ויסקי בפסח

ויסקי בפסח

אדם שמכר בקבוקי ויסקי במכירת חמץ, אולם במהלך החג אחד מבני הבית כאבו לו שיניו מאד מאד, ולא מצא מרגוע אלא במעט ויסקי על השן, האם הויסקי אסור בשתיה לאחר פסח, וכמו כן מה דינו של המתרפא מחמץ ודרכי תשובה.

הרב יהודה הלוי עמיחי | פסח תש"ע

א.      מעמד הויסקי

המ"ב (סי' תמ"ב ס"ק ד) הכריע שיי"ש העשוי משעורים הרי זה אסור מדין תורה. אולם השע"ת (ס"ק ג) האריך להביא דעות החולקות וסוברות שדינו כחמץ נוקשה האסור רק מדרבנן. והוסיף הפנ"י שמכיוון שהכל נעשה על ידי אידוי על כן הרי איסור מדרבנן. בכל אופן נראה שלדינא לכתחילה יש לדון את הויסקי כחמץ גמור שהשעורים עומדות לכך וראוי לשתייה, אבל בצירופים נוספים יש מקום לדון להחשיבו כאיסור רק מדרבנן.

 

ב.       גזל בשימוש  בויסקי

בשדה חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ט אות לה ד"ה וזאת) האריך והביא דעות רבות לעניין מי שמכר חמצו בערב פסח אולם במהלך הפסח מכר את החמץ לגוי אחר, ומכיוון שעשה סחורה בחמץ שמכר גילה דעתו שמכירתו לא הייתה מכירה וא"כ הרי זה כחמץ שעבר עליו הפסח, ואסור לאחר החג. אולם נראה שכל זה מכיוון שעשה סחורה בחמץ אולם בנידון דידן לא נעשתה סחורה בחמץ אלא השתמשו בו לרפואה לאחר שתרופות אחרות לא הועילו א"כ אין זה כמבטל המכר אלא נראה שיש להשוות כאדם שגוזל מחברו לרפואה.

בגמרא מובאים מספר מקרים שאנשים נתקפו בבולמוס והיו צריכים לגזול על מנת להשקיט את רעבונם או צמאם, בגמ' (יומא פ"ג ע"ב) מסופר על ר' יהודה שנאחז בולמוס ולקח ממאכל הרועים, ר' יוסי שהיה עמו אמר לר' יהודה שעבר בגזל, ומשמע שיש איסור אפילו כשר' יהודה נתקף בבולמוס. וכן לעניין דוד המלך (ב"ק ס ע"ב) מסופר שהרגיש צורך למים והביאו לו משל נכרים, והגמ' מבארת שהיה בכך איסור, וא"כ שוב מוכח שאין לגזול לשום רפואה. ועיין בנשמת אברהם (יו"ד סי' קנז אות ד סעיף 1). לכן נראה

שהלכה פסוקה היא (חו"מ שנט סעי' ד) שאין לגזול את חברו אפילו אם הוא בסכנה, אלא א"כ מתחייב לשלם כל מה שיקח.

בנידון דידן יש לעיין מיהו הגוי הנגזל, וא"כ נשאלת השאלה כיצד יחזיר למי שאינו ידוע. אלא א"כ יפנה למוכר (בדרך כלל רב העיר) ויחזיר את מחיר הויסקי שהשתמש בו בפסח. יתכן שהגוי לא אכפת לו שיגזלו אותו, מה אכפת לו אם הוא מחזיר מעט פחות, ולכן יתכן שאין לו משמעות בגזלה זו והוא מוחל עליה, וכך נראה למעשה. על כן נראה שיש כאן מחילה מכללא של הגוי בייחוד בכמות קטנה, ויתכן שאין חובת השבה במקרה כזה.   

 

ג.        איסור אכילה בשימוש בויסקי

בנידון דידן אם היה פקו"נ מותר להתרפא אפילו בחמץ גמור, שהרי אין דבר העומד בפני פקו"נ, וכפי שפסק הב"ח (שו"ת החדשות סי' ו): "בחמץ בפסח נמי דכוותיה אם הרפואה תולה בשתיית שכר של שעורים או שאר רפואות שעושין מחמץ אין לאכול ולשתות - אלא א"כ יש בו סכנה וגם הרפואה ידועה וגם אי אפשר לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור כל זה ברור ופשוט ופסק כן מהר"ם איסרלש בי"ד סי' קנ"א" .   

א"כ בנידון דידן אם היה סכנה או פקו"נ היה מותר להתרפא בחמץ של שכר שעורים, אולם אם לא היה פקו"נ אלא כאבים עזים המפילים למשכב לכאורה אין להתרפא בחמץ גמור.

יש להעיר תחילה שבפסח על מנת לעבור על "כרת" יש צורך בכזית, בפחות משיעור אין עוברים בכרת, אלא איסור של תורה, שאפילו כל שהוא אסור בפסח, א"כ הנידון דידן הוא האם עבר המתרפא באיסור של תורה במקרה שהתרפא בויסקי?  

כתב המ"ב (סי' תסו ס"ק א) לעניין לעיסת חטים עם רוק, וז"ל:

וכתבו הפוסקים דכל זה בחטים של ישראל אבל חטים של גוי שלעסן הגוי והשאילן לישראל להניחן ע"ג מכתו בפסח ה"ז מותר, אם אין האחריות של הרטיה על הישראל, דעל רטיה של עכו"ם אינו עובר בב"י, ואם אין לגוי חטים יכול הישראל להקנות לו חטים משלו וילעסן הגוי, ושוב יקבל הישראל ממנו את הרטיה רק בתורת שאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו חמצו של עכו"ם וכדלעיל בסימן תמ"ג, שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק מד"ס, ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו, ומ"מ אם יוכל להתרפא כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות אין נכון לעשותו ע"י רוק:

 

העולה שלדעת המ"ב אם החמץ של גוי ואינו נהנה ממנו כדרך הנאתו, ובמקום חולי לא גזרו, וא"כ בנתינת היי"ש על השן אין כאן דרך הנאתו, ועושה לרפואה לאחר שתרופות אחרות לא הצליחו, ויש עוד להוסיף את הדעות שכל יי"ש הוא חמץ נוקשה האסור מדרבנן (בצירוף).

 

ד.       איסור בל יראה ובל ימצא

הסיבה שכתב המ"ב שלא יהא של ישראל מבואר על פי הדין של בל יראה ובל ימצא, דהיינו אם החיטים של ישראל מלבד איסורי אכילה יש כאן איסור של בל יראה, ולכן הצריך המ"ב שלא יהיו החיטים של ישראל, ואילו בנידון דידן יתכן שיש כאן איסור מכיוון שהבת שלקחה את הוויסקי הרי גזלה אותו יתכן שיש כאן קניית החמץ על ידי ישראל ויש חשש של בל יראה.

אלא שכידוע נחלקו האחרונים בשאלת "בל יראה ובל ימצא" בחצי שיעור האם נאסר מדין תורה, דעת רע"א (סו"ס תמד) ומג"א (סי' תמב ס"ק י) דגול מרבבה שם, שיש איסור תורה, אולם רוב האחרונים הכריעו שאין איסור "ב"י ובל ימצא" בחצי שיעור שהרי לא יכול להשלים את השיעור, וא"כ לא עובר בחצי שיעור, עיין רדב"ז (ח"א סי' קלה), ט"ז (סי' תמ"ב ס"ק ה), חכ"צ (סי' פו), שאגת אריה (סי' פא), וא"כ לכאורה בנידון דידן אין איסור בל יראה ובל ימצא שהרי אין כאן אלא חצי שיעור, שהרי לא מניחים על השן אלא כמות מועטת.

 

ה.      סיכום

  1. אין כאן ביטול מכירת חמץ, ועל כן הויסקי הנותר הוא מותר לאחר הפסח.
  2. יש כאן איסור גזל עכו"ם, אלא שאין חובת השבה מכיוון שהגוי כנראה מוחל בדברים אלו, ועל כן לא חייבים לשלם לו אבל איסור גזל עברו כאן.
  3. לדעת המ"ב אין איסור אכילה בנידון.
  4. אין איסור בל יראה ובל ימצא לדעת רוב האחרונים.
  5. צריך דרכי תשובה על גזל העכו"ם, ונראה שהדרך היא ללמוד הלכות גזלה בצורה יסודית וכמו כן לחזור על דיני תרופות בפסח.  

 

מועדים לשמחה