שלוש רגלים - שתים שהם ארבע

שלוש רגלים - שתים שהם ארבע

בהתבוננות עמוקה במהות רגלים אלו מוצאים אנו הבדלים בולטים בין פסח וסוכות לבין שבועות ושמיני עצרת - כשפסח וסוכות הם רגלים ראשיים ושבועות ושמיני עצרת הם חגים משניים

הרב צבי שוורץ | סיון-תמוז תשנ"ט גליון 29

 

התורה מצווה על שלוש רגלים: שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד) ולפי הגמרא (ר"ה ד ע"ב) גם שמיני עצרת הוא רגל לעניין מספר דברים. בהתבוננות עמוקה במהות רגלים אלו מוצאים אנו הבדלים בולטים בין פסח וסוכות לבין שבועות ושמיני עצרת - כשפסח וסוכות הם רגלים ראשיים ושבועות ושמיני עצרת הם חגים משניים.

 

א. סוכות ופסח - רגלים ראשיים

יש קווי דמיון רבים בין חג הפסח וחג הסוכות.

חודשי תשרי וניסן הם חודשי "ראשית" ונחלקו ר' אליעזר ור' יהושע מתי נברא העולם ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ור' יהושע אומר בניסן נברא העולם (ר"ה י ע"ב) כמו כן ניסן הוא "ראשון לחודשי השנה" (שמות יב) ובמשנה (ר"ה פ"א מ"א) נמנים שניהם כראשי שנים: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים ובאחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות".

תאריך שני החגים הללו זהה בט"ו לחודש. כמו כן רגלים אלו נמשכים שבעה ימים ובשניהם הקפידה התורה שיהיו מותאמים לעונות השנה. בפסח - "שמור את חודש האביב" (דברים טז, א) שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן (ראש השנה כא ע"א) ובסוכות - "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב) ודרשו על כך בסנהדרין (יא ע"ב) שמעברים על תקופה כדי שיהיה החג בתקופה חדשה.

לעומת רגלים אלו  שונה חג השבועות על אף שנקרא בתורה רגל,  בכך, שאין לו ימי חול המועד, ולא זו בלבד אלא התורה לא קבעה לו בכלל תאריך מיוחד אלא חל ביום החמישים לעומר וכשבית המקדש היה קיים וקידשו את החודש ע"פ הראיה היה חל פעמים בה' בסיון פעמים בו' ופעמים בז'. וכך גם שמיני עצרת אין לו ימי חול המועד  ועל אף שלענין מספר דברים נחשב הוא כרגל, הרי דומה הוא גם לשביעי של פסח שנחשב כחג אחרון; מלבד זה לא נזכר שמיני עצרת בתורה כרגל.

 

ב. שבועות  ושמיני עצרת חגי סיכום

בתורה נקרא יום השמיני של חג הסוכות "עצרת" (ויקרא כג, לו) ובלשון המשנה נקרא כך גם חג השבועות "ובעצרת על פירות האילן" (ראש השנה פ"א מ"ב), מלבד דמיון זה בשם, יש בהם גם מן המשותף בכך שהם נחשבים כסיומו של חג. שמיני עצרת בא לאחר שבעת ימי חג הסוכות "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט, לה) וחג הביכורים שנקרא גם חג השבועות מכונה כך על שם שבא בסוף שבעה שבועות של ספירת העומר המתחילים ממחרת הפסח.

 רעיון זה ששבועות נחשב כסיומו של חג הפסח ודומה לשמיני עצרת מובא ברמב"ן (ויקרא כג, לו) בד"ה עצרת:

"וציוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום  שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכן יקראו חכמים בכל מקום חג שבועות עצרת כי היא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם שמיני רגל בפני עצמו לעניין פז"ר קש"ב ולכן יזכיר בפרשת כל הבכור בשלוש רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים ולא הזכיר השמיני".

וכך גם ברבנו בחיי (ויקרא כג, טז):

"ולא הזכירה התורה חג שבועות ביחוד, בחודש השלישי בשישי בו - חג שבועות, כמו שאמר בפסח, ובא ללמד כי החג נגרר אחר מצוות העומר מ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות הנה הם כחול המועד בין ראשון של סוכות לשמיני עצרת".

הרי לפי דבריהם נחשבים ימי ספירת העומר כחול מועד ארוך וחג השבועות שחל אחרי שבעה שבועות כשמיני עצרת שחל אחרי שבעה ימים ויום החמשים כיום השמיני.

 

ג. שלושת חגי תשרי - ראש השנה

פסח וסוכות, מלבד היותם רגלים מרכזיים יש בהם מעלה נוספת שהם נחשבים כראשי שנים.

יש יותר מרמז שראש השנה בתורה הוא תקופה המתמשכת על פני כל חודש תשרי ולציון  תקופה זו נקבעו שלושה זמנים בחודש והם חג הסוכות, יום כיפור וראש השנה.

בתורה נקרא חג הסוכות "תקופת השנה" (שמות לד) או "בצאת השנה" (שמות כג) ובמצוות הקהל: "במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" (דברים לא, י) והרי זו שנה שמינית? מכאן שסוכות הוא בסוף השנה השביעית ובו מתחילה השנה השמינית. גם הפסוק "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) המדבר על השגחת ה' המוריד גשמים מתכוון כנראה לחג הסמוך לימי הגשם שזהו חג הסוכות.

וכן יום הכיפורים הוא ראש השנה של שנת יובל: "בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט); וכך מפורש ביחזקאל (מ, א): "בראש השנה בעשור לחודש".

ואחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים, ובגמרא - לתקופה וברש"י: "לתקופת חמה ולבנה שמונים לברייתן והילוכן של תקופת החמה ומולדות הלבנה מתשרי, כר' אליעזר שאמר בתשרי נברא העולם".

ההסבר לקביעת תקופה זו על פני כל החודש הוא, שבאים לציין את תקופת תשרי (של חמה) המתחילה בחודש זה אולם בהתחשב בתאריך של התקופה הנקבעת לפי עונות השנה הרי יוצא שתאריך זה משתנה משנה לשנה באחד עשר ימים (ההפרש שבין שנת החמה לשנת לבנה) ולכן בין שנה מעוברת אחת לשניה יכולה תקופה זו לחול בסוכות, ביום כיפור או בראש השנה; (רעיון זה שמעתי מפי הרב יואל בן נון).

 

ד. סוכות ופסח ראשי שנים

בתוך תקופה זו, המשתרעת על פני חודש תשרי, מבליטה  התורה את חג הסוכות יותר מכל חגי חודש תשרי. מרכזיותו של חג הסוכות הוא בכך שהוא סוגר את השנה ופותח אותה; בו מסתיימת תקופת תמוז ומתחילה תקופת תשרי. לכן נקרא חג הסוכות "תקופת השנה" (שמות לד כ"ב) ומבאר רש"י: "שהיא בחזרת השנה בתחילת השנה הבאה". ולכן תקופה יכולה להיות סוף השנה כמו "ויהי לתקופות הימים ותהר חנה" (שמואל א, א) וכך נאמר במפורש "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כג, טז) ותקופה יכולה להיות גם התחלה. וכתב אבן עזרא על הפסוק "וחג האסיף תקופת השנה": "ובמקום אחר בצאת השנה כי סוף השנה היא תחילת שנה אחרת".

ופסח הוא בחודש ניסן  שאותו מכנה התורה "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, א). ועל המשנה בתחילת מסכת ר"ה "באחד בניסן ראש השנה לרגלים" מסבירה הגמ' (ר"ה ד ע"ב) רגל שבו, ראש השנה לרגלים. ומבאר רש"י: רגל שהוא בחודש הנכנס באחד בניסן, הוא ראש השנה לרגלים". 

 

ה. סוכות וארבעת המינים

את מעמדו של חג הסוכות כחג המסיים תקופה ומהוה ראש לשנה חדשה, אפשר לראות בפרשת המועדות (ויקרא כג, לג-מד) שם מופיע חג הסוכות בסדר פסוקים מוזר. שאחר הציווי על חג הסוכות (פס' לד-לו) מסכמת התורה את ענין המועדות (פס' לז-לח) ולאחריהם שוב מתחילה התורה בפרטי חג הסוכות ומצוותיו. וכך ניסח אברבנאל את השאלה:

"למה אמר במצוות חג הסוכות באמצעיתה "אלה מועדי ה"' כאילו כבר השלים כל מצוות ה' ואינו כן כי אחר כך ציוה בה עוד דברים באומרו אך בחמישה עשר יום באספכם את תבואת הארץ ושאר הפסוקים שהיו ראויים להיכתב קודם אלה מועדי ה'?"

אולם לפי דברינו לעיל אפשר להסביר את טעם ההפסקה הזאת בכך שהתורה רצתה להראות שבחג הסוכות מסתיימת השנה וכל המועדות, ולכן מסכמת במילים "אלה מועדי ה'"; לאחר מכן היא חוזרת לפרטי חג הסוכות כדי להראות שבחג זה גם מתחילה שנה חדשה ובחג סוכות עובר קו הסיום וקו ההתחלה.

וכך אפשר להסביר גם מדוע בחג זה ישנן שתי מצוות: סוכות וארבעת המינים בשונה משאר החגים שישנה רק מצווה אחת בכל חג. הסוכות הם סימן לתקופת תמוז כי בקיץ יושבים בסוכות, ומן הדין היה צריך לעשות סוכות בפסח אולם אז אין הדבר ניכר כי הכל יוצאים מן הבית אל הסוכה, ולכן עשו זאת בסוף תקופת הקיץ. אולם ארבעת המינים מבשרים את תחילתה של תקופת תשרי וכולם באים "לרצות על המים" (תענית ב ע"ב) ולהתפלל על גשמי השנה הבאה.

ובשל היות החג מבדיל בין תקופה לתקופה יכולים גם גשמים לרדת בו, אולם אז הם סימן קללה (תענית פ"א) ומאידך, יכול הקב"ה להוציא גם חמה מנרתיקה, וחום רב גם הוא קללה (ע"ז ג ע"ב) כי בחג סוכות נגמרת תקופת תמוז ותש כוחה של חמה ועדיין לא החלו גשמי שנה אלא עם סיומו של חג.

 

ו. סיומם של חגים - מתן תורה

מהותם של פסח וסוכות כחגים שיש בהם מן הראשוניות וההתחלה, אולם סיומם של החגים הוא בשבועות ובשמיני עצרת שמהותם מתן תורה שיש בה תכלית ויעוד.

כבר בתורה רואים אנו שתכלית היציאה ממצרים היא: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). הרי שסיומו ותכליתו של תהליך היציאה הוא רק עם נתינת התורה  ועיצובו כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש".

חג שבועות נקרא בפי חכמים "זמן מתן תורתנו", ובו או בסמוך לו התרחש מעמד הר סיני. וקריאת התורה שתיקנו בחג השבועות היא בפרשת מתן תורה ועשרת הדיברות. כמו כן חלק גדול מדיני ומנהגי החג סובב על הקשר בין מתן תורה לחג השבועות.

גם בשמיני עצרת  מצווה התורה על "הקהל" במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. ישנה מחלוקת  מתי קוראים בהקהל. הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ג) פוסק שמצוות הקהל היא ב"מוצאי יום טוב הראשון של חג שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית". הוא פסק זאת על פי הגמרא (סוטה מא ע"בּ): "בבוא כל ישראל - מאתחלתא דמועד", וכך הוא גם לשון המשנה שלפנינו (סוטה פ"ז מ"ח): "מוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות בשמיני במוצאי שביעית" אולם נראה שלרש"י (מגילה ה ע"א) היתה גרסה אחרת שכן כתב שמצוות הקהל חלה בשנה הראשונה של שמיטה במוצאי יום טוב אחרון של חג וזו היתה גם הגירסה של האברבנאל (תחילת פרשת וילך הספק השישי):

"למה ציוה ה' יתברך שתהיה קריאת התורה מקץ שבע שנים ובחג הסוכות בלבד ובא בקבלת חז"ל שבשמיני חג העצרת ולא קודם לזה בשאר ימי החג". וכן לשון הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ז): "מוצאי יום טוב אחרון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית.

כאמור נאמר במשנה (סוטה שם): "מוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות בשמיני במוצאי שביעית" - לפי הבבלי, המילה "בשמיני" מתפרשת בהקשר לשנה השמינית ולא על שנת השמיטה, ולפי הירושלמי הכוונה ליום השמיני של חג ולא ביום השביעי של החג (יום הושענא רבה).

לפי דעות רש"י ואברבנאל מצות הקהל חלה בשמיני עצרת; ואף לדעת הרמב"ם שפוסק שהוא במוצאי יום טוב הראשון, הרי אם חל יום הקהל בשבת מאחרין אותו לאחר השבת וכנראה גם לפיו אפשר לעשותו כל ימי החג עד שמיני עצרת.

מצות "הקהל" היא כעין מעמד הר סיני שהיה במעמד גדול ב"יום הקהל" (דברים יח, טז) והרמב"ם בסוף הלכות חגיגה (ה"ו) מדמה את מעמד הקהל למעמד הר סיני, וז"ל:

"וגרים שאינם מכירים חייבים להכין ליבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני... ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".

הרי שגם חג סוכות המהווה ראש השנה מסתיים בכל שנה בשמיני עצרת שיש בו התייחדות של הקב"ה עם עם ישראל, אולם שיאו של חג בשמיני עצרת של מוצאי שמיטה במעמד "הקהל". כי השנה השמינית גם היא מהווה סיכום לשבע שנות שמיטה ולכן מתאים מעמד "הקהל" שהוא כמעמד הר סיני בסיומו של חג אחר שבעה ימים ובסיומה של תקופה אחר שבע שנים.

 

סיכום

שני רגלים מרכזיים יש בשנה: האחד, בראש השנה לחודשי השנה והשני בראש השנה לתקופת החמה. ושני רגלים נוספים שנגררים אחרי רגלים אלו ומהוים סיומו של החג שהם צמודים אליו, ששיאם ותכליתם של רגלים אלו בקבלת תורה, בהתייחדות עם ה',ובסיכום שבע שנות שמיטה במעמד "הקהל" שהוא כמעמד הר סיני.