ט"ו בשבט

ט"ו בשבט

יש לשאול מדוע ביום שמתחילים הפירות לחנוט, אין אומרים תחנון? לכאורה משמעות היום היא משמעות הלכתית גרידא ונוגעת לקביעת השנה למעשרות, מהי א"כ חשיבותו לאדם?

הרב יואל פרידמן |

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט…" (בשו"ע (או"ח סי' קלא סעי'  ו)

והוסיף במג"א "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות".(ס"ק טז):

וכמדומה שכך נוהגים היום בכל קהילות ישראל. 

יש לשאול מדוע ביום שמתחילים הפירות לחנוט, אין אומרים תחנון? לכאורה משמעות היום היא משמעות הלכתית גרידא ונוגעת לקביעת השנה למעשרות, מהי א"כ חשיבותו לאדם?

ההשוואה בין העץ לאדם נכתבה בתורה "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) "כימי העץ ימי עמי" ובנביא (ישיעהו (סה, כב). מבאר השוואה זו המהר"ל  (נצח ישראל עמ' מז) שהאדם הוא  עץ הפוך, שכן העץ שורשו בקרקע כי חיותו מן הקרקע, ואילו האדם שורשו בשמים, כי "בצלם אלקים ברא אותו".

הרב שמואל יעקב רובינשטיין  זצ"ל (פאריס, צרפת) בספרו "שארית מנחם ח"ג עמ' שעז) מסביר בצורה נפלאה את ההקבלה בין העץ לבין האדם הישראלי:

על רצונו הפנימי של האדם הישראלי אפשר ללמוד מהרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) שכותב שבית דין כופים, במקרים מסוימים, את האדם לתת גט, ואין בכך חסרון של גט מעושה. והטעם הוא כי רצונו של האדם מישראל לקיים את המצוות ואת רצון חכמים אלא שהיצר הרע הוא שאונס אותו לעבור עבירות. הכפייה אינה כדי לאנוס אותו לתת את הגט אלא לשחרר אותו מכבלי היצר הרע. זאת הסיבה גם שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כי בעצם  זהו רצונו הפנימי, אלא שהוא מעוכב בגלל סיבות צדדיות שאינן תלויות בו. לעומת זאת, בגוי, אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כי אין הוא משתוקק לקיים מצוות.

מסביר הרב רובינשטיין זצ"ל, זהו גם ההבדל שבין האילן לבין הירק. בירק הלקיטה קובעת את השנה למעשרות ובאילן - החנטה. אף שבזמן החנטה, תחילת היווצרות הפרי - הפרי עדיין בתחילת גידולו, אנו רואים אותו כאילו הוא כבר מוכן  ובשל. סיבת הדבר, היא כי לאילן  - שורשים חזקים ועמוקים באדמה המאפשרים לו לאגור את מזונו אשר ערבים להמשך קיומו. לעומת זאת, הירק שהוא צמח חד-שנתי, שיש לו שורשים חלשים וכושר יניקתם שטחי, הריהו גדל על כל מים, וממילא אין ערובה לקיומו עד גמר גידולו.

נמצאנו למדים שההקבלה שבין העץ לאדם היא שבשניהם אנו מוצאים שעומק השורשיות היא הערובה להוצאת הכוחות הפנימיים מהכוח אל הפועל.

 

נאמר במשנה (ר"ה פ"א מ"א):

"ארבע ראשי שנים… באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש ובית הלל אומרים בט"ו בו"

בס' בני יששכר (להר' צבי אלימלך מדינוב, מאמר ב' לחודש שבט) שואל כמה שאלות על משנה זו:

  1. מדוע נוקטת המשנה בלשון יחיד "ראש השנה לאילן" ולא לכלל האילנות?
  2. כשהמשנה מביאה את מחלוקת ב"ש ובית הלל נוקטת המשנה בהקשר לדעתו של בית שמאי ב"כ" הדמיון: "כדברי ב"ש" מדוע לא כתבה המשנה "דברי בית שמאי"?

 

בהקשר לשאלה הראשונה מבאר ה"בני יששכר" שנכתב בלשון יחיד, עפ"י המנהג המקובל להתפלל בט"ו בשבט על האתרוג שניטול לקיום מצוות ארבעת המינים בסוכות הבעל"ט.

הגמ' מבארת שבט"ו בשבט עולה שרף האילנות, וביום זה מתחילים פירות השנה לחנוט. לכן תפילתו של אדם להקב"ה שימציא לו אתרוג נאה ומהודר מועילה היא, כי ביום זה "ראשית יסוד הצמיחה".  כאשר המשנה כתבה ראש השנה לאילן, היא התכוונה בעיקר לאותו אילן מסוים "פרי עץ הדר" ולכן כתבה בלשון יחיד.

 

בהמשך מבאר בס' "בני יששכר" את מחלוקת בית שמאי ובית הלל  בעניין ראש השנה לאילנות  לאור מחלוקתם המפורסמת בעניין קבלת הגר שבא ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. הגמ' בשבת (לא ע"א) מספרת שבא גר לשמאי, ואמר לו: למדני את כל התורה כולה על רגל אחת. ודחפו שמאי "באמת הבניין שבידו". לעומת זאת קיבל אותו הלל וגיירו לאחר שאמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד - זה כל התורה כולה ואידך זיל גמור". במאמרו (חודש סיון מאמר א סי' ז) מסביר ה"בני יששכר" שמצוות אהבת חברו מקורה במצוות אהבת ה' "רעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז, י) ואהבה זהו היסוד הראשוני לקבלת התורה, בבחינת אתערותא דלעילא. רק לאחר מכן מתווסף המימד האנושי  ועבודתו של האדם בבחינת יראה ואתערותא דלתתא. לכן הלל הדגיש את צדה האלקי של קבלת התורה וקיבל את הגר, לעומת שמאי שדרש את "שתי הרגליים" הן אהבה והן יראה, ולכן דחפו באמת הבניין שבידו שכן ע"י אמת הבניין בודקים את ישרותו של הבניין  הנעשה ע"י האדם.

 

חז"ל דימו את ישראל ללבנה כי כשם שהלבנה מתחדשת כן ישראל מתחדשים ומתקדמים בעבודת ה'. "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה" (זכריה ג, ד), והאדם נקרא מהלך. לדעת בית שמאי נקבע תאריך הא' בשבט כראש השנה לאילנות מפני שבתחילת החודש עת התחדשות הלבנה בא לידי ביטוי המימד האנושי. לעומת זאת, בית הלל קבעו את ראש השנה בעת שהלבנה במילואה המציין את המימד האלקי והשלם של המציאות. לכן כתבה המשנה ארבע ראשי שנים, ובהמשך "באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש" ב"כ" הדמיון לציין שהולך לשיטתו בעבודת ה' שהעיקר הוא אתערותא דלתתא המצויינת בהתחדשות הלבנה. לעומת זאת, בית הלל קבעו את ראש השנה בט"ו בו עת מילוי הלבנה המציין את אתערותא דלעילא ובחינת אהבת ה' ושלמות המציאות.

 

בחוברת זו של חודש שבט-אדר, שמחים אנו להגיש מאמרים העוסקים בחיוב נתינה של מעשר עני ובמיוחד מאמרו של הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל. בהמשך החוברת שאלה מעשית שנשאלנו בהקשר לכיסוי גג של חממה בשבת וכן כמה שאלות מעשיות בהלכות חול המועד. לסיום, תמידים כסדרם פסקי הלכה בהלכות תולעים.