פסח שני ומקומו

פסח שני ומקומו

מקומו של פסח שני בזמננו תמוה. מחד אין אומרים בו תחנון. מאידך, בט"ו באייר אין נוהגים שום זכר או ציון, אע"פ שבו נאכל הפסח עד חצות הלילה

הרב יעקב אפשטיין | ניסן תשע"ד

א. בשע"ת (או"ח סי' קל"א) הביא את מנהג ישראל שלא לומר תחנון בי"ד אייר.

ועי"ע בדעת תורה למהרש"ם שדן באמירת תחינות בי"ד אייר. והביא מספרי הרי"ש נתנזון שפסק שאין להתענות בו ולא בטלה לגביו מגילת תענית.

בספר מנהגי א"י (שם סע' ט') הביא מספר א"י לגרי"מ טוקוצינסקי: "ביום י"ד אייר, פסח שני, אין אומרים תחנון אבל במנחה שלפניו אומרים. וכשחל יום זה בשני תנינא (זהו כשחל א' דפסח ביום א') הנהיגו כאן שלא לומר גם הסליחות של שני תנינא ואומרים אל ארך אפים ולמנצח. וגם הנהיגו שהמתענים בה"ב אין מתענים בו (והיחידים המחמירים מתענים עד חצות או שמשלימים התענית ביום מחר). ואעפ"י שאין מתענים בו, מכל מקום בשבת שמברכים בה"ב (היינו בשנת זח"א או הש"א או בשבת אמור בשנת הח"א) מברכים גם כן בנוסח הרגיל 'לכל מי שיקבל עליו תענית בה"ב'".

ב. מקומו של פסח שני בזמננו תמוה. מחד אין אומרים בו תחנון (ויש עדות הנוהגות כן אף במנחה שלפניו וישנן שאינן נוהגות). מאידך, בט"ו באייר אין נוהגים שום זכר או ציון, אע"פ שבו נאכל הפסח עד חצות הלילה (עי' שע"ת או"ח סי' קל"א ס"ק י"ט). עוד צריך לעיין באזכורו במגילת תענית (ובחולין קכ"ט ע"ב): "פסחא זעירא דלא למספד". ותמוה, הרי כל הימים הנזכרים במגילת תענית הם מדרבנן, מחורבן בית ראשון או לאחריו, ומה הטעם להזכיר יום שמצותו מהתורה. וק"ו לימינו שבטלה מגילת תענית (ר"ה י"ח ע"ב) פרט לחנוכה ופורים. עוד מעוררת תמיהה אי-השתלבותו בספירת העומר. (אמנם בטבריה היה מנהג עתיק לעשות נישואין בי"ד אייר — שו"ת היכל יצחק (הרב הרצוג) או"ח סי' נ"ג. ואולי קשור הדבר להילולא לר"מ בעה"נ שנהגו בטבריה בליל פסח שני כמובא במנהגי א"י (גליס) עמ' קל"ט סע' י').

ג. אופי פסח שני בזמן הבית היה פרטי. לא היה בו כינוס כל ישראל, והשיור היחידי לצד הציבורי בו הוא דחייתו את השבת. ואפשר לראות בהבאתו ואכילתו אך יו"ט פרטי למביאו. (ונראה שזה שלא קבעו בט"ו אייר איסור תענית ומספד הוא משום שבמקדש הלילה הולך אחר היום, ואכילת הפסח היא המשכו של היום של הבאת הקרבן).

כאמור באור זרוע (הלכות אבילות סי' תל"ב): "ותדע דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, ומשמע בירושלמי אבל מחצות ואילך אסור מדאורייתא דמסיק התם בגמרא ירושלמית שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא, שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסרו מלעשות מלאכה כהדא דתני להן אינש כי אמר (רב) יהוי עלי אעין וביכורין האומר הרי עלי עצים למזבח וגזירין למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום פי' שכל זמן שאדם מביא קרבן הוי יום טוב שלו ואסור במלאכה. ומשמע התם דמדאורייתא אסור במלאכה ביום הבאת קרבן".

עפ"י דברים אלו, לכאורה, אין מקום לציון ציבורי לפסח שני וכש"כ בזמננו.

ד. ונראה לעיין בדברים בהתבוננות רחבה יותר.

פסח שני הוא מצוה מהתורה, כמבואר בפרשת בהעלותך וברמב"ם (סה"מ מצ' נ"ז) ובספר החינוך (מצ' ש"פ).

נתפרש במשנה (פסחים פ"ט מ"ג): "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני מצה וחמץ עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת".

וברמב"ם (קרבן פסח פ"י הט"ו):

"מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו, אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה, ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם, ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו, לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח".

מתבאר כי פסח שני עשייתו פרטית-אישית ומצומצמת, אולם יסודו הוא ציבורי, היחיד המקריבו 'מושך' את קרבן הפסח הלאומי אל חודש אייר ובו הוא מקריבו בצינעא, בשירה בהקרבתו ולא באכילתו.

ה. בביאור טעם מצות פסח שני כתב בספר החינוך:

"משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל, ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והוא העת הידוע, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל. ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם.

על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עוון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים, שחייבין לעשות פסח שני".

מתבאר כי התורה רצתה שאמונת היחוד וחידוש העולם שנחקקה במעשי קרבן הפסח, תגיע עד לאחרוני האחרונים בעם ישראל אף אותם שנתראו למצוה לאחר הפסח הראשון, וע"כ ציותה אותנו בפסח שני.

ו. הפרי צדיק (פסח שני לאחר פר' קדושים סעיף ב') מבאר צד נוסף:

"והנה האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים כמ"ש בגמ' (סוכה כ"ה ע"א) או שהיו מישאל ואלצפן או שהיו נושאי ארונו של יוסף, והיו פטורין מן הדין מפסח ראשון מטעם עוסק במצוה ומה לחצם לקרב לפני מרע"ה בצוחה רבה למה נגרע וגו' ומה היה הגרעון מצדם? אך צעקתם היתה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל, וע"ז הצר להם מאד שלא זכו לגשת לקודש בתוך כלל ישראל במועדו, וע"ז השיב להם מרע"ה עמדו ואשמעה וכמ"ש (ברכות כ"ו ע"ב) אין עמידה אלא לשון תפילה, היינו התפללו להשי"ת מעומק לבבכם ע"ז וע"י הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם, ועי"ז אשמע מה יצוה ה' לכם. וכן היה כי פעלו בתפילתם התחדשות הדין מהקרבת פסח שני המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה במזיד שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש, ואפ"ה עושה פס"ש וכמ"ש (שבת פ"ט ע"ב) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית — כשלג ילבינו להיות זדונות כזכויות".

ר' צדוק הכהן מלובלין מלמדנו כי פסח שני הוא מעין תוספת היוצאת מעומק ליבם של ישראל לקיים מצות ה', והשתוקקות ותפילת ישראל היא שגרמה, כביכול, להתחדשות מצות פסח שני. בכך הופכת מצות פ"ש להיות מעין אב לתושבע"פ. לא ציווי מלמעלה הוא שהנחילו לישראל אלא בקשה מלמטה להופעת התורה על מ"ר היא, כבי', חידשה את המצוה.

ז. עפ"י דברים אלו נבין מדוע הובא פסח שני במגילת תענית. כיון שיש בו צד של תורה שבע"פ (וכן מצדדים נוספים כמבואר בסימנים האחרים בפרי צדיק). דוקא משום כך, הזכירוהו במגילת תענית וקבעו לציבור כולו ביטול תחנון, להבליט כי אע"פ שעשייתו ביחידים בכל אופן הוא המשך ציבורי-יחידי של יום גאולתם של ישראל בעשיית הפסח, ותחילת ההשפעה של תורה שבעל פה.