מכתב מהבן שאינו יודע לשאול

מכתב מהבן שאינו יודע לשאול

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" מכתב אישי מהבן האחרון ברשימה, זה שזוכה למעט מאוד תשומת לב, אבל יש לו סוד חשוב לספר לנו.

הרב יוני לביא מתוך האתר 'מילה טובה' | ניסן התשע"ו

 

"שלום אבא.

אתה קורא את המילים האלו וסימן שאלה גדול מרחף לנגד עיניך. ממי זה, ללא הרוחות?! מי קורא לי 'אבא', ואפילו את הכתב שלו איני מזהה?!

זה אני, אבאל'ה. הבן האחרון ברשימה. אותו אחד שמשתרך לו שם בסוף, בשקט, בפנים קפואות, ואינו יודע לשאול. זוכר אותי? אני מבין שאתה נורא עסוק, ואולי בגלל זה כבר הרבה זמן לא התפנית לתת לי קצת יחס, אבל משום מה נדמה לי שזה גם קשור לעובדה שאני כזה שקט וצדדי, כמעט ולא פותח את הפה ולא עושה בעיות. אפילו אחי הרשע עקף אותי והתמקם לו במקום טוב בראש רשימת הבנים. הוא מקבל הרבה תשומת לב ולפעמים אני אפילו לא יכול שלא לקנא כשאני רואה כמה אתם מדברים איתו, גם אם לפעמים בטונים גבוהים...

אתה מופתע, אבא, להחזיק בידך נייר ועליו כתב ידי, פשוט כי מעולם לא קיבלת ממני מכתב. אפילו את הקול שלי אינך מרבה לשמוע. כי באמת אני לא מדבר הרבה, אבל לא כי אין לי מה להגיד. בראש שלי חי לו עולם שלם ועשיר, אני סקרן ומתעניין והמון שאלות מרתקות אותי. אבל כל זה נשאר קבור בפנים. סימני השאלה מתרוצצים בראשי ולא נותנים לי מנוח, אבל לעולם איני מרשה להם לפרוץ החוצה אל האור. אני כולא אותם בתוכי בכוח ומנסה להסיח את דעתי מהמועקה התמידית שעומדת לי בגרון.

אבל אולי עכשיו כשפסח בפתח ורוח החירות מנשבת בעולם, ארשה לעצמי לגלות לך סוד מרעיש ששמור איתי הרבה שנים.

האמת, אבא,  שאני כן יודע לשאול!

או לפחות פעם ידעתי. אלא שפשוט הפסקתי. זה לא שאני טיפש ואפילו לא אדיש. ממש לא. פעם גם אתם האמנתם בזה. אפילו שלחתם אותי לאבחון של לקויות למידה כי "בטח יש לילד הפרעות קשב וריכוז", שהרי לא יכול שבמשפחה ה"מוצלחת" שלנו יגדל אחד שמתנהג בצורה כזו.

אל תיעלב, אבא, אבל לפעמים נדמה לי שאת ה"אינו יודע לשאול" הזה למדתי דווקא מההורים שלי. כן, ממך ומאמא. כי למרות ששניכם אנשים מאוד משכילים ואינטליגנטים (לאמא יש תארים משתי אוניברסיטאות ואתה מדבר שוטף שלוש שפות), ושניכם יודעים כל כך הרבה, אתם שואלים כל כך מעט. אתם זורמים עם החיים, מתנהגים בדיוק כמו כולם, ומיישרים את עצמכם לפי הנורמות המקובלות בחברה. אתם כל כך ממעטים לשאול שאלות, להטיל ספק בדברים, לערער על דברים ישנים ולהעז לדרוך במחוזות חדשים. הרבה יותר נוח לכם ללכת בתלם ולא להתעקש לברר עד הסוף, להעמיק, ולחפש את המסלול המיוחד שבו הנפש שלכם תמצא את עצמה. זה קשה, לא נוח, ואין לכם כוח וזמן לדבר "שוליים" כאלו.

בטח אתה זוכר לא פחות ממני, אבא, שפעם זה היה אחרת. לפחות אצלי. כשהייתי קטן, וואו, כמה שהייתי שואל. לא היינו מסוגלים לחצות את הכביש ביחד מבלי שהייתי מציף אותך בהמוני שאלות סקרניות על מה שראינו, על איך בנויים הדברים ועל כיצד מתנהל העולם. זה המשיך ככה למשך זמן מסוים אבל אז פשוט נעצרתי. למה? כי שאלתי כל-כך הרבה, ותשובות קיבלתי כל-כך מעט. יצאתי מכל הסיפור מאוכזב ולא מסופק ובעיקר בתחושה שאני 'נודניק'. המסר שקלטתי מכם, אפילו בלי מילים, היה שאני מטריד אתכם ואין לכם זמן לשאלות השטותיות שלי. גם בבית הספר אי אפשר היה שלא לקבל את הרושם שהמורים מעדיפים את התלמיד הצייתן שרק יקשיב, יסכם ויבצע. שלא יעשה בעיות, שלא יישאל שאלות קשות מידי ואף פעם לא יגיד ההפך ממה שהם אומרים. בקיצור, שלא יפריע להם לעשות את העבודה שלהם בשקט וללכת הביתה.

יש בנים כמוני שכל כך נפגעו מהיחס של ההורים והסביבה כלפיהם עד שתרגמו אותו לעוינות וניכור כלפי כל העולם הרוחני שעומד מאחוריכם, וסופו של המדרון החלקלק היה חזרה בשאלה (אה, סוף סוף שאלה!), כשבעצם  מה שדרוש פה הוא דווקא חזרה בתשובה. ולא שלנו הילדים אלא דווקא שלכם, המבוגרים - ההורים, המורים והסביבה שמקיפה אותנו.

האם בפסח הזה, אבאל'ה, יש סיכוי שגם אני אצא ממצרים? שאקבל מכם לראשונה את השדר שבאמת הדבר הכי נפלא בעולם זה לשאול שאלות, בטבעיות, בשמחה ובסקרנות? שתקלטו שגם אם לא תדעו על המקום לירות לעברי תשובה, היחס שלי אליכם לא ייפגע ולא אזלזל בכם? להפך – אם רק אזכה לשמוע מפיך את המילים – "זו שאלה מצוינת, בן. האמת היא שמעולם לא חשבתי עליה. אני לא רוצה לענות לך סתם. כשנחזור הביתה נפתח ביחד ספר ונבדוק" – רק אעריך אותך הרבה יותר.

אז מה אתה אומר אבאל'ה, יש לך תשובה לשאלה שלי?"