טיפול בבכורות ובספק בכורות

טיפול בבכורות ובספק בכורות

.מה עושים עם בכורות שצריכים טיפולים רפואיים? מה עושים במקרה של ספק בכור ועוד מחבר המאמר סוקר את הנושא

הרב דוד אייגנר |

1. טיפול בבכורות ובספק בכורות

שאלה

במשק שרגיל למכור את המבכירות בצורה סדירה, המבכירות נכנסו להריון בגיל מוקדם יחסית והמליטו לפני שבעל המשק מכר אותן, נולדו לו שני בכורות ודאיים, כמו כן מבכירה אחת המליטה ביחד עם עז ולדנית, והוולדות התערבבו, כך שיש שני בכורות ודאיים, ושני זכרים מסופקים.

כל הזכרים סובלים כעת מפרצית (CONTAGIOUS ECTHYMA)- מחלת עור חיידקית שגורמת לפצעים באיזורים שונים בגוף, מדובר במחלה שעוברת לאחר מספר שבועות בעזרת טיפול מתאים[1]. בשל הצורך לטיפוח גנטי מסודר הזכרים אינם יוצאים למרעה כלל.

יש לשאול:

א. האם הפרצית מוגדרת כמום.

ב. האם קיימת החובה לטפל בבכורות הודאיים, מתוך הנחה שללא טיפול יתכן ויגרם להם מום קבוע.

ג. מה דין הזכרים המסופקים, והאם יש דרך להתיר את שחיטתם.

 

תשובה

הפרצית כמום

הפרצית היא מחלה שמתרפאת לאחר כ 3- 4 שבועות מפריצתה. במשנה מובא:[2] "ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה... ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית", פגיעות אלו הן פגיעות עור כפי שמבאר רש"י במקום[3].

בגמרא מבואר שמחלות אלו מתרפאות לאחר זמן ולכן הן אינן נחשבות כמום שניתן לשחוט עליו את הבכור, וכן פסק הרמב"ם:[4] "ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה ואלו הן: גרב לח, חזזית שאינה מצרית"...

אם כן, מכיוון שהפרצית מתרפאת לאחר זמן היא אינה נחשבת כמום שניתן לשחוט עליו את הבכור.

 

טיפולים רפואיים

כאמור, כל הוולדות סובלים מהפרצית, מובא במשנה[5] שקיימת חובה על ישראל לטפל בבכור: "עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור: בדקה - שלשים יום, ובגסה - חמשים יום", ביאר רש"י במקום שחובה זו היא גם ממונית: "שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו", חובה זו היא גם לאחר הזמן הראשוני לאחר לידתו, כפי שפוסק השו"ע:[6] "ואם אין לו כהן מצוי, חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן". אם כן, יש לטפל בפרצית ולרפא את הבכור, ניתן לרפאו גם אם בשל הטיפול עצמו יגרם לו מום.[7]

 

ספק בכור

במקרה של ספק בכור כתב תרומת הדשן:[8] "ואשר דרשתני אם שרי להשכיר בכור לנכרי כדי לגדלו? נראה דמשמע בפשיטות בא"ז בתשובה דשרי, שכתב וז"ל: בכור שמסרו ישראל לשומר נכרי כו', וכתב עלה פסק שאף אם הטיל בו השומר מום דשרי, כמבואר התם ע"ש. משמע בפשיטות דשרי למוסרו לשומר נכרי, דמסתמא לאו בעבריינא כתב דבריו" כלומר, במקרה שברור שמדובר באדם שאינו עבריין, והספק נוצר בשוגג מותר לתת את הבכור לגוי למרות שיתכן שמחמת נתינה זו יגרם לו מום, וכך פסק הרמ"א.[9] אופן נוסף הוא עשיית מום על ידי נכרי קטן.[10]

 

סיכום

הפרצית אינה מום, ויש לבעלים לטפל במחלה, ניתן לתת את ספק הבכורות לגוי למרות שיתכן שהוא יגרום להם למום.

 

  1. חיבור לטומאה בזיתי שמן

שאלה: האם הנוזל שיוצא מהזיתים בשעת המסיק מכשיר את הזיתים לקבל טומאה, ודי בו כדי להגדיר את השמן היוצא מהם כשמן טמא, ויהיה ניתן להגדיר את התרומה גדולה ותרומת המעשר כשמן שריפה?

תשובה: מובא בתוספתא[11]: "ר' נחמיה אומר זיתים בוסר שסחטן עד שלא באו לעונת המעשרות משקה היוצא מהן טהור שאינו אלא שרף". מובן שלאחר שבאו לעונת המעשרות המשקה יוגדר כשמן שיכול לקבל טומאה.

וכך מפורש במשנה[12] שנחלקו בה מאימתי זיתים מקבלים טומאה: "זיתים מאימתי מקבלין טומאה? משיזיעו זיעת המעטן אבל לא זיעת הקופה כדברי ב"ש, רבי שמעון אומר שיעור זיעה ג' ימים, בית הלל אומרים משיתחברו ג' זה לזה, רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן וחכ"א כדבריו".

נאמרו במשנה מספר דעות:

א. בית שמאי: משיזיעו זיעת המעטן (הכלי שבו מניחין את הזיתים עד להוצאת השמן- לדעת רוב הפרשנים, לדעת הרמב"ם מדובר בסוג של חפירה בקרקע) ולא זיעת הקופה (הכלי שמשמש את המוסקים, שכל העת מכניסים לתוכו זיתים).

ב. רבי שמעון: רק מה שיוצא מהזיתים לאחר שלושה ימים (מהנחתם במעטן).

ג. בית הלל- משיתחברו שלושה זה לזה.

ד. רבן גמליאל וחכמים- לאחר גמר המלאכה.

בטעם החלוקה בין הזיתים שבמעטן לזיתים שבקופה ביארו הראשונים שמהשמן שבמעטן מכיוון שהוא מוכן לכבישה לבעלים יש ניחותא בנוזל שיוצא, ומדובר גם בכלי שאוצר במידה זו או אחרת את הנוזלים, אך בקופה מכיוון שמדובר בתהליך של מסיק עדיין אין ניחותא לבעלים בשמן שיוצא מהזיתים.

הרמב"ם[13] פסק כדעת רבן גמליאל, שכשהיה גמר מלאכה הזיתים הוכשרו, למרות שעדיין לא נפלו עליהם משקים, ולמרות שגמר המלאכה לענין תרומות ומעשרות בזיתי שמן הוא רק משירד לעוקה (דהיינו לאחר הכבישה), כמובא במשנה[14] מכל מקום לענין חיבור לטומאה גמר המלאכה הוא בדומה לגמר המלאכה בכל פרי אחר, כמבואר ברמב"ם טומאת אוכלין, ובראשונים במשנה בטהרות.

אי לכך, די בנוזל שיוצא מהזיתים בשעת המסיק ולפני הכבישה על מנת לטמא את הזיתים, והשמן היוצא מהם טמא.

 

  1. מאכל וכלים שבושלו בשמן תרומה טמאה

שאלה

כהן שקיבל שמן תרומה טמאה על מנת להשתמש בו לצורך הדלקת הנר, בלא משים בני המשפחה השתמשו בשמן זה לצורך בישול, מה דין המאכל והכלים?

תשובה

שמן תרומה טמאה אסור בהנאה, והוא הוזכר במשנה[15] כאחד מאיסורי ההנאה שיש לשורפם: ותרומה טמאה... את שדרכן לשרוף – ישרוף". אמנם בשמן תרומה טמאה קיים חידוש שמכיוון שנאמר בתורה[16] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי", למדו חז"ל שניתן ליהנות מהשמן גם בשעת השריפה, ומדובר בהנאה של כילוי[17].

לכן, היתר ההנאה היחיד הוא בשריפה של כילוי, אך אם הוא מתערב בבישול מאכל דינו הוא כאיסורי הנאה, וכך מובא בירושלמי[18] "חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה. אתא שאיל לרבי ביסנא אמר ליה אזל שולקה". נחלקו הפרשנים במקום מה ביאור "אזל שולקה", הפנ"מ מבאר שהכוונה היא שהמאכל אסור, קרבן העדה מבאר שניתן להשתמש בתרנגול בתנאי שישטוף את השמן ממנו.

בנידון דידן מדובר שהמאכל בושל בשמן, ואם כן כולו מעורב בשמן, ולכן אין כלל ליהנות ממנו, ויש לשרפו או לקברו, ואף יש להכשיר את הכלים כדין כלים שבלעו איסורי הנאה.

 

 

[1] ראה 'פרצית מדבקת', מאת ד"ר שמוליק זמיר, רופא צאן ראשי בשירותים הוטרינריים: ללא טיפול המחלה יכולה להיות ממארת, הטיפול בעיקר הוא בסימפטומים של המחלה, טיפול תומך, טיפול באנטיביוטיקה במספר אופני נתינה, והורדת הלקויות בעזרת כויות קור.

[2] בכורות מא, א.

[3] ד"ה גרב וחזזית - מיני שחין.

[4] איסורי מזבח ב, ז.

[5] בכורות

[6] יו"ד שו, ב.

[7] ראה בחוברת "הלכות גידול צאן" פרק ג סעיף ח 8.

[8] פסקים סימן קסח.

[9] יו"ד שיג, ג, ראה שבט הלוי ב, קעו שכתב: ולא דברו רק מאמירה לעכו"ם בספק בכור, וגם זה כולי האי ואולי, וזה ברור ופשוט להלכה.

[10] דעת כהן קצב

[11] עוקצין ג, ח.

[12] טהרות ט, א.

[13] טומאת אוכלין יא, ו- ח.

[14] מעשרות א, ז.

[15] תמורה לג, ב.

[16] במדבר יח, ח.

[17] ההנאות המותרות הן כגון הדלקת הנר והסקת התבשיל.

[18] פסחים ז, ג.