותר לעקור את העץ, אם אפשר להשאיר אותו בגושו, אסור לעקור אותו בלא גושו. הוא מביא ראיה מן הגמרא (ב"ק צב ע"א), ששמואל ביקש לעקור דקלים שהזיקו לגפנים:

שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. א"ל: מאי האי? א"ל: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו.

ה'חתם סופר' מדייק מדברי הגמרא 'אייתי לי מקורייהו', ששמואל ביקש שיעקרו את הדקלים עם גוש אדמה, ולכן הוא מחדש שאף שהדקלים הזיקו לגפנים, הותר רק להעביר אותם בגושם, אך בלא זה היה אסור, משום 'בל תשחית'. אך דיוקו של ה'חתם סופר' נראה קלוש. ראשית, מפני שהמילה 'מקורייהו'[1] משמעותה 'בשורשיו', ולא התברר בגמרא שעקרו את העץ עם גושו. כיוון ששורשיו של עץ הדקל התפשטו והגיעו למקום חיותו של הגפן, נגרם לגפן נזק עד שטעם התמרים היה מורגש ביין. לכן ביקש שמואל לעקור את עץ הדקל יחד עם שורשיו; אך מניין שביקש  לעקור אותו עם גושו?! שנית, מן ההקשר בהמשך הגמרא מתברר שהתועלת מן הגפן היא גדולה יותר מאשר התועלת מן הדקלים, ולכן שמואל ביקש לעקור דווקא את הדקל. התוספות (שם, ד"ה למחר) מקשה על הנחה זו של הגמרא, שהגפנים עדיפים על הדקלים, ומתרץ מה שמתרץ. ברור אם כן, שאין מדובר על העברה של הדקל למקום אחר, אלא על עקירתו, ומתברר שאין בכך איסור, כיוון שהוא מזיק לגפנים. גם הרמב"ם (הל' מלכים, פ"ו ה"ח) לא דייק כדיוקו של ה'חתם סופר', אלא כתב שבכל מקרה שעץ מאכל מזיק לאילנות אחרים או לשדה - מותר לעקור אותו, שכן אין זה דרך השחתה. וזו לשון הרמב"ם שם:

אין קוצצין אילני מאכל... אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

יש להביא ראיה לדעת 'שאילת יעבץ' מן הגמרא (בבא מציעא, קא ע"א) שמבארת את דברי המשנה: 'שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו'. נחלקו שני אמוראים בדעת ריש לקיש, האם 'יחלוקו' בתוך שלוש השנים או לאחריהן. בהמשך שואלת הגמרא:

תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל - אין שומעין לו. מאי טעמא? - אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל... בשדה מאי טעמא - משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי: משום כחשא דארעא. מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ.

הנפקא מינה בין שני הטעמים, היא שלפי הטעם 'משום יישוב ארץ ישראל', אזי מחוץ לארץ יכול בעל הזיתים לקחת את הזיתים שלו. ואילו הטעם 'משום כחשא דארעא' שייך רק במקרה שמישהו נוטע את העץ באדמת חברו, ובכך 'מכחיש' את הקרקע, אך הוא אינו שייך במקרה שהעץ ניטע לבד, על ידי כוחות הטבע, כמו במקרה ש'שטף נהר זיתיו' (תוס' שם, קא ע"ב, ד"ה 'בשדה').

מדברי הגמרא מתבאר שבלא הטעם 'משום יישוב ארץ ישראל', יכול בעל הזיתים לעקור את עצו ולהעבירו לשדה שלו. ויש לתמוה: איך התעלמה הגמרא מאיסור 'בל תשחית'? אלא שעל כך יש לומר, כטענת ה'שאילת יעבץ', שאין בהעברה משום איסור 'בל תשחית', מפני שהעץ מצוי בגוש אדמה, ולכן אין כאן עקירה, העברה ונטיעה מחודשת, אלא המשך המצב הקיים, ולכן אין בכך איסור.

ואכן, הרב דוד זינצהיים, בספר 'יד דוד' (בבא מציעא קא) רצה ללמוד יותר מכך: גם אם אינו עוקר את העץ בגושו, עצם העובדה שהוא מעביר את העץ ואינו רק עוקר אותו, מספיקה כדי שלא יהיה בכך איסור 'בל תשחית', ולכן הגמרא הסבירה את טעם האיסור 'משום יישוב ארץ ישראל'. אמנם למעשה, ה'בית יוסף' לא קיבל את הסברה הזו, אך נראה מדבריו שאין זה מעיקר דין איסור 'בל תשחית', אלא מחשש שמא העץ לא יינטע שוב, או משום ביטול 'יישוב ארץ ישראל'. וזו לשון ה'בית יוסף' (חושן משפט, סי' קסח):

ונראה לי שאפילו בעל הזיתים רוצה לנטעם אין שומעין לו משום דלא פלוג רבנן אי נמי משום דאיכא למיחש שמא ימלך ולא יטעם אי נמי שאם לא נתן לו זיתים אלו הוא יטע אחרים בקרקעו כמו שהיו נטועים קודם ואלו ישארו בקרקע זה ואיכא ישוב ארץ ישראל ואילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים זה לא יטע אחרים במקומם כמו שלא היו לו קודם

נראה ששני הטעמים הראשונים הם חששות הנובעים מאיסור 'בל תשחית', ואילו הטעם האחרון נובע משום 'יישוב ארץ ישראל'.

אף שחכמים חששו להנ"ל, כדברי ה'בית יוסף', אם בעל הקרקע אומר 'טול אילנותיך - שומעין לו' (שו"ע חו"מ, סי' קסח סעי' א). הסיבה לכך היא שגם בארץ ישראל אדם נוטע בתוך שלו רק את העצים שהוא רוצה (סמ"ע לשו"ע שם, ס"ק ה), וחכמים לא התערבו בתכנון הגינה של כל אדם.

בנידון דידן אמנם עוסקים אנו בבעל האילן, שהוא רוצה לקחת את העץ כדי לטעת אותו בגינתו, ובכגון דא נאמר בשו"ע (שם) ש'בארץ ישראל - אין שומעין לו', אך זהו רק במקרה שהעץ ניטע על ידי כוח עליון, ולכן אחר שזה הפסיד את עצו בשיטפון, חכמים אסרו עליו לעקור אותו 'משום יישוב ארץ ישראל'. אך בנידון דידן, העץ ניטע בניגוד לרצון בעליו, הוא גזול ביד השותל או לפחות מצוי אצלו שלא כדין. לא מסתבר שגם במקרה זה חכמים יאסרו עליו לקחת את עצו 'משום יישוב ארץ ישראל'. כפי שאין מחייבים את בעל הקרקע להחזיק את העץ באדמתו בניגוד לרצונו, כך אין לחייב את בעל העץ לוותר על עצו 'משום יישוב ארץ ישראל'. ייתכן שסברה זו, כוחה יפה לא רק לתקנה 'משום יישוב ארץ ישראל', אלא גם לאיסור 'בל תשחית', שכן מצאנו שכאשר העץ מזיק לעצים אחרים או לשדות אחרים - אין זו דרך השחתה (רמב"ם, הל' מלכים, פ"ו ה"ח), ובנידון דידן, בעל האילן ביצע ריבוי מעץ האתרוג שלו; אם לא נתיר לו לעקור את עצו כדי לטעת אותו בגינתו - אין לך מזיק גדול מזה.

 

עוד יש להוסיף שהשותל שתל את העץ שתילה זמנית ולא קבועה, ולכן הוא הכניס את העץ לקרקע יחד עם גוש האדמה והשקית העוטפת אותו, במטרה לעקור את העץ בבוא הזמן. אף אם לא נקבל את סברת הרב דוד זינצהיים, שאין איסור 'בל תשחית' בהעברת עץ, ואף אם נחמיר גם בעקירת עץ יחד עם גוש האדמה שסביבו, מסתבר שבנידון דידן, שמלכתחילה השתילה לא הייתה קבועה, אין איסור 'בל תשחית', ואין פגיעה ב'יישוב ארץ ישראל' בהעברת העץ. לא שמענו שיש מי שאוסר לקנות עצים במשתלה, אף שאלו מונחים על הקרקע ומחוברים לאדמה. יתרה מזאת, יש בעלי משתלה שמגדלים עצים גדולים בגוש אדמה, ואלו מצויים בתוך שקים גדולים שעשויים מ'פלריג' (כדי לאפשר ניקוז), ונטועים באדמה. בצורה זו, מחד העצים יכולים להתפתח, ומאידך קל לעקור אותם ולהעבירם למקום חדש. גם במקרים אלו ברור, שכיוון שמלכתחילה הנטיעה לא הייתה קבועה, והם מצויים במשתלה רק בשלבי ההתפתחות הראשוניים שלהם, אין בעקירתם ובהעברתם למקום אחר משום איסור 'בל תשחית' ומשום ביטול 'יישוב ארץ ישראל'. לכן נראה שגם בנידון דידן, שכאמור השותל שתל את העץ יחד עם השקית, עד אשר יבוא בעל העץ לדרוש את שלו, אין איסור בעקירתו ובהעברתו לגינתו.

 

ב. עקירת עץ שניטע בשמיטה

 

נשאלנו שאלה נוספת: כאמור, יש ספק אם השותל שתל את העץ בערב השמיטה או בשמיטה עצמה. לגבי נטיעה בשביעית כתב הרמב"ם (הל' שמטו"י, פ"א הי"ב): 'הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית', ואילו לגבי נטיעה בערב שביעית כתב הרמב"ם (שם, פ"ג הי"א): 'נמצאת אומר שהנוטע... ערב שביעית קודם ר"ה בארבע וארבעים יום - יקיים, פחות מכאן - יעקור'. הרב קוק זצ"ל בספר 'שבת הארץ' (פ"א הי"ב, הוצ' מכון התורה והארץ, עמ' 243-242) מסביר שהנפקא מינה בין שתי ההלכות היא, שהנוטע בשביעית - יעקור אפילו אם נטע בשוגג, כי קנסו אותו מטעם ש'ישראל נחשדו על השביעית'; לעומת זאת, לא קנסו את הנוטע בשוגג בערב השביעית, כי טעם הקנס הוא מפני 'מונים', לאמור, שלפי מניין שנות הערלה ייוודע שהוא נטע בשביעית.

בנידון דידן, מחד בעל האילן היה שמח בדין 'יעקור', כי אז אין 'רובץ' עליו איסור 'בל תשחית' אלא שאם אנו מחייבים אותו לעקור, ייתכן שהפירות אסורים (עי' 'שבת הארץ' , עמ' 244).

האמת היא שבנידון דידן יש סיבות רבות להקל ולפטור אותו מדין 'יעקור':

1. כיוון שהשותל שתל בניגוד לרצונו של בעל האילן, אזי לא ייתכן שנקנוס את בעל האילן, שכן 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו' (רמב"ם, הל' חובל ומזיק, פ"ז ה"ו).

2. כאמור לעיל, יש ספק מתי נטעו את העץ: האם בשמיטה, בערב השמיטה, ואולי הוא ניטע אפילו בזמן היתר (לפני 44 יום).

3. כיוון שהעץ ניטע בגושו, אם ניטע עד ראש השנה אין קונסים אותו, אליבא דכולי עלמא ('שבת הארץ', פ"ג הי"א, עמ' 353). גם אם העץ ניטע בגושו בשביעית, מסתבר שאין לקנוס ולחייב לעקור, שכן הגרי"מ טוקצינסקי ('ספר השמיטה', עמ' יח סעי' י) סובר שנטיעה כזו מותרת בשביעית. ואף שאין אנו פוסקים כך, ולהלכה נוקטים שיש בכך לפחות איסור דרבנן (ספר 'קטיף שביעית', עמ' 41), מכל מקום יש לו, לנוטע, על מי שיסמוך.

 

סיכום והדרכה למעשה

 

א. מותר לבעל האילן לעקור את העץ מן המשתלה ולהעבירו לגינתו, ואין בכך משום איסור 'בל תשחית'. כמו כן אין בהעברה זו ביטול 'יישוב ארץ ישראל'.

ב. כיוון שהעץ ניטע שלא מדעתו של בעל האילן, ויש ספק אם ניטע בשביעית או לפניה, אין חובת עקירה.

ג.  אם בעל האילן יעביר את העץ עם גוש אדמה שמספיק למחייתו למשך שבועיים, כי אז אין צורך במניין חדש של שנות ערלה.

ד.  כשבועיים לפני העברת העץ, כדאי לגזום את העלווה של העץ בצורה מקסימאלית, שכן ככל שהעלווה מצומצמת - גוש האדמה שנצרך לקיום העץ קטן יותר.

ה.  יש להתייעץ עם אגרונום מהו גוש האדמה הנצרך למחיית העץ למשך שבועיים. אם אכן גוש האדמה מספיק, כי אז הפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט תשע"א יהיו נטע רבעי.

ו. כיוון שיש כמה ספקות באשר למניין שנות הערלה של עץ זה, יש להתייחס לפירות הנ"ל כספק נטע רבעי. יש לחלל אותם ללא ברכה, וכן להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה.

 Image Source: www.touristmaker.com/australia



[1] רש"י, בד"ה 'מקורייהו' מביא שני פירושים: א. 'מקור שלהן ועיקרן'; ב. 'הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שורשיו כלומרכלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור'. הפירוש הראשון למילה הוא 'מקור' - שורש, ומשחית את העץ על ידי עקירת העץ עם שורשיו. הפירוש השני למילה הוא 'קור' (המ' היא מ' היחס) - הלב הרך של ניצן הדקל שנאכל. גם לפי פירוש זה, מדגיש רש"י שגורם נזק לעץ. ראה עוד: פליקס, עצי פרי למיניהם, ירושלים תשנ"ד, עמ' 122-121, שם כתוב שניתן להפיק בין 15-10 ק"ג חומר שנאכל מלב הדקל, אך לאחר הוצאתו מן הדקל, העץ מתייבש.