גאולת הארץ המקדש והצומות

גאולת הארץ המקדש והצומות

קביעת הצומות הללו בתאריכים קבועים היא חידוש שבא בעקבות חורבן הבית הראשון. אמנם גם בעבר נגזרו ימי תענית על צרות הכלל, אך הם לא נקבעו לדורות

הרב יהודה זולדן | אב-אלול תשנ"ח גליון 24

 

א. תעניות בתאריכים קבועים

הרמב"ם בהל' תעניות פ"ה, ה"א, ה"ד-ה"ד:

א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב..."

ד. "וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה צום הרביעי צום החמישי... צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחודש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, צום השביעי זה ג' בתשרי שהוא בחודש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי".

מקור הצומות ע"פ הרמב"ם הוא בנבואת זכריה (זכריה ח, יט):

 "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".

נבואה זו באה כתשובה לשאלה שהוא נשאל:

"האבכה בחודש החמישי? הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (שם ז, ג).

מספרי נביאים אחרים אנו למדים על מה שאירע באותם תאריכים, אך על כך שימים אלו נקבעו כימי צום, ניתן ללמוד רק מהנביא זכריה שעה שהוא נשאל אם יש מקום לבטלם. על אותם ארבעה צומות יש להוסיף את י"ג באדר, (צום תענית אסתר,) שאף הוא נקבע אך כמה שנים קודם נבואת זכריה. זכריה לא מציין את צום שנים עשר - חודש אדר, מפני שהוא קשור לסיפור מגילת אסתר, המתרחש בשלבי בנין הבית השני, בעוד שהצומות האחרים קשורים יותר לשלבים השונים בחורבן בית ראשון ולהכחדת שארית הפליטה בארץ.

קביעת הצומות הללו בתאריכים קבועים היא חידוש שבא בעקבות חורבן הבית הראשון. אמנם גם בעבר נגזרו ימי תענית על צרות הכלל, אך הם לא נקבעו לדורות.

חידוש נוסף הוא שהצומות המיוחדים הללו הם זמניים והם עתידים להתבטל. ישנם תנאים ודרישות לשם ביטולם, אך הם עתידים לההפך לימי ששון ושמחה. אין בתורה כלל שמצוות עשה להתענות בעת צרה, והצומות שנקבעים בעת צרה הם מדברי סופרים (רמב"ם הל' תעניות פ"א א ה"ד ובמגיד משנה שם). ומהתורה חייב רק לזעוק ולהריע בחצוצרות. (רמב"ם ספר המצות מ"ע נט, והל' תעניות פ"א ה"א).

הצום היחידי מהתורה הוא יום כיפור, שעניינו אף הוא תשובה, אם כי הוא לא קשור לשום ארוע שקרה. טעם הדבר שאין מצוה מהתורה להתענות הוא: "כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי, מה שאין יכולת הגוף לקבל. ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות - רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול" (משך חכמה לבראשית ט, ז).

 

ב. תעניות ציבור קבועות

הצומות הקבועים הללו, קובעים גם מימד חדש בעבודת ה', מימד שלא הוכר קודם לכן, עד חורבן הבית הראשון . על תענית יחיד כתב הראי"ה קוק (בעין איה שבת פ"א אות לו) שעניינה לפעול על כוחות האדם, לרוממם, להאדיר את הצו המוסרי והרוחני שבאדם, מפני החומריות שהתגברה עליו. תורת ה' התמימה לא חפצה בסיגוף האדם וענותו את גופו, כי אם לצד המטרה של התרוממות כוחותיו כולם מעפר גסות החומריות. הביטוי בחז"ל 'יושב בתענית' בא לומר שהאדם מקבץ את כל כוחותיו ורגשותיו, להאיר לאדם את דרכו בחיים מחשכת הגופניות המאפלת עליו. כך גם בתענית ציבור. תפקידה לחבר את הפרטים לענייני הכלל. צרת רבים, מחייבת התבוננות מעמיקה יותר של הפרט על קישורו ומיקומו בבניין החברה והאומה. "אין תענית ציבור בבבל" (תענית יא ע"ב), מפני שבבבל או בכל מקום אחר בחו"ל, לא קיים מימד ציבורי-לאומי.

זיכרון חורבן הבית והגלות הוא מדי שנה לימוד מחודש של הסיבות שגרמו לכך, והשוואתם למעשינו עתה, ועל מנת להאיר את הדרך לאדם ולאומה כולה. דוקא כשמסגרת הכלל מתפרקת, מאחר שהבית חרב והעם גולה מארצו, יש לחזק את הקישור לכלל ולאומה, לזכור ולהזכיר מה היה ומה חסר, למה לשאוף, ומה יש לעשות למען חידוש ימינו כקדם, ואשר על כן נקבעו הצומות בתאריכים הקשורים לחורבן הבית: המצור, פריצת המצור, חורבן הבית והריגת שארית הפליטה. לא צום לשם סיגוף ומניעת אוכל ושתיה, אלא להביא את האדם והאומה כולה לחשיבה והתבוננות מחודשת בשאלות אלו.

את שאלת ביטול הצומות מעלים בפני זכריה שראצר, רגם מלך ואנשיו, הבאים מבבל לחלות את פני ה'. (זכריה ז, ב). זכריה עונה להם תשובה ארוכה ומקיפה, ובפתח דבריו מגיב בצורה חריפה (זכריה ז, ה-ו):

"כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני? וכי תאכלו וכי תשתו -  הלא אתם האכלים ואתם השתים". 

פירוש דבריו: האם אתם צמים בשבילי? אם כן, אתם יכולים לאכול ולשתות!

מדוע חריפה כ"כ תגובת זכריה? התשובה נעוצה בתאריך בו נאמרה הנבואה. זכריה משיב למשלחת שבאה מבבל, בשנת ארבע לדריוש, בארבעה לחודש התשיעי בכסלו (זכריה ז, א). שנת ארבע לדריוש היא השנה בה הבית השני נמצא בשלבי הקמתו. את המזבח בנו הכוהנים מעולי בבל עם הגיעם ארצה (עזרא ג, ב), ומשנגשו לבנות את הבית עצמו, הפריעו להם במלאכתם צרי יהודה ובנימין, ובניית הבית פסקה למשך שמונה עשרה שנה. במהלכן גם קורה סיפור מגילת אסתר (עזרא ד, ה-ו). בנייתו של הבית  המשיכה לאחר ההפסקה הארוכה, מהשנה השניה למלכות דריוש (עזרא ד, כד), והסתיימה בג' באדר, בשנה השישית למלכות דריוש (עזרא ו, טו). השנה הרביעית למלכותו היתה באמצע בנית בית שני. בנין הבית השני עבר עיכובים וסיבוכים רבים, הוא עוד לא גמור, וכבר באים אנשים שלא עלו לארץ עם עולי בבל, ושלא היו שותפים בפועל בבנין ירושלים והמקדש ובכל מה שעבר על מחדשי הישוב היהודי בארץ , ושואלים אם יש מקום לבטל את הצומות. זכריה מבין שהם רואים את הצום כיום עינוי בלבד, ולא מפנימים את מטרתו של הצום.

תשובתו הארוכה להם עוסקת בשאלה, מה גרם לחורבן ולגלות, "את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלים יושבת ושלוה" (זכריה ז, ז) ובמה שיש לתקן כדי להשיב את השכינה במלואה לציון: "משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו" (שם,שם,ט). ההתקדמות בתהליך שיבת השכינה לציון, יכולה להעצר או להחלש אם לא תהיה מחוייבות של כלל ישראל כאומה וכפרטים, להיות שותפים מלאים בתהליך. הצומות נועדו להזכיר את המחויבות, והם יבטלו ויהפכו לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים, רק לאחר שעם ישראל ימלא את ייעודו בצורה שלמה ומלאה, וממילא יזכה בהשבת השכינה לירושלים, לבנין המקדש ולמלך מבית דוד.

שאלת המשלחת מבבל, נבעה ממניעים לא עניניים, אך מתוך תשובת הנביא ניתן להבין שאכן היה מקום לשאלה זו, אם היא היתה נשאלת מתוך רצון לבטא את השלב המתקדם שהגיע למיצויו, ולא באמצעו (אמצע בנין הבית השני).

 

ג. הצומות בימי בית שני

כאמור, שאלת המשלחת נשאלה עוד בזמן שהבית השני היה בשלבי הבניה. איך נהגו בפועל בזמן בית שני? האם המשיכו להתענות ולזכור את חורבן הבית הראשון? כיצד נהגו בתשעה באב?

ביחס לתשעה באב נחלקו הראשונים: מדברי הרמב"ם (פהמ"ש לר"ה פ"א מ"ז) משמע שהתענו בשל הצרה המיוחדת של חורבן הבית, התשב"ץ (שו"ת חלק ב סי' רעא) חולק וסובר שלא התענו. לפיו, "אם בזמן שביהמ"ק קיים היו מתענין באב, אם כן קרא דכתיב דהוי ששון מתי יהיה זה? ונראה שמה שכתב הרב (= הרמב"ם) בזה הוא טעות סופר". ה"שפת אמת" (בראש השנה יח ע"ב) מסביר ששאלת הצומות בעת בנין בית שני תלויה היתה במצב האומה. בימי בית שני, בזמן שהיו תחת ריבונות זרה צמו -  וזו כוונת הרמב"ם, ובזמן שהיו ברשות עצמם לא צמו, וזו כונת התשב"ץ. מכאן שנבואת זכריה התממשה בצורה מסויימת גם בזמן הבית השני, כשהיה בית מקדש וריבונות של עם ישראל בארצו.

 

ד. הצומות לאחר החורבן

במהלך ההיסטוריה הועלתה שאלת ביטול הצומות מספר פעמים. עצם העלאת השאלה בעת בניית בית שני, תשובת הנביא זכריה על ביטול עתידי של הצומות הללו, והאפשרות שאכן ביטלו את הצומות בזמן בית שני, מחזקים את הקו שיש מקום לפחות לבחון את הדברים בכל פעם שיש התקדמות נוספת בגאולת האומה. לא מדובר בהכרח על ביטול מוחלט של הצומות, אלא צימצום חומרתם, ושינויים מסוימים, שיבטאו את אותה התקדמות בשלבי הגאולה. והנסיונות הללו מתחילים לאחר חורבן בית שני ומגיעים עד ימינו אנו. 

בגמ' במגילה (ה ע"ב) נאמר שרבי רחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז, וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. התוס' (שם ד"ה בקש) מסבירים בהסבר א', שרבי רצה לעקור את החומרות המיוחדות של תשעה באב. (לפי הסבר ב' רבי רצה לקבוע לדורות את הצום בי' באב ביום שבו היתה עיקר שריפת ביהמ"ק. לפי הסבר זה אין מדובר על ביטול הצום). בהמשך הגמ' מסביר ר' אבא בר זבדא שאותה שנה תשעה באב חל בשבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה ידחה. (לתמיד).את הנסיון של רבי לבטל את הצומות בשנה מסוימת, או לצמצם את חומרתם, הסביר הגר"א (בשו"ע או"ח סי' תקנ סעי' ב) "לפי שבימיו נחו ישראל מן הצרות כידוע בש"ס". כוונתו לגמ' בעבודה זרה (י ע"א) המספרת על יחסים מצוינים בין רבי לאנטונינוס[1] ייתכן, אם כן, שרבי רצה לתת ביטוי לאותה מנוחה מהצרות בתקופתו, וניסה לעשות זאת ע"י הקלות בצום תשעה באב. יתכן עוד שרבי התכוון לעשות זאת רק בשנה מסויימת, (במיוחד ע"פ הסברו של ר' אבא בר זבדא, שמדובר על שנה בה היה תשעה באב נדחה, ואם המעשה בציפורי היה באותה שנה אזי גם י"ז בתמוז נדחה באותה שנה.) רבי רצה לבטא באופן חד-פעמי את התחושה הטובה שהיתה בימיו, ואולי גם מסיבות נוספות. אף על פי כן - לא הודו לו ולא קיבלו את דבריו.

 

ה. הצומות בראשית צמיחת הגאולה

נסיון זה של רבי שחי כמה עשרות שנים אחר החורבן, מחבר אותנו עם נסיון נוסף שהיה עם תחילת שיבתנו לארץ במאה השנים האחרונות. לאחר תקופה ארוכה של גלות היה מי שחשב לבדוק את שאלת הצומות מחדש. עם מינויו של הרברט סמואל שהיה יהודי, לנציב עליון בריטי בארץ, השיב הראי"ה קוק תשובה בדבר ביטול הצומות[2].

"ב"ה יום י"ט לחדש תמוז תר"פ, שנה ראשונה[3] לאחינו הנציב העליון של ארץ ישראל, מר אליעזר בן מנחם סיר הרברט סמואל יר"ה. שלום וברכה לכבוד ידידי הישיש הנכבד, מלא צפיית ישועה לעם ה' ונחלתו  מו"ה יעקב צבי זיסלמאן נ"י.

מכתבו היקר קבלתי, ורגשות ששונו בתשועת ה' אשר הפליא לעשות עמנו, ביסוד גאולתנו במינויו העליון של אחינו השר הגדול שליט"א, מלאה את שמחת לבבי, בראותי כי גם זקני הדור מרגישים וחשים את אור הישועה, וזה הוא סימן יפה לבית ישראל ותחייתו. אמנם במה שנוגע לסגולת הצומות, חושב אני כי עד אשר יכונן ה' את בית מקדשנו החרב לעינינו, בהר מרום הרים, לתפארת לעיני כל העמים, אי אפשר לנו לבטל אותם. ... וכאשר יאיר ה' לנו באור ישועתו הכוללת, יהפכו הצומות, כולם לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ואור הישועה הגמורה, ופאר משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו יבואו לנו, ע"י מה שלא נשכח את בית אלוקינו ואת אחיו כולם, כל עם ה' הנמצאים במיצר, ונשתתף בצערם ויגונם על ידי צומי תעניתנו כמאז, ויחד עם זה נתאמץ לרומם בארצנו הקדושה, את קרן הקדש, ברוח טהור מלא אמונת אומן בדבר ה' הנאמן לעולם, ובהודות לה' על חסדו ואמתו [4]".

מינוי יהודי כשליט בארץ, אף אם בא מכח השלטון הבריטי נראה כיסוד הגאולה, כאור הישועה. עם זאת, כותב הרב זצ"ל שהצומות ייבטלו רק כשהגאולה תהיה שלמה בכל המובנים, ובמקביל יש לעת עתה למצוא את הדרך לבטא הודיה על ההתקדמות.

 

ו. הצומות ומדינת ישראל

עם קום מדינת ישראל, חזר לדון בשאלה זו אחד מגדולי תלמידיו של הראי"ה קוק. הרב יהודה גרשוני שליט"א בספרו 'קול צופיך' (עמ' רכא-רכה) דן האם עקב סילוק עול שלטון הבריטים מכאן והשלטת שילטון ישראל, יש לבטל ארבע תעניות.

עיקר דיונו הוא בסוגיית הגמ' בראש השנה (יח ע"א-ע"ב) ובמפרשים שם, ומסקנתו שרק עם בנין בית המקדש האחרון, אחרי שיד ישראל תהיה תקפה על האומות, אז יתבטלו הצומות לכל השיטות.[5] 

דיון נוסף היה, כשעם ישראל זכה לצעוד צעד נוסף בסולם הגאולה, בישועה הגדולה שבאה בנצחון מלחמת ששת הימים, עת שבנו להיות ריבוניים כאומה, על חלקי ארץ ישראל שנקרעו מאיתנו, ובמיוחד עם איחודה של ירושלים. עם סיום מלחמת ששת הימים, לקראת תשעה באב הסמוך לה, נשאל הרב צבי יהודה קוק: "האם בתשעה באב הקרוב עלינו לשמוח או להתאבל?" הרצי"ה קוק (המאריך להסביר מדוע לא קרע קריעה כשראה שוב את הר הבית בחורבנו, וזאת מפני שהר הבית כבר בריבונותנו, ועל שאלת ביטול הצומות) אמר:

"אבל בצומות שנצטוינו ע"י הנביאים אין יד שיכולה לגעת. אנו נמצאים בתוך תהליך הסטורי של גאולת ישראל, וכל זמן שלא יקומו נביאים בישראל או סנהדרין גדולה הרואים את הדברים בשלמותם, אין לנו רשות לקצץ ולשנות דברים חלקיים. יש להבין שהצומות היום, הם המשך של שורש הצער של העבר על חורבן בית המקדש, והדברים כואבים עד עצם היום הזה. צריך לראות את יד ה' במעשים שקרו לנו בימים אלה. יש לצום ולהתאבל על חורבן בית המקדש והגלות, ויחד עם זה לראות ולהכיר את אור הישועה שהולכת וזורחת בימינו" (מתוך שיחות הרב צבי יהודה, יום ירושלים תשכ"ח בהוצאת הרב שלמה אבינר).

הצומות נשארו גם כיום במתכונתם ובמעמדם, אך הרב שלמה גורן זצ"ל הציע שינוי בנוסח בתפילת 'נחם' הנאמרת במנחה בתשעה באב, ואשר מקורה בירושלמי (תענית פ"ב ה"ב). במקור נכתב:

"העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי, כאשה עקרה שלא ילדה, ויבלעוה לגיונות, וירשוה עובדי זרים, ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון".

בנוסח הרב שלמה גורן (סידור צה"ל) הושמטו כל המשפטים הללו, ובמקומם נכתב:

"העיר האבלה וההרוסה... ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת, נערה ה' אלוקינו מעפרה והקיצה מארץ דויה, נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים".

בנוסח זה ישנה התייחסות למצבה החדש של ירושלים, יחד עם התפילה לבניינה השלם, ולבנין המקדש.

לא הכל הסכימו עם שינוי נוסח תפילת 'נחם', כדוגמת הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק א' סי' מ"ג). אך יחד עם זאת, היו שחשו שלא ניתן לומר תפילה זו, באותו נוסח שאמרוהו במהלך כל שנות הגלות. הרב חיים דוד הלוי (זצ"ל) (שו"ת עשה לך רב חלק א' עמ' מו) כותב שאין טעם לחשוב על ביטול הצומות, עד שנזכה לביאת המשיח ולבנין המקדש, בודאי לא כל זמן שאנו רואים שועלים מהלכים בהר ציון. יחד עם זאת לא ניתן לומר את הנוסח הרגיל של "נחם", שהרי הוא דובר שקרים לפני ה'. לדעתו, יש להוסיף מילה אחת, ולשנות מילה אחת, בנוסח הרגיל. "העיר שהיתה אבלה והחרבה ... היא ישבה וראשה חפוי".

 

סיכום

מדברי זכריה הנביא אנו למדים על עצם תיקון הצומות ועל אפשרות ביטולם. שני הדברים כאחד, מתבטאים במהלך הדורות עד דורנו אנו, כתפילה וציפיה ומחויבות אישית ולאומית לשלמות הגדולה של כל מרכיבי הגאולה. כל עוד לא הגענו לכך עלינו לצום, ולבדוק עצמנו מה יש עוד לתקן ולפעול לשם השגת יעדי הגאולה. יחד עם זאת ובמקביל, יש לבחון ולבדוק בכל צעד ובכל שלב, כיצד לבטא את השבח וההודאה לקב"ה על אותם התקדמויות במהלך הגאולה, גם אם לא ניתן לצמצם את ימי הצומות ותוקפם.



[1] הרי"ב ז'ולטי בשו"ת משנת יעב"ץ (או"ח סי' מו עמ' קמו) מסביר ע"פ דברי רבי בגמ' (יבמות עט ע"א-ע"ב), שרבי סבר שההלכה שמקריבין אע"פ שאין בית (זבחים סא ע"א) כוונתה שמחויבין לעשות זאת, ואין זה רק מתן אפשרות לעשות זאת. ואע"פ שבימי רבי כבר לא היה מזבח, כיון שזו חובה - זה נחשב כאילו ביהמ"ק קיים, ולכן חלק על עצם תקנת תשעה באב, ע"כ. דברים אלו קשה לקבלם הן משום שכל ההלכות הללו לא נזכרו כלל בגמ' במגילה שם, והן מסברה. חסרונו של בית המקדש הוא לא רק חסרונו הפיזי, ולא רק חסרונו של המזבח; לא נראה שמתחושת כאילו בית המקדש קיים, יוסקו כאלה מסקנות מרחיקות לכת.

[2] מועדי הראי"ה מהרמ"צ נריה (עמ' תקמד), ובאגרות הראיה (ד עמ' סו) בהשמטות קלות. באגרות הראיה ד' ישנן מספר אגרות שקשורות לנציב הבריטי הרברט סמואל, ופעמים רבות הראי"ה קוק מכנהו בתואר: "הוד מעלתו".

[3] בתאריך המכתב נימנים שנות שלטונו, כפי שהיה מקובל לכתוב בעבר על שטרות וכדו'. הראי"ה קוק כותב "שנה ראשונה לאחינו הנציב". הנציב העליון הבריטי התחיל פורמלית את תפקידו בארץ, ארבעה ימים בלבד(!) לפני כתיבת מכתב זה - ביום חמישי ט"ו תמוז תר"פ (1/7/20). יתכן גם שכניסתו לתפקיד בסמיכות לתאריך כל כך מיוחד בי"ז בתמוז עוררה את השאלה. תשובתו של הראי"ה קוק היא מיום י"ט תמוז, למחרת יום הצום שנדחה באותה שנה משבת י"ז בתמוז ליום ראשון י"ח בתמוז.

[4] ראית הדברים באופן כזה היתה גם אצל רבנים אחרים. בספר חדושי הרח"ה לירושלמי הוריות (חליפת מכתבים סי' כז), נשאל הרב חיים הירשנזון ע"י הרב יצחק יעקב וכטפויגל ממאה שערים, בד' ניסן תרפ"ה "אם חטא הנציב העליון בארץ ישראל הרברט סמואל ירום הודו, אם חייב בשעיר" כדין חטאת נשיא-מלך? (הוריות יא ע"א), וכן אם יצטרך לכתוב לו שני ספרי תורה כדין מלך? בתשובתו כותב הרב חיים הירשנזון, ששעיר מביא רק מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, וכאן הנציב כפוף לממונים עליו, וס"ת מחוייב רק מי שהוא מלך, ומלך לא יהיה לנו עד ייתקע בשופר גדול לחרותנו.

[5] בבירור השיטות השונות בעניין (בהקשר לתקומת מדינת ישראל), עסק גם הרב שמואל דוד (חוברת ברקאי ג' עמ'  86 93-), ועי"ש בהערותיו של הרב שאול ישראלי.