צדיק גמור ובעל תשובה

צדיק גמור ובעל תשובה

מחלוקת רבי יוחנן, הסובר שמעלת צדיק גמור גדולה יותר, 'עין לא ראתה אלהים זולתך', לבין רבי אבהו, הסובר שמעלת בעל התשובה גדולה יותר, קשורה לביאור הפסוק (ישעיה נז יט) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'

הרב יהודה הלוי עמיחי |

א. שלום לרחוק ולקרוב

על היחס שבין צדיק גמור לבין בעל תשובה, מביאה הגמרא (ברכות לד ע"ב, סנהדרין צט ע"א) מחלוקת:

אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך, ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן א"ל מאי רחוק שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא.

 מחלוקת זו בין רבי יוחנן, הסובר שמעלת צדיק גמור גדולה יותר, 'עין לא ראתה אלהים זולתך', לבין רבי אבהו, הסובר שמעלת בעל התשובה גדולה יותר, קשורה לביאור הפסוק (ישעיה נז יט) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'.

 

ב. בעל תשובה מחטאים קלים

בעל 'חובת הלבבות' (שער התשובה פ"ח) כתב:

והאם החוזר בתשובה והצדיק שוים?! אומר כי יש מן החוזרים בתשובה שלאחר שחוזר בתשובה שוה הוא לצדיק שלא חטא, ומהם מי שמעלתו יתירה על זו של הצדיק, ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אף על פי שזה חזר בתשובה.

מסביר בעל 'חובת הלבבות', שיכולים להיות בעלי תשובה על שלושה סוגי עברות:

הראשון - בעל תשובה השווה למעמד צדיק גמור. הוא בעל תשובה שביטל מצוות עשה שאין בה כרת (כציצית ולולב), וכעת שב ומשתדל לקיים את כל מצוות ה'. עליו נאמר שאיננו זז משם עד שמוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר 'שובו אלי ואשובה אליכם'.

השני -  בעל תשובה שמעלתו יתרה על זו של הצדיק. הוא מי שעבר על מצוות לא תעשה, שאין בו כרת ולא מיתה, ועשה תשובה ומתחרט ומתבייש במעשיו הרעים, ויישמר בשארית ימיו מן המכשול. והוא עדיף מהצדיק בכך שהצדיק - אין אנו יודעים אם אינו מתגאה במעשיו וביושרו, ואילו השב אינו מתגאה. על שב זה נאמר: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'.

השלישי - בעל תשובה שמעלתו פחותה מזו של הצדיק. הוא השב מעברות חמורות שיש בהם מיתת בית דין, כחילול שבת, וכרת בידי שמים, כחילול השם, לו אין אפשרות מחילה עד שייבחן בעולם הזה בניסיון, ויעמוד בו, ויינקה מעוונותיו.

בעל 'חובת הלבבות' מסביר שרבי אבהו מדבר בבעל תשובה שחטא בחטאים קלים (מצוות לא תעשה שאין בהם כרת).

 

 

ג. בעל תשובה מחטא בשוגג

ב'ספר הישר' (מיוחס לרבנו תם - פ"י) נכתב שאין מעלת בעל התשובה כמעלת הצדיקים הגמורים, מכיוון שלצדיקים הגמורים ישנן זכויות רבות, ואילו בעל התשובה אין לו עבירות, אבל גם זכויות אין בידו. מביא על כך המחבר משל, לשני עבדי המלך, אחד נאמן מיום לידתו והשני קשר עליו והכעיסו, ואחר כך נכנע אליו והכיר בחטאו.  במי משניהם יבטח המלך יותר? בוודאי במי שלא חטא. על כן דרגת בעל התשובה נמוכה מדרגת צדיק מעיקרא. אלא שמתקשה בעל 'ספר הישר' בדברי רבי אבהו, שפסק במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, ומשמע שמעלת בעלי תשובה גבוהה יותר? לקושיה זו הביא המחבר מספר תירוצים, כגון: במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, משמע שאין הם עומדים כלל באותו מישור, אלא אלו בדרגה אחת ואלו באחרת. אולם לא משמע כן בדברי הגמרא, שהרי משמע שישנה מחלוקת רבי יוחנן ורבי אבהו מי הוא הזוכה ראשון באמירת שלום, הקרוב או הרחוק. לבסוף מביא המחבר תירוץ אחר, ועליו כותב שהוא אמיתי:

כי יש בעלי תשובה אשר לבם נכון כלב הצדיקים ואלו הנקראים צדיקים, כי בתחילתם ישרים היו ושגו ונזדמן להם עבירה וגבר עליהם היצר ואחר כך שבו לקדמותם ולישרם ונכפלה צדקתם ועבודתם בעבור החטא אשר עשו ואלה הם הנכבדים מהצדיקים, ועל אלה יש לומר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

אנו רואים שגם 'ספר הישר' מצמצם את דברי ר' אבהו, דלא איירי אלא במקום שחטא בשוגג או נכשל בדבר מסוים וחזר בתשובה, ועליו נאמר שדרגתו גבוהה ממדרגת צדיק מעיקרא.

ביאורו זה של 'ספר הישר' מובא בביאור הגר"א (או"ח סי' נ"ג סעי' ה'), לעניין הראוי להיות חזן. הרמ"א כתב:

מי שעבר עבירה בשוגג כגון הרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ אבל אם עושה במזיד לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה.

הגר"א הביא שרק מי שעבר עברה שבאה לידו במקרה, גדול הוא מצדיק גמור.

 

ד. שכר בעל התשובה

מדברי הרמב"ם נראה שלמד את דברי ר' אבהו כפשוטם שהרי פסק (פ"ז מהל' תשובה ה"ד):

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאים שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם חטא ופרש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

הרמב"ם לא התנה את מעלת בעל התשובה במהות החטאים שחטא, אלא סתם דבריו, ומשמע שאף בעל תשובה על חטאים חמורים גדול מצדיק גמור. הסבר דברי הרמב"ם הוא שהעונש באמת יגיע לחוטא, כפי שפסק (בהל' תשובה פ"א ה"ד) שבעברות חמורות שיש בהם חילול השם, רק מיתה מכפרת, אבל לא ייסורים, שאינם אלא תולים עד זמן המוות. למרות זאת הוא עומד בדרגה גבוהה יותר מדרגת הצדיק הגמור.

ראוי להוסיף ולהתבונן בדברי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם (בפ"ו מ'שמונה פרקים') הביא שתי שיטות, האם עדיף חסיד מעיקרא או הכובש את יצרו; וכתב שיש לחלק בין המצוות השכליות לבין המצוות החוקיות. במצוות השכליות, המובנות בדעת כל אדם, עלינו להשתדל להתרחק מהרע בכל אופן, ולכן עדיף חסיד מעיקרא; אולם במצוות חוקיות, כגון בשר וחלב, שעטנז, עריות, שם עדיף שיכבוש את יצרו, כפי שהדריכו חז"ל, שיאמר אדם: 'אפשי (ביכולתי) לעבור על החוקים שציוני הבורא, ומה אעשה וריבוני ציוני לבל אעשה זאת'. אנו רואים שהכופה את יצרו עדיף רק במצות החוקיות ולא במצות השכליות. ונשאלת השאלה מדוע לא חילק הרמב"ם לעניין בעל תשובה, בין חטאים במצוות שכליות לבין חטאים במצוות חוקיות? בעל 'עקידת יצחק' (דברים שער ק) הוסיף עוד שאלות להבנת דברי הרמב"ם.

נראה שהרמב"ם כאן לא כתב שמעלת בעלי תשובה גדולה ממעלת הצדיקים לכל עניין, אלא רק לגבי כפיית היצר. שבזה שהם כפו את היצר הם עדיפים ומדרגתם גבוהה יותר ושכרם גדול יותר. אבל לעניין מעלת האדם, בכך חסיד מעיקרא עדיף. אם כן אנו רואים שגם הרמב"ם ב'שמונה פרקים' נקט שצדיק וחסיד מעיקרא, מעלתו גדולה יותר מצד האמת, ורק לעניין השכר שיש לבעל התשובה על כך ששבר וכפה את יצרו, שכרו  גבוה יותר. נקודת המחלוקת בין רבי אבהו ורבי יוחנן היא שרבי יוחנן דיבר על הצדיקים מצד מעלתם הרוחנית העצמית, ועליהם נאמר 'עין לא ראתה אלהים זולתך', וזו היא דעת ה'מורה נבוכים'; ואילו רבי אבהו דיבר על שכר בעל התשובה, שגדול הוא משכר הצדיק הגמור, שהרי התורה דנה 'לפום צערא אגרא'.

אנו רואים שהראשונים הבינו שהמימרא של רבי אבהו נאמרה רק  לגבי מקרים מיוחדים, אבל באופן כללי, הצדיק הגמור עדיף על בעל התשובה. הגדיל לעשות המהרש"א (חדושי אגדות ברכות לד ע"ב), שכתב שדברי רבי אבהו לעניין בעל תשובה אינם באדם שעבר עברה בפועל, אלא  באדם שהיה קרוב לעברה בלבד, שהייתה מחשבתו לעבור עברה ולא עבר עליה. והוא בעל תשובה ממחשבתו הרעה, שחשב לעבור עברה. שר' אבהו סבר דוודאי בזה שגבר על יצרו יש לו עדיפות על פני הצדיקים הגמורים, ורבי יוחנן סבר שכיוון שחטא במחשבתו, הצדיק הגמור עדיף ממנו.

 

ה. בעל תשובה גמור

מדברי הזוהר נראה כפשט דברי רבי אבהו, וזו לשונו (בראשית דף לט ע"א):

בהיכלא חמישאה קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו ונפקת נשמתייהו בדכיו (וכל אינון מאריהון דתיובתא) ..., האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי ואפילו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו (ההוא) האי היכלא ולמיקם ביה והאי איהו דרגא עלאה על כלא (ביה) בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא:

 (תרגום חופשי: בהיכל החמישי של הקב"ה נמצאים כל בעלי תשובה גמורה, שחזרו מחטאיהם והתחרטו מהם, ויצאה נשמתם בטהרה... היכל זה הוא מעל כל ההיכלות ואפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להיכנס בו, וזו הדרגה הגבוהה על הכול).

ועוד הוסיף (חיי שרה קכט רע"ב)

זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא  קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא בריך הוא בכמה שנין, אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר, וכן דוד דכתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן בא בימים, אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא, ר' יוסי אמר תנינן אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא ביה בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא,

 

(תרגום חופשי: זכאין בעלי התשובה שבשעה אחת מתקרבים לקב"ה, מה שאין כן צדיקים גמורים, המתקרבים בכמה שנים לקב"ה... ר' יוסי אמר במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין להם רשות לעמוד, מכיוון שהם קרובים יותר לקב"ה, והם נמשכים ברצון הלב יותר לקב"ה).

במאמרים רבים מאריך הזוהר במעלת בעלי תשובה (עיין 'מרגליות הים' צט אות יד). נראה מדברי הזוהר שלמד שמעלת בעלי תשובה אינה רק בגלל שכר התשובה שבידם, אלא הם קרובים יותר לקב"ה אפילו מצדיקים גמורים. בעלי התשובה שהזוהר מדבר עליהם אלו בעלי תשובה 'דתיובא שלימתא'. הזוהר מביא דוגמא לבעל תשובה שלם: מנשה המלך, שחזר בתשובה, ועליו הכתוב אומר (בדברי הימים ב, לג, יב) 'ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו וידע מנשה כי ד' הוא אלהים'. בעלי תשובה שהגיעו לדרגות כאלו של קרבה לפני ד', הם אלו שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במחיצתם.

אין הזוהר מחלק בין תשובה מעברות וחטאים חמורים לבין תשובה מעברות וחטאים קלים לגבי מעלת השב, אלא דורש שבעל התשובה יעשה תשובה גמורה ועליונה, ובכך תהא לו דבקות מוחלטת בקב"ה, ובעל תשובה כזה עדיף על צדיק גמור.

 

ו. המאירי והרמב"ם כדעת הזוהר

 לגבי חילוקי מדרגות השב, הביא המאירי את המעולה שבכולם, ואלו דברי המאירי ב'חבור התשובה' (מאמר א, פ"ב):

שהערתו טוב כוונתו... והכניע לבו ויצרו לשוב אל ד', עזב דרכו ומחשבותיו הטיב ארחותיו.

וכך מבאר המאירי את דברי הפסוק בתהלים (לג, ט): 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום'. הסוס והפרד, אין הנהגתם מצד עצמם, אלא צריכים הם למתג ורסן. כי המתג יעירם ללכת בהרגישם חידוד הברזל בבשרם, והרסן יחזיק בו הרוכב ויישרם בו, ללכת בדרך ירצה, אל אשר יחפץ יטנו ימין ושמאל. ללא המתג אולי לא ילכו כלל, וללא הרסן ילכו, אבל יפנו ימין ושמאל, ועל כך אומר דוד המלך: אל תהיו כסוס ופרד שצריכים מנהיג מבחוץ, אלא שתהיו מונעים מבפנים, שיהא שכלכם מעורר אתכם ומנהלכם. אם כן, כותב המאירי על התשובה הבאה מעצמו, מתוך גדלות פנימית והכרה, שהיא המעולה שבתשובות, ועל תשובה זו נאמר שמגיעה עד כסא הכבוד. עליה נאמר 'מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים'. אנו רואים שכשעושה תשובה מאהבה, יכול אדם להגיע למעלות גבוהות. השאלה איננה על אלו עברות עושה תשובה, אלא כיצד הוא עושה את התשובה.

על פי דברים אלו, הסבר דברי הרמב"ם (פ"ז ה"ד) על בעל התשובה, אינו שהוא מדבר בשכר בעל התשובה ולא במעלתו העצמית (כפי שהסברנו לעיל), אלא שהוא מדבר  באדם שחוזר בתשובה מאהבה. כפי שהרמב"ם (פ"ב ה"א) כתב:

איזו היא תשובה גמורה זה שבא לידו  דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח

סוג זה של תשובה הוא תשובה גמורה, כפי שהמאירי (מאמר א' פ"ב עמ' 40) כותב:

לא העירתהו בתשובה ההיא חולשת הטבע או זקנה או העדר הזמנה ויכולת או תוכחת מוכיח... רק שהעריתהו טוב כונתו והתבייש בנפשו וממוראו בעשיית העבירות ההם, והתבונן באחריתו והכניע לבו ויצרו לשוב אל ד', עזב דרכו ומחשבותיו הטוב אורחותיו.

זו התשובה שמדבר עליה הרמב"ם (פ"ז ה"ד): 'שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו'.  

לכן מעלתו של בעל תשובה כזה גדולה ממעלת הצדיק, שהרי כל מעשיו כעת הם בדרגה גבוהה ביותר. על פי דברינו אלו, נראה שגם הרמב"ם מבאר כזוהר, שבעל תשובה מאהבה דרגתו גבוהה מצדיק.

 

 

ז. אמן המעשה והממציא

ספר 'עקידת יצחק' (דברים שער ק') מביא משל להסברת עניין התשובה המקובלת לפני כסא כבודו. משל למלך שציווה לשני אמנים לצייר ציורים על הקירות עד תאריך מסוים. האחד היה זריז במלאכתו וממהר לעשותה, ומיד לאחר שציווה המלך, ניגש לעבודה ופיתח פיתוחים מעולים על שני קירות החדר שקיבל, ואילו השני היה עצל בטבעו, ולא עשה דבר. ימים מספר לפני המועד שקבע המלך, ראה שלא התקדם, והחל חוכך בדעתו מה יוכל לעשות כדי לרצות את המלך, וישמע שישנו נוזל המבריק את קירות הבית, הלך וטח את שתי הקירות הנוספים בבית. אמנם שם הוא וילון בין עבודתו ועבודת חברו, עמד השני ושייף והחליק את עבודתו, בבוא המלך לראות את עבודת האמן הראשון התפעל מיופי העבודה, מהציורים היפים והנאים, והגדיל שכרו לרום מעלתו. בפנותו לשני שאלו: מה מעשיך? לקחו השני והראהו את שני הקירות החלקים והשקופים, כעס המלך מאוד: וכי מה עשית? והרי צוויתיך לצייר את קירות הבית? ענהו השני: ימתין מעט, והלך ופתח את הוילון שבינו ובין חברו, וכל יופי יצירות חברו השתקפו בשני הקירות הללו. היופי היה רב ובהתבוננות בצדדים מספר ראה המלך את יופי החדר. גידלו המלך ושבחו על מחשבתו ורעיונותיו. האמן הראשון, הרי הוא חשוב כאמן במעשה ואילו האמן השני חשוב כממציא ובעל תחבולות ורעיונות. ויש צדק בכך שיקבל שכר, אפילו שהשקיע פחות בעבודה והתעצל בתחילתה, אבל בסופו הוא ייפה את הבית יותר מכולם. וכן השב בתשובה מאהבה, הרי על ידי זה מתגדל שמו של הקב"ה יותר מאשר על ידי הצדיק מעיקרא, אמנם הצדיק מעיקרא הרי זה אמן ההשקעה והטיפוח, אבל השב בתשובה מאהבה, עליו מדבר הזוהר, ומדרגתו ומעלתו גדולות, שהרי הוא מקדש השם ברבים.

 

ח. הכלל והפרט

מצד התשובה העולמית, נראה שיש מעלה גדולה לשב בתשובה מאהבה, שהרי כבודו של הקב"ה מתגדל ביותר, ועל כן שכרו הרבה מאוד. אמנם יכול להיות שמצדו האישי הפרטי הוא בעל עברות  מסוימות, שכן חייב עליהן עונשים. אולם כאשר אנו מתבוננים בעיניים פקוחות על כל הבריאה, הרי מתשובתו של בעל תשובה מאהבה כל העולם כולו נהנה, וממילא שמו של הקב"ה מתעלה בעולם, ולכן מדרגתו של השב גבוהה ביותר. ואם יאמר האדם: אם כן נגרע כוחו של הצדיק הגמור, שאינו יכול להיות בעל תשובה במדרגה עליונה. על כך השיב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה פרק יד סעי' א) שכאשר הצדיק מעלה ומרומם גם מחשבות קטנות למחשבות של גדלות, הרי גם זו היא תשובה, להעלות ולהשיב את הדבר למקורו, ולכן גם הצדיק הוא בבחינת בעל תשובה. על ידי זה גם שכרו של הצדיק מעיקרא מרובה מאוד, ויכול לעלות במדרגות רבות ורמות.