ביכורים ומתן תורה: הכרת הטוב

ביכורים ומתן תורה: הכרת הטוב

יסודה של מצוות הבאת הביכורים טמון בהכרת הטוב כלפי הקב"ה, דבר הבא לידי ביטוי במקרא הביכורים בו מגולל האדם את החסד והטובה שהרעיף עלינו יוצרינו, כדברי הרמב"ם (ספהמ"צ, מ"ע קלב): 'שציוונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו'.

הרב נתנאל אוירבך | תש"פ

א. חג הביכורים

חג השבועות קרוי אף 'חג הביכורים' וחג 'מתן תורה', ויש להבין את הקשר הפנימי בין שמות אלו.

כאשר האדם מביא את ביכוריו למקדש הוא קורא 'מקרא ביכורים' (דברים כו, ג-ה): 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה'.

מדוע חילקה התורה את מקרא ביכורים לשני חלקים - כאשר בתחילה פונה האדם אל הכהן: 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ'. ולאחר הנחת הטנא לפני המזבח, שוב ישנה אמירה כלפי הקב"ה, 'וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה'?

ב. הכרת הטוב

יסודה של מצוות הבאת הביכורים טמון בהכרת הטוב כלפי הקב"ה, דבר הבא לידי ביטוי במקרא הביכורים בו מגולל האדם את החסד והטובה שהרעיף עלינו יוצרינו, כדברי הרמב"ם (ספהמ"צ, מ"ע קלב): 'שציוונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו'. בסיפור הטובה המתחיל מיעקב ולבן וכלה באדם המביא פרי אדמתו למקדש נעוצה גם מידת הענווה, ביכולתו של האדם להכיר שממנו יתברך הכל, כדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים, ח"ג פרק לט): 'שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו להודיע לבני האדם, שמעבודת ה' הוא שיזכור האדם עתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב ה' לו'. לדברי הרב משה אלשיך (דברים כו, א), ממצווה זו בה מכיר האדם את טובו של הקב"ה 'נקיש על יתר הדברים כי היא בניין אב על כולם וגם כוללת הכל'.[1]

מהי מידת הכרת הטוב?

באופן פשוט, חיוב הכרת הטוב הוא כלפי מי שטרח ועשה לנו טובה, כפי שהגדיר הירושלמי (פאה פ"א ה"א) את חיוב הבן לכיבוד הוריו שהוא כפרעון חוב על מה שגמלוהו בילדותו, וכדברי חיי אדם (ח"א כלל סז, א): 'דכל מצוות הבן על האב ואם הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאימו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם נקרא רשע, דכתיב לווה רשע ולא ישלם'.

לעומת זאת, מצאנו במקורות שונים שישנו חיוב הכרת הטוב גם ביחס לדומם.

לדוגמה: הכאת משה על היאור במכות דם וצפרדע נמנעת בעקבות הכרת הטוב שעליו לגמול ליאור שהצילו (רש"י, שמות ז, יט). זאת ועוד, על דברי הבבלי (ב"ק צב ע"ב) 'אל תזרוק אבן לבור ששתית ממנו', כתב השיטה מקובצת (שם ד"ה וכתב) מעשה מפליא: 'וסיפר רבינו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו עניין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבוא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה - שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר, אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל, לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כ"ש וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ'.

מצאנו אף עונש בהעדר הכרת הטוב לדומם - משה נענש כאשר היכה על הסלע שגמל טובה לישראל, כדברי המדרש (ילקו"ש, חקת רמז תשסג): 'מה עשה הסלע לבני, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ואחר טובתו הכית אותו, אין את כשר לעמוד על בני כבר מניתי אחר תחתיך קח לך את יהושע בן נון'.

נמצאנו למדים ששייכת הכרת הטוב בדומם, דבר המעלה תמיהה - מה שייכת היא מידה זו בדבר שאינו בר-הרגשה כלל ומעשיו לא היו מכוונים כלל להנאת האדם?

הביאור נעוץ בתובנה שהכרת הטוב אינה באה בהכרח על העמל והטרחה אותה טרח נותן הטובה ועלינו לגמול לו טובה על עמלו, אלא חובת הכרת הטוב היא על עצם קבלת ההנאה גם בהעדר עמל וטרחה מנותנה. לפיכך, שייכת הכרת הטוב גם בדומם, לא משום העמל והטרחה שהוא גרם, אלא משום ההטבה שהתקבלה ממנו.[2]

באופן כזה שהאדם מכיר טובה גם לחסרי-רגש, הוא קונה את מידת הכרת הטוב כמידה נפשית שאינה תלויה דווקא בצד-שני רגשי. בשל כך, פגיעה בהכרת הטוב לדומם מהווה פגימה במידת הנפש, כדברי המאירי (ב"ק צב ע"ב) המסביר את כפיות הטובה בזריקת אבן לבור ששתה ממנו:  'כל העושה כן יורה על פחיתות מידה וסגנון טבע פחות ונמאס'. יש בה בהכרת הטוב לדומם קניית המידה, שלאחריה יגמול האדם טובה גם למטיבים לו.[3]

ג. חלקי מקרא ביכורים

לאור האמור נוכל להבין את שני החלקים במקרא ביכורים.

בתחילה פונה האדם אל הכהן - 'וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ'. באמירה זו מצהיר האדם שאינו כפוי טובה, כדברי רש"י (דברים כו, ג): 'ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה'. בכך מודה האדם ומתוודה בפני הכהן, לו הוא אינו חב מאומה בהכרת הטוב, שהוא רכש וקנה את מידת הכרת הטוב ומושרשת היא בקרבו. רק לאחר מכן יכול האדם לפנות להקב"ה, לו הוא חייב בהכרת הטוב על שגמלו טובות רבות - 'וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה'.

ד. הכרת הטוב כתנאי לקבלת התורה

מידת הכרת הטוב מהווה את הבסיס והתשתית לקבלת התורה. המדרש (שמות רבה, פרשת יתרו, פרשה כח) מתאר את הוויכוח בין המלאכים למשה: 'ומשה עלה אל האלהים... באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה, אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. אמר הקב"ה למשה, לא נִתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים'.

הרמב"ן (שמות כ, טז) מבאר את הפסוק 'כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ', שהתגלות הקב"ה לישראל במעמד סיני, מה שלא זכו האומות, מהווה ניסיון ובדיקה האם הם יגמלו לו על כך טובה, כלשונו: 'הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה... על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים'. לדבריו, המטרה של התגלות הקב"ה בנתינת התורה מהווה את המפתח לקבלתה.

ניתן להעמיק בדבר לאור דבריו של הרב משה מטראני (בית אלוקים, שער התפילה פ"ה) המבאר שהייתה סיבה שלא לתת את התורה לישראל משום היותם בניו של אדם הראשון שכפר בטובתו של הקב"ה, וא"כ כיצד יוכלו הם לקבל התורה שהתנאי לקבלתה הוא הכרת הטוב לבורא.

כדי לשרש מידה רעה זו, מבקש הקב"ה מישראל להתקדש לפני קבלת התורה - 'כי עניין וקדשתם היום ומחר הוא קידוש הנפש וטהרתה שנטהר מה שבתוך הגוף וזה עניין התבודדותם בעזיבת המידות אשר הורגלו בהם עד עתה ומפני שזה לא היה מספיק לזככם מכל וכל מצד התמדת הרגלם באותם התכונות והמידות הרעות, זיכך אותם עוד הא-ל יתברך כשיצאה נשמתם בשמוע קול ה' והחזירה להם זכה ונקיה באופן שלא תדבק בה שמץ מאותם התכונות הרעות'.

בכך נוכל להבין את המשנה (אבות פ"ג מי"ד) המתארת את היחס בין הקב"ה לישראל כיחס אב לבן דווקא בעת קבלת התורה: 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה... כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. מידת הכרת הטוב באה לידי ביטוי רב-עוצמה ביחסים שבין האב לבן, ומידה זו מעידה היא על יכולתם של הבנים לקבל את התורה.

זאת ועוד, מכיוון שהתנאי לקבלת התורה הוא הכרת הטוב, לכן קרויה התורה בשם 'תורת משה', כדברי הנביא (מלאכי ג, כב) 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'. המקור לשמו של משה הוא בדברי בת פרעה (שמות ב, י) 'כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ'. וקשה, אם אכן זוהי הסיבה לשמו של משה אזי מן הראוי היה לקרוא לו 'משוי' מן המים, ולא 'משה' את האחרים?

על כך עונה הספורנו (שמות ב, י): 'הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים'. בשמו זה הושרשה תכונת הכרת הטוב במשה, שיושיע את אחרים כהכרת הטוב על כך שבת פרעה הצילה אותו. ואכן, בדברי הבבלי (סוטה יב ע"ב) מתואר שיום זה בו ניצל משה היה בתאריך ו' סיון - 'אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?'. נמצא א"כ, שתכונת הכרת הטוב הושרשה במשה והיא היוותה את התנאי לקבלת התורה על ידו ומסירתה לישראל, כדברי הבבלי (נדרים לח ע"א): 'לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו... משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: טוב עין הוא יבורך'.

 

[1] ראה גם: חינוך (מצווה צא).

[2] ראה: הרב חיים שמואלביץ (שיחות מוסר, תשל"ב מאמר לב).

[3] ראה: הרב אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו, ח"ג עמ' 95-101).