ירושלים 'מקדש מלך, עיר מלוכה' - באחדות כל ישראל

ירושלים 'מקדש מלך, עיר מלוכה' - באחדות כל ישראל

את ירושלים ניתן לכבוש רק כאשר כל ישראל מאוחדים תחת גורם צבאי ושלטוני אחד.

הרב אהוד אחיטוב | כ"ד אייר שנת השבע ה'תשע"ה

 

א. כיבוש ירושלים מידי היבוסי – רק לאחר שדוד נמשח כמלך על כל ישראל - לאחר שדוד המלך ע"ה מתמנה כמלך על ידי זקני העם ונמשח מחדש כמלך על כל ישראל (עפ"י שמואל ב, ה א-ג), הוא מתחיל בהכנות לכיבוש ירושלים מידי היבוסי (עפ"י שמואל ב ה ו-י). את הטעם מדוע רק עתה הוא מתחיל לכבוש את ירושלים מבאר הרד"ק (שם פסוק ו) ש"כיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלם ללכוד מצודת ציון לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל ועד היום לא נתקיימה מלכות בישראל כי שאול לא קמה מלכותו". מוסיף המלבי"ם ומבאר ש"אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל... ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהייתה חציה ליהודה וחציה לבנימין". כלומר, לדעת המלבי"ם לא די בכך שכל ישראל יהיו מאוחדים תחת מלך אחד, כי אם גם עיר המלוכה צריכה להיות שייכת לכל ישראל, ומשום כך "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". למרות, שבפועל היא הייתה כלולה בתחום הנחלות של "יהודה" ו"בנימין", אך כיוון ששני שבטים אלו מהווים את שני כוחות המלכות בישראל הזמנית (בנימין) והקבועה (יהודה) המאחדים את כלל האומה, יכולה ירושלים להיות עיר המלוכה "כעיר שחוברה לה יחדיו".

ב. המלכתו של דוד על כל ישראל דווקא היא זו שגורמת לפלישתים לחזור להילחם בישראל; כמפורש בספר שמואל (ב ה יז), ובדברי הימים (א, יד ח). הפלשתים לא חששו מתקופת מלכות דוד בחברון, כיוון שהם התייחסו לדוד כנציב מקומי בחברון, וכל עוד שהוא לא נתמנה כמלך של כל ישראל; לא הפריע להם שלטונו בחברון. "אולם כאשר הוא "נמשח למלך על כל ישראל אז עלו כל הפלשתים לבקש את דוד שלא רצו שיהא מלך בישראל אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם" (רש"י דברי-הימים שם). דברים אלו מוארים באופן דומה גם בדברי הרמב"ם. דברי הגר"א ש"פלשתים הם המצרים מאד לישראל...ולא הניחו שום ממשלה על ישראל, כמ"ש 'וחרש לא ימצא'... ונגד פלשתים שלא היו מניחין שום ממשלה ומלוכה לישראל אמר 'וירד מיעקב'" (פירוש הגר"א חבקוק ג, יד הושמט ע"י הצנזורה). גם בהם נלחם דוד עפ"י ציווי ה' ומנצח אותם (שם יח-כג).

ג. בברכת המזון אנו חייבים לבקש על חזרת מלכות בית-דוד ומי ששכח להזכיר זאת צריך לחזור ולברך מחדש - כפי שנאמר בגמ' (ברכות מט ע"א) וכפי שנפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' קפז סעי' ד):"כל מי שלא הזכיר מלכות בית דוד בברכת בונה ירושלים לא יצא ידי חובתו". טעם הדבר כי חזרת השכינה בהופעתה השלימה לירושלים תהיה רק בכינונה של מלכות בית-דוד. כפי שכתבו המפרשים: "מפני שע"י דוד התקדשה ירושלים וגם שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות ב"ד למקומה" (רש"י ברכות שם, משנ"ב סי' קפז ס"ק י).

ד. אולם בתפילת שמונה-עשרה אנחנו מבקשים לא על רק חזרת מלכות בית-דוד ע"י מלך המשיח בברכת "את צמח דוד עבדך", אלא גם על ההכנה למלכות בית-דוד בברכת "בונה ירושלים". שאמנם חלק מגדולי הראשונים כתבו שזה כפילות, ושלא להזכיר "כיסא דוד" בברכת "בונה ירושלים", כי אם בברכת "את צמח דוד עבדך" המיועדת לכך (רבי דוד אבודרהם, שמונה-עשרה; סידור הרוקח סי' נח; טור או"ח סי' קיח). אולם להלכה מקובל כדעת הסוברים שצריך לבקש על "כסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" גם ב"בונה ירושלים" (עפ"י כף החיים סי' מח ד"ה העמידה, וסי' קיז ס"ק ז) ואין בכך כפילות. כי בברכת "בונה ירושלים" אנו מבקשים באופן מיוחד על משיח בן יוסף שלא ייפגע. ניתן לבאר זאת עפ"י שיטת הגר"א שאנו ב"תקופת משיח בן-יוסף", המהווה "הכנה" ו"כסא"  ל"תקופת משיח בן-דוד" שיבוא במהרה. לכן, תחילה אנו מבקשים מרבש"ע שיחזק ויגדיל את כוחו של "משיח בן-יוסף" שהוא כל המפעל של ישוב הארץ  המתרקם לנגד עיננו במיוחד מאז שחרור ירושלים. לאחר מכן אנו מבקשים בברכת "את צמח דוד" על מלך המשיח. כלשון הקדושת-לוי (ליקוטים): "וזה הרמז 'וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין'....שמרומז על משיח בן יוסף שלא ייהרג, 'תכין' מרומז שהוא יהיה הכנה למשיח בן דוד, דהיינו שההכנה לא יהיה בטל".

ה. ניסיונות הפריצה לעיר העתיקה בתש"ח שכשלו לא נעשו ע"י צה"ל, לעומת זאת שחרור ירושלים באייר תשכ"ז נעשה ע"י צה"ל המאחד בתוכו את כל עם ישראל, כפי שלימדנו הרב משה צבי נריה זצ"ל. בכדי להבין זאת צריך לציין שמס' חודשים לאחר קום המדינה, פעלו בירושלים שלושה ארגונים צבאיים, כי הייתה מחשבה שירושלים תהיה נתונה תחת "שלטון בינלאומי" ח"ו. לכן, בירושלים פעלו באופן רשמי רק שלושת הארגונים האצ"ל הלח"י וההגנה תוך כדי תיאום ביניהם, וצה"ל לחם רק בשאר הארץ. משום כך, שני ניסיונות הפריצה לעיר העתיקה שנעשו בתש"ח לא נעשו ע"י צה"ל. הניסיון הראשון נעשה ע"י הפלמ"ח שפרץ דרך שער-ציון, כשחלק מהכוחות חברו למגיני הרובע היהודי אך נסוגו מסיבות שונות. אף ניסיון הפריצה השני לא נעשה ע"י צה"ל כי אם ע"י לוחמי האצ"ל שניסו לפרוץ לעיר העתיקה דרך שער-שכם, ניסיון שגם הוא לא צלח. דיונים ומאמרים רבים עסקו לאחר קום המדינה בשאלה: מדוע לא כבשנו את העיר העתיקה בתש"ח?  על כך השיב הרב משה צבי נריה זצ"ל בשיחה למורים לאחר מלחמת ששת-הימים; מתוך התבוננות מעמיקה פנימה עם מסר לדורות, וכך הוא אמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שמחברת ישראל זה לזה"... אילו הצלחנו אז (בתש"ח לכבוש את ירושלים העתיקה), היו "שניים אוחזין" בירושלים (הפלמ"ח והאצ"ל), וכל אחד היה אומר "כולה שלי"....סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת, והרי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים", היא ניתנה לעם ישראל כולו... ולכן: רק עתה (בתשכ"ז) כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד, שער האריות, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – רק עתה כשכולנו מאוחדים.... רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון, החזיר לנו את ירושלים!".  דבריו של הרב נריה זצ"ל תואמים לדבריו של הרד"ק שאת ירושלים ניתן לכבוש רק כאשר כל ישראל מאוחדים תחת גורם צבאי ושלטוני אחד. בתוספת דברי המלבי"ם ש"עצת ה', שירושלים עיר המלוכה תהיה בנחלתם של שני שבטי המלוכה"; וכך תאחד סביבה את כל ישראל. 

 

ציבור שמתאגד תחת דגל יראת שמים ותורה - מחזק זה את זה

במלאות עשרים ושלוש לנפילתו על קידוש ה' של חברנו הרב שמעון צבי בירן הי"ד בידי בן-עולה בשערי מכון התורה והארץ בכפר-דרום ת"ו בכ"ד באייר ה'תשנ"ב, מובאים דברים שנאמרו על ידו לעולים מרוסיה שבאו לבקר בכפר-דרום, כשנתיים לפני נפילתו. הדברים המובאים כאן שוכתבו ונערכו על ידינו בתיקונים קלים בלבד, מתוך תקציר שיחה שנמצאה בכתביו, והתפרסמו לראשונה לקראת יום השנה הראשון לנפילתו, בעלון פרשת-שבוע "ארץ-חמדה" שיצא באותם שנים ע"י מטה ההסברה של מועצת חוף-עזה. לקיים מאמר חז"ל: "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זיכרונם".

דברים אלה ראויים לפרסום כי לא נס ליחם גם היום, הן בהיבט הכללי בפתחו יום שחרורה של ירושלים הממחיש את כוח הציבור: "העיר שחוברה לה יחדיו", הן בהיבט הציבורי לנו הנמצאים בתהליך הקמה והתגבשות של ישובים חדשים בארץ-ישראל מתוך חזון של קודש.

להלן תקציר דבריו של הרב שמעון בירן הי"ד, בשבת בהר-בחוקותיי תש"ן בכפר-דרום ת"ו:

"נפתח בברכה שבתורה: 'ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו" (ויקרא כ"ו, ח'). מפורסמת שאלת הספרא המצוטטת ומורחבת ברש"י: 'וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו?!" ודאי יש דברים בגו!..... ברם, חז"ל ראו כאן בספרא ממד אחר. "אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובים העושים את התורה". כלומר, מדובר בכוח טקטי; במלחמה אין להשוות יחס של אחד נגד שניים, לעשרה נגד עשרים, זאת לא אותה פרופורציה.

כך גם ברוחניות: כשיש צדיק אחד – לפעמים אינו מצליח להשפיע בזכויותיו שבשמים, וגם לא מצליח להשפיע בארץ. כשיש ציבור של אנשי תורה, של יראת שמים - יש לזה משמעות ביותר – לא פרופורציונלית. ויובנו על פי זה דברי רש"י (בראשית יח, כט) בדיון שהיה בין הקב"ה לאברהם, שהמשא ומתן עם ה' היה על חמשים, ארבעים, וכו'. זה שחמשים צדיקים יצילו חמשה כרכים, ארבעים ארבעה כרכים וכו'. והקשה הרמב"ן (שם) הרי זה אותו עיקרון, ומדוע כל האריכות?! ועונה לשיטת רש"י: לא בטוח שאם חמשים יצילו חמש, אזי ארבעים יצילו ארבע. כי אין דומה רבים למועטים גם ברוחניות!

דבר זה יש לו משמעות רבה אלינו, שהרי זהו העניין של מניין, של מדינת ישראל, של כנסת ישראל. זהו ערך בפני עצמו, כוח שאין לאלף  יחידים. כאן מונח היסוד לכל הרעיון של התהוות קהילה, של ישוב שומרי תורה. אדם לבדו, יכול להשפיע, יכול להיבלע ואף יכול להיות מושפע. אולם ציבור שלם, שמתאגד תחת דגל יראת שמים, תורה ושמירת מצוות – מחזק זה את זה, וממילא גם יכול בכוחו להשפיע בדברים שיחיד לא מסוגל לעשות". (ארץ-חמדה, חוף-עזה – בהר-בחוקותיי תשנ"ג)