הכנסת לחם למכשיר לעשיית קומפוסט לפני פסח

הכנסת לחם למכשיר לעשיית קומפוסט לפני פסח

אדם מכין קומפוסט בביתו במכשיר המיוחד לכך, ומכניס לשם גם שאריות לחם. הלחם נרקב ומתפרק לקומפוסט עם חומרים אורגניים אחרים. השאלות הן: עד מתי מותר להכניס שאריות לחם למכשיר לפני פסח, ועל אלו איסורים עובר אם בפסח נשאר במיכל לחם שעדיין לא נרקב?

הרב יעקב אפשטיין |

א.    איסורי החמץ בפסח 

הרמב"ם פותח את ' הלכות חמץ ומצה ' (פ"א , הלכות א-ב ) בבירור מהם איסורי ה חמץ בפסח:

[א] כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר (שמות יב) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.

[ב] החמץ בפסח אסור בהנייה [1] שנאמר (שמות יג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא.

מתבאר מדברי הרמב"ם,   ש על של ו שה שהם ארבעה איסורים , עוברים בחמץ בפסח: אכילה, הנאה, 'בל יראה' וב'בל ימצא'.  בנידון דידן , האיסורים שצריך לדון עליהם הם איסור הנאה ואיסורי 'בל יראה' וב'בל ימצא'.

ישנו חיוב נוסף של השבתת החמץ , המופיע ב דברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה , פ"ב הל' א-ג):

[א] מצות עשה מן התורה להשבית הח מץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר...

[ב] ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

[ג] ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה...

א ם כ ן, נוסף לאיסור ים של השארת ה חמץ ברשותו  והנאה  ממנו ,  י ש חיוב, מצ ו ות עשה , של השבתת החמץ קודם הפסח .

השאל ות שצריך לדון עליה ן ה ן : האם יש חיוב בהשבתתו של חמץ מקולקל ומעורב בחומרים אחרים שאינם חמץ,  שלבי ר י קבון,   ועד כמה צרי ך שיהיה מעורב , מקולקל ורקוב, כדי שלא י עבור על חיוב זה.


ב.    דיני פת שנתעפשה 

פסק הרמב"ם ( הלכות חמץ ומצה , פ"ד הל' יא):

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת.

עול ה מדברי הרמב"ם,  שאם הפת נתעפשה ונפסלה מאכילת כלב לפני פסח , אינו עובר עליה ב' בל יראה וב ' בל ימצא ' .

והעיר ה ' מגיד משנה ' :

תוספתא בהלכות מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער ע"כ. .. ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הות סרוחה והוה לה כפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב דודאי נתחמצה ולבסוף עפשה. ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב וכן עיקר ולזה סתמו ההלכות ורבינו .

וכן הטור (או"ח סי' תמב) כתב: 

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט בטלו ומותר לקיימו בפסח וי"א שמותר אפי' באכילה וה"ר יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל .

ובאר ה ' בית יוסף ' (אות ט):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו וכו ' . בפרק אלו עוברין (מה:) תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח וכתב הרי"ף (יג:) הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי (טהרות פ"ח מ"ו) כל המיוחד (לאכול) [לאוכל] אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק ליה מתורת אוכל והוה ליה עפרא בעלמא (עי' פסחים טו:) . וכתב הר"ן (ד"ה ת"ר) וכי תימא אמאי צריכה ביעור והא נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה (ע"ז סז:) ונותן טעם לפגם שרי אפילו בחמץ בפסח יש לומר דהכא שאני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא (שם סח.) דהא שאור לא חזי לאכילה ואפילו הכי אסריה רחמנא (עי' ביצה ז:) מהאי טעמא והכי איתא במכילתא (בא פרשה י פי"ב פס' יט).

ומה שכתב או ששרפו באש ונחרך. בריש פרק כל שעה (כא:) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו וכתבו התוספות (ד"ה חרכו) וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין אחר לא הוה שרי דומיא דפת שעיפשה (טו:, מה:) וכן כתב הרא"ש (פ"ב סי' א) והר"ן ז"ל (ה: ד"ה גמ'). וכתב עוד הר"ן (שם) ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי .

עולה מן הדברים , שאם החמץ הפך לחמץ שאינו ראוי למאכל כלב קודם זמן ביעורו , מותר להשהותו בפסח   ו ממילא אינו חייב בהשבתתו (ואינו צריך לבטלו) . כמו כן , אינו עובר עליו ב ' ל יראה ובל ימצא ' , ו יש מחלוקת ראשוני ם האם חמץ זה , בפסח עצמו , מותר באכילה , או מותר בהנאה בלבד ואסור באכילה .  

הב"ח הוסיף שנוהגים כרא"ש , והסביר מדוע אסור הוא באכילה.

ו נ פסק ב ' שולחן ערוך (או" ח סי ' תמב ס עי' ט ):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.

וה ט"ז ( ס"ק ח) ב י אר שאסור באכילה מדרבנן , אם החשיבו ואכלו.

וכ מו כ ן נכתב ב ' משנה ברורה ' ( ס"ק לט , מ ) :

קודם זמן איסורו ונפסל וכו' - ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב ה ביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב.

קודם זמנו - לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי.

ו ' ביאור הלכה ' ב י אר:

עד שאינו ראוי לכלב - ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמ ץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן].

וכן נ פסק ב ' ערוך השולחן ' (סי' תמב ס עי' ל):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או ששרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט מותר לקיימו בפסח אבל באכילה אסור דכיון דאחשביה לאכילה הוי אכילה ופשוט הוא דאין החיוב מדאורייתא דאטו אם אחשביה ישתנה שמו אלא דמדרבנן אסור כיון דהוי חמץ מעיקרו [ט"ז סק"ח] ולמה בעינן בחמץ שיפסל מאכילת כלב ואינו די במה שאינו ראוי לאכילת אדם כבכל האיסורין משום דחמץ שאני שהרי שאור ג"כ אינו ראוי לאכילת אדם ועכ"ז חייב כרת מפני שראוי לחמץ בו עיסה אחרת וה"נ בחמץ אף כשאינו ראוי לאכילה ראוי הוא לחמץ בו עיסה משא"כ כשנפסל מאכילת כלב אינו ראוי לכלום.

עולה מכך למעשה, שכל חמץ שנרקב עד שאין הכלב יכול לאוכלו , מותר להשהותו בתוך הכלי ש עושים בו את הקומפוסט ואי ן צ ורך בשום תיקון נוסף ; ומותר לאחר הפסח להוציא את הקו מ פוסט ולזבל בו את עציו , ערוגותיו וכד'.

שיעור הזמן שבו פת הנמצאת בכלי מתקלקלת אף לאכילת כלב הוא כשבועיים [2] .   לפי ז ה מר אש ח ודש ניסן - אין  להכניס שאריות חמץ , כגון: לחם, עוגה, אטריות וכד' , למכשיר לעשיית קו מ פוסט.      


  ג. מאכל כלב דוו ק א

חז"ל השתמשו, במקומות רבים, בשיעור של 'ראוי למאכל כלב', בתור מדד לקלקול מאכל וחזרתו להיתר, בהיותו נחשב כעפר.

בשו"ת  ' דבר חברון ' (או"ח סימן תעו) נשאל הגר"ד ליאור שליט"א האם השיעור של 'ראוי למאכל כלב ' הוא דו ו קא בכלב, ו ה אם חמץ שראוי למ אכל של חיה אחר ת ואינו ראוי למאכל כלב, יחשב לחמץ . תשובתו היא:

הגדרת 'אינו ראוי למאכל כלב' - כלב [3]   לאו דוקא, וכל בעל חיים האוכל מאכל בזוי בכלל זה. 

ולפני כן הסיק הגר"ד ליאור:

מזה רואים שחז"ל נקטו כלבים, כי זה בעל חי שאוכל אפילו מאכלים פחותים, אבל זה משל בלבד ולא הגדרה הלכתית. לפיכך מזון דגים או עופות שיש בו חמץ טעון ביעור או לחילופין מכירה לנכרי.

והדברים אינם נראים לי נכונים ומדויקים.

ראשית , ממאכל דגים או עופות אין ראיה , כי ו ון ש גם כלבים יכולים לאוכלו , ומן הסתם אף אוכלים אותו [4] כאשר ניתן לפניהם, (וכן בשאר הראיות שהביא הגר"ד ליאור , העובדה שאוכל נאכל בפי חיות אחרות אי נה ראיה שאינו נאכל אף בפי כלבים).

  שנית, לעצם העני י ן, נראה לענ"ד שהמדד 'ראוי למ אכל כלב ', נלמד מטרפה (שמות כב, ל): ' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו ' . ומכאן לגבי נבלה הראויה לגר , או אוכל שאינו ראוי לכלב (נזיר נ ע"א; ע"ז סז ע"ב; בכורות כג ע"ב ועוד).

הגמרא בשבת (קכח ע"א) מביאה:

תנו רבנן: מטלטלין את החצב - מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל - מפני שהוא מאכל ליונים, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו - מפני שהוא מאכל לפילין?!

היינו, לבעלי החיים יש סוגי מאכלים שונים ומשונים , ואפילו אינם נאכלים , הם נבלעים במעיהם . וכי כי ו ון שיש בע לי ח יים שאוכלים חמץ שנתעפש או חמץ שרוף , יהיה הוא חייב בביעור? ! דגי כריש ודגים אחרים בולעים הכ ו ל, וכי משום כך יחשב הנבלע במעיהם לטומאת מאכלות , כאוכל ?!

את הכלב הביאו  חכמים [5]  בתור בעל חיים שאוכל אף מאכלים מקולקלים , וכאשר יש אוכל ש אף ה כלב אינו יכול לאוכלו , אפילו אם תולעים או שקצים ורמשים אוכלים אותו,  פקע איסוריה מיניה ו ' פנים חדשות' , מבחינה הלכתית , באו לכאן.    


ד.     לא נפסל ל מאכל כלב קודם זמן השבתת ה חמץ

   נעסוק עת ה בשאלה: מה צריך לעשות אדם שהכניס לחם ל מכשיר לעשיית קומפוסט , יום או יומיים לפני פסח . ברור שהלחם לא נפסל מאכילת כלב, אולם סביר להניח שבתנאים השוררים בתוך המכשיר , הוא אינו ראוי לאכילת אדם.

נאמר ב גמרא ב פסחים ( מה ע " ב ):

תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה - מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח. משום רבי נתן אמרו: אינה מטמאה. .. תנו רבנן: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים - חייב לבער, קודם שלשה ימים - אינו חייב לבער. אמר רבי נתן: במה דברים אמורים - שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות - אפילו תוך שלשה אין חייב לבער. אמר רבא: הלכה כרבי נתן, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.

ופרש רש"י [6] :

ונפסלה מלאכול לאדם - ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם.

ונשרפת עם הטמאה בפסח - אם תרומה טהורה היא, דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים ...

העבדנין - שנותנין בה עורות לעבד, ונותנין שם קמח.

תוך שלשה ימים - לפסח, נתן קמח לתוכה - עדיין שם חמץ עליה, וכשבא הפסח חייב לבער, ואפילו היו בה עורות.

קודם שלשה ימים - כבר נתקלקלה על ידי ריח הכלי, ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות.

ר' נתן אומר - לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער, ואחר שלשה ימים - לא, שנתקלקלה מריח הכלי, אבל נתן לתוכה עורות בקמח - ביטלה מתורת חמץ.

מתבאר , שחמץ שנפסל מאכילת אדם טעון שרפה או ביעור קודם הפסח . ר' נתן חולק ל גבי ערי בת העבדנין שנתן לתוכה קמח,   שאם הניח בה עורות ואלו הסריחו את הקמח - בטל ממנה שם חמץ. ונראה שמדובר דו ו קא ב עורות שהסריחו את החמץ אף מאכילת כלב, אבל הנח ת לחם במיכל לעשיית קו מ פוסט אינה מבטלת ממנו שם חמץ תוך שלושה ימים , ולכן צריך לבערו קודם הפסח .

וכן נראה מפסק הרא"ש (פסחים , פ"ג סי' ג):

ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים חייב לבער לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער אמר רבי נתן במה דברים אמורים בשלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער אמר רבא הלכה כרבי נתן אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי כל המיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק מתורת אוכל והוה עפרא בעלמא. והא דתניא לעיל הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות ההיא איירי בראויה לכלב.

וכך כתב ' ה מאירי ' ( פסחים , מה ע " ב ):

ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעור שהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות ונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם , וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער שהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכלי ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב .

וכן  כ תב   ה ריטב"א (פסחים , מה ע " ב ) :        

כתב הרי"ט ז"ל מדברי רב אלפסי נראה דחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה, ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה, אבל יש אומרים דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חייב לבער (מדין) [מכיון] שנפסלה מלאכול [ל]אדם . והא דתניא בתוספתא (פ"ג ה"ב) הקילור ואספלנית והרטייה [אינו] חייב לבער מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם, ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם, מוקמינן לה שנסרחה אחר זמן איסורה דכיון דחל עליה שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא, וזו היא שיטת הרא"ה ז"ל, אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר.

וכ מו כ ן כתב ה ר"ן על הרי"ף (פסחים , ה ע " ב ):

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פי' כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור ודאמרי' מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו ל א פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי.

אמנם ה ' חזון איש ' (או" ח , סי ' קיח , אות ז ד"ה : נראה ) חידש:

נראה דאם הפסילו לחמץ מאכילת אדם קיים מצות תשביתו לענין שאינו עובר עוד בב"י, וגם תיקון הלאו שעבר, אבל עדיין חייב לבער דתשביתו כולל חיוב ביעור מן העולם מדין איסורי הנאה, והיינו דין החמיצה ואח"כ נסרחה .

ולפי דבריו צריך לבאר את הראשונים הנ"ל , שחיוב הביעור הוא משום הנאה ולא משום שעובר עליו ב' ב ל  י ראה וב ל י מצא', וצ ריך ע יון , אולם נראה מדבריו שמדובר בחמץ בפסח , אבל לפני הפסח נראה שחייב לבער , כדי שלא יעבור ב ' בל יראה ובל ימצא ' .


ה.    האם יועיל ביטול לחמץ ש בתוך מיכל הקומפוסט

וצריך לעיין , מדוע יצטרך לבער את החמץ ש במיכל הקומפ וסט קודם הפסח , ולא יועיל לו ביטול בפה ובלב ? היינו , הלחם נפסל מאכילת אדם בתוך המכשיר ( ו א ף ע ל פ י שלא נפסל מאכילת כלב , הרי הוא עצמו לא יבוא לאוכלו ) , ומדברי החזו"א עולה שכיו ו ן שנפסל מ אכילת אדם אינו עובר ב ' ב ל י ראה ובל  י מצא' , אם כך מדוע לא יהא די בביטול החמץ ?

ואמנם תוס פות בראש מסכת פסחים (ב ע"א , ד"ה : אור) כתבו שני טעמים ל חיוב הבדיקה והביעור ולאי ההסתפקות בביטול: 1.כדי שלא לעבור עליו ב ' ב ל י ראה וב ל י מצא' 2. שמא יבוא לאוכלו. לכאורה שני הטעמים אינם שייכים כאן ( והפוסקים דנו בכך לעניין הנחת חמץ בפח אשפה ציבורי , שהחמץ יי שאר בו בתוך הפסח ) [7] .

אולם נ פסק ב ' שולחן ערוך הרב ' (או" ח , סי ' תמה ס עי' ב ):

אבל אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותם אף על פי שמן התורה אינו עוב ר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי כבר הפקירו ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש מטעם שנתבאר בסי' ת"מ , לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תלא.

בנידון דידן החמץ מונח ברשותו , ולכן יהא חייב לבערו ולא די בביטול.

ו אין לראות חמץ זה כחמץ שנפלה עליו מפולת , ש כ ן נ פסק ב ' שולחן ערוך ' ( או " ח סי ' תלג ס " ח ):

כותל שנשת מש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל... והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ , אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה; ואם יש עליו גובה שלשה טפחים, מבטלו בלבו ודיו.

ולכן בנידון ש כאן , שסביר להניח שאין עליו גובה של ו שה טפחים , והניחו במודע שם, ועוד שהוא עומד לפנות את החמץ ושאר הקומפוסט אחר הפסח , הרי חייב בביעורו אפילו אם אין חשש אכילה ו אם אינו  ע ו בר על ' ב ל י ראה וב ל י מצא' .

וכך פסק ה ' משנה ברורה ' (סי' תלג ס "ק ל ח ):

מבטלו בלבו - והבטול הוא מדרבנן שמא יפקח הגל במועד ויעבור על בל יראה אבל מדאורייתא אינו עובר כלל דדוקא להטמין בידים אסור מדאורייתא אבל הכא כיון שממילא נפל עליו הגל אינו עובר וי"א דמדאורייתא מחויב לבטלו דאל"כ אע"פ שאין דעתו כלל לפקח הגל במועד מ"מ עובר משום לא ימצא כמו במטמין לכתחלה ולדידהו אם לא בטלו עד לאחר זמן איסורו חייב לפקח הגל לבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו , אכן אם נפל עליו גל גדול שא"א לפקח והוא אבוד ממנו ומכל א דם לכו"ע מותר דלא קרינן ביה שלך.


   ו.  הנאה אחר הפסח , מחמץ ש הו שאר ב מי כל הקומפוסט 

ונראה יתר על כן , שאם השאיר חמץ ב מי כל הקומפוסט , אפילו בטלו , כי ו ון שעובר עליו מדרבנן - חייב לבער , ואסור בהנאה אחר הפסח , שכן פסק ה ' משנה ברורה ' (סי' תמח ס"ק כה): 

אסור אע"פ שביטלו - או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו.

וכ ן נ כ תב ב ' שולחן ערוך הרב ' (או " ח סי' תמח ס עי' כט):

חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד וידוע שעבר עליו הפסח אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמים וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח אף על פי כן הוא אסור בהנאה אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו ליהנות ממנו ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו.

אם  כ ן, ה מסקנה היא ש חייב לבער לפני חצות בערב פסח , ו ביטול אינו מועיל לחמץ שנפסל מאכילת אדם כדי לפוטרו מביעור לפני הפסח, ואחר הפסח נראה שאסור החמץ בהנאה,   אפילו נפסל כבר מאכילת כלב תוך כדי הפסח.

  

מסקנות 

א. חמץ שהונח במ כ ש י ר לעשיית קו מ פוסט כמה שבועות לפני ערב פסח , ותסס והרקיב ואינו ראוי למאכל כלב , מותר לה שאירו שם ולהשתמש בו אחר הפסח , אינו עובר עליו בשום לאו ואין צריך לבערו. (וראוי שלא להכניס כבר מפורים שאריות חמץ ל מי כל הקומפוסט) .

ב. חמץ שהונח שם ונפסל רק מאכילת אדם , חייב לבערו לפני הפסח , ואם לא ביערו , אסור ליהנות ממנו אחר הפסח.

ג. חמץ שנפסל מאכילת כלב , אפילו אם בעלי חיים אחרים יכולים לאוכלו או לבולעו , אין צריך לבערו ואינו עובר עליו.



[1] הרמב"ם הוסיף (בפ"א ה"ד ): 'חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם , ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא - אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח '.

[2] כך אמר לי אגרונום שמכין קומפוסט בביתו , ויש לבדוק את הדבר באופן מעשי , ולכן כדאי כבר כחודש לפני הפסח , לא להכניס ל מי כל ל הכנת קומפוסט חמץ.

[3] ההדגשה במקור.

[4] מאכילים כלבים מבויתים באוכל מוכן ומעובד, אבל כלבי בר , אלו הקרויים בימינו 'משוטטים' , נדמה לי שלא אבדו את יכולתם לאכול כמעט כל מה שיש בו תועלת עבורם , אפילו הוא רקוב ומקולקל . רק גידול הכלבים בבית וההתרגלות לקבלת אוכל מיד הבעלים הרגילה כלבים להיות אניני טעם.

[5] או ששיעור זה הלכה למשה מסיני , כשאר דיני שיעורים.

[6] הובאו רק מספר שורות מרש"י ולא כל דבריו.

[7] עי' בספרי ח"א סי כט.