האם החקלאות עדין רלוונטית

האם החקלאות עדין רלוונטית

לאחרונה שומעים על שינוי בעמדה ובדעת הקהל ביחס אל החקלאות. מזה כמה שנים שומעים על משבר קשה שפוקד את המגזר החקלאי בכלל, משבר כלכלי, בפיתוח ובמחקר, בשגשוג ובתמחור, ואולי במשאבים הרוחניים שדחפו ועודדו את כיבוש הארץ בראשית הדרך. האם החקלאות עדין רלוונטית?

הרב דורון ותקין |

50 שנה למדינת ישראל, האם החקלאות עדיין רלוונטית?

עומדים אנו בשנתה ה - 50 של המדינה, ודאי ששמחים ומודים על כל הפרק הנפלא לו זכינו. מי שמתבונן במעשה המדינה הצעירה, מרים גבה ותמה: כל זה, ורק 50 שנה?!

אחת מהסוגיות המופלאות בהתהוותה של התקופה היא הפרחת הארץ. הפרחתה ע"י התישבות מסוגים ואופים שונים, בין השאר ע"י חקלאות. לאחרונה שומעים על שינוי בעמדה ובדעת הקהל ביחס אל החקלאות. מזה כמה שנים שומעים על משבר קשה שפוקד את המגזר החקלאי בכלל, משבר כלכלי, בפיתוח ובמחקר, בשגשוג ובתמחור, ואולי במשאבים הרוחניים שדחפו ועודדו את כיבוש הארץ בראשית הדרך.

התחלתי להתבונן בסוגיא במבחן המציאות ובמבחן הערכים, ההתבוננות נעשית מתוך היחס הבסיסי והגישה הערכית אותה אנו חשים כלפי חקלאי הארץ, חלוצי ההתישבות ומוסרי הגוף והנפש על שדותיה ורגבי אדמתה של ארץ הקדש. דבריו של ר' אבא בגמ' (סנהדרין צח ע"א) הם המשקפיים דרכם אנו מצלמים את השטח: "ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

ר' אבא מלמד אותנו להסתכל על דורנו בעינים אמוניות, תהליך קיבוץ גלויות מתחיל בפריחת הארץ, השתנה המצב של הניתוק והקללה בארץ. הגאולה נראית מוחשית והיא ממשית. הגאולה איננה בדרך ניסית - על טבעית או נסתרת, היא מתחוללת לעינינו ע"י רבבות עמך בית ישראל השבים ארצה, מישבים ובונים אותה. גאולתה של הארץ, גאולת האדמה החל מיבוש הביצות עד לחידושי החקלאות מביאה בשורה לעמים רבים מוכי רעב בעולם כולו, והם סימני וניצני הגאולה עליה בשרו נביאי הדורות. החקלאים פעלו את הפעולה הזו, ושאלתנו - כיצד היא ממשיכה? האם דרך עבודת האדמה, האם היא פונה לתעשיה ולהייטק, האם נעצרנו כי יש לנו שאלות לברר, שאלות מעשיות או גם שאלות מהותיות על עצם הדרך  - החיבור בין העם ובין הארץ, בין גאולת העם לגאולת הארץ. או שייתכן שהמשבר קטן ושטחי ,והוא יחלוף מעצמו והחקלאות תעלה ותתפס במעלה ההר.

אומרים לנו שהתופעה היא כלל עולמית, ואין מה לעשות, ובישראל המצב טוב. תשובות שטחיות כאלו ואחרות אינן מספקות אותנו, כיון שאנו מאמינים בחקלאות ובחקלאי הישראלי, ואנחנו יודעים שהחקלאות בשבילנו אינה רק אמצעי למזון או לפרנסה וקיום, היא ערך, היא הקץ המגולה, וכך נתיחס אליה.

מוגש כאן שיעור ראשון שנאמר בענין, ע"י הרב יעקב פיגנבוים, ראש המכינה "קשת נחושה" במושב קשת, רמת הגולן. השיעור נאמר לחקלאים ביום עיון שערכנו ברמת הגולן. השיעור עבר עריכה ועיבוד ע"י.

המשכנו לעסוק בנושא, בכינוס השנתי שנערך ע"י המכון באוניברסיטת בר­אילן. ערכנו סמפוזיון סביב השאלה: האם החקלאות עדיין רלוונטית? והשתתפו  בדיון: הרב יעקב אריאל, מר יונתן בשיא, ח"כ צבי הנדל, מר ארל'ה צור ראש המא"ז ח.עזה. הנחה: ח"כ הרב חנן פורת. בעז"ה נעלה את הדברים על הכתב.

ברצוננו להמשיך ולעסוק בשאלה גם בעלונים הבאים, ולהעלות נקודות וזויות שונות ונוספות. נשמח לקבל תגובות ומאמרים מאתכם הקוראים.

 

האם החקלאות עדיין רלוונטית?      

א. הבעיה המעשית - החקלאות לאן?

סוד גלוי הוא שהחקלאות נמצאת במשבר קשה, והנה מעט נתונים:

משנת 87 עד שנת 96 ירד מספר המעוסקים העצמיים בחקלאות כמעט ב 50% (מ 53,200 ל 27,900), הכנסות החקלאים בתקופה זו פחתו גם הם ב 50% (מ 4 מילארד ל 2 מיליארד). ויש גם ירידה ריאלית בהכנסה של כל חקלאי, בשנת 95  13.6%, ובשנת 96  31.5% שזו ודאי ירידה גדולה. נדמה גם שכמות השטחים המעובדים ע"י חקלאים יהודים הולכת ופוחתת. חלק מהשטחים אינם מעובדים, וחלק אחר, בעיקר באזור המרכז הופך לנדל"ן (כל הנתונים מחוברת המרכז החקלאי, סיכום ההתפתחות בחקלאות 96).

נתונים סטטיסטים אלו ניתנים לברור, האם החקלאות הישראלית אכן במשבר או שיש פנים אחרות לתופעות ולמספרים המוצגים.

מר י.בשיא (מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר) כתב בעיתון ה"שדה" (גליון טבת תשנ"ה): "אין לחשוש שחקלאות ישראל תעלם"

ובהמשך הכתבה פירט את כוונתו: "לא צריך לראות שחורות, מפני שהחקלאות היא הגוף היחידי, המייצר מזון לאדם. כל עוד יהיו אנשים בעולם  - ימשיכו לייצר, ויהיו חקלאים. אשר לייבוא: עלות ההובלה לישראל, הרחוקה ממוקדי הייצור החקלאי, יוצרת מצב שבכל תנאי, גם לו היינו מאפשרים לייבא עגבניות  בכל כמות שהיא מחו"ל - אי אפשר היה לעמוד בפני המחיר הישראלי. כי עלות של ק"ג עגבניות, למשל מאירופה לישראל - היא לפחות 2 שקלים. גם אם הפרי נקנה שם בחינם - עדיין כדאי לייצר בארץ ב-2 שקלים הק"ג, כי זה מחיר טוב לחקלאי. ומבחינת היעילות של הייצור החקלאי, ראינו בחדשים האחרונים שאין שום מקום לחשש מיבוא מתחרה."                                  

עם כותרות והצהרות מעין אלו, כנראה שיש מקום לחשש, ויש אמת בצורך לבדוק את מעמדה של החקלאות, ואת תוכן דברי ההרגעה שאמורים להרגיע.

 

1. המהפכה הירוקה

מצב זה שונה לחלוטין מהמצב אליו הורגלנו בימי נעוריה של המדינה וההתישבות בארץ. בעברנו הלא רחוק שמחנו והתגאינו בפריחה החקלאית המופלאה של הארץ. לעומת ביצות ומדבר שמצאנו כאן בבואנו להקים את "היישוב החדש", באנו והפרחנו את השממה. לעומת התאורים הקודרים של טרום הציונות, מרק טווין בספרו "מסע בארץ הקדש" מתאר ארץ ציה וצלמות. ולעומתו זועקות כותרות העיתונים מלפני 20 ו 30 שנה:

"הישגים ישראליים שהם שיאים עולמיים !"

"החקלאות שהדהימה את העולם"

המאבק בן אלפי השנים בין "המזרע והישימון", התחלף במאבקי "החברה להגנת הטבע" לשימור המדבר. וכיום, האם אנחנו בנסיגה?

 

2. החקלאות הערבית

כל זה צורם הרבה יותר, כאשר אנו רואים ממול את החקלאות הערבית הולכת ומתפשטת. חדשות לבקרים, אתה מגלה מטע חדש, חלקות חדשות. ההנחה שאלו נטיעות פוליטיות, אינה מקהה את הבעיה, אולי מחריפה עוד יותר. לאחרונה מרבים לשמוע על הצהרות והסכמים לרכישת תוצרת חקלאית מהמגזרים הערביים סביבותינו. הצהרות שמחלישות את החקלאי הישראלי, כאילו  על אוזלת יכולתו הכלכלית-חקלאית, מלבד כל הקשיים האוביקטיבים מצד המציאות עצמה.

אנו נזכרים בזעקתו של ר' יהושע בן לוי (כתובות קיב ע"א), שנקלע לגבלא וראה אשכולות מבורכים שנראו מרחוק כעין עגלים בין הכרמים. אמר: "ארץ ארץ הכניסי פירותייך. למי את מוציאה פירותיך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו?!". ואם בתקופת הגלות ההולכת ומחריפה התאונן ריב"ל כך, מה נאמר על כרסום כזה בעיצומם של תהליכי הגאולה? ...

אולי מעט נחמה יש לנו בהזכרנו, שההתישבות הערבית המסיבית, הן במספר אוכלוסייה והן בפיתוח חקלאותה וכלכלתה, צועדת מאז ומתמיד, בעקבות התחיה הציונית. במקביל לתהליכי קבוץ הגלויות שלנו, נמשכו ובאו לארץ ערבים מכל קצוות העולם המוסלמי והערבי, מצפון אפריקה (מוגרבים), ממצרים, מתורכיה (תורכמנים, צ'רקסים ועוד) ורבים אחרים. כביכול, ארץ ישראל שנפתחה לפני בניה והחלה לתת לנו את פירותיה בעין יפה, ממשיכה ומתיחסת כך גם ביחס לבני לוויתנו (ועי' חולין ז ע"א).

רק לאחרונה, נתפרסמו בשיחות הרב צבי יהודה (עיטורי כהנים 154, עמ' 1), דברי מו"ר בסיור שנערך לאחר מלחמת ששת הימים, בו סיפר הרב שהמהרי"ל דיסקין, שהיה גר בעיר העתיקה בין החומות לפני 100 שנה, היה שמח שבנינים ראשונים נבנים מחוץ לחומה. "ואעפ"י שבתחילה היו אלו רק בנינים של גויים. כגון: ביה"ח הצרפתי הקרוב לשער יפו. היה יוצא וסופר את המגדלים לקיים "סובו ציון ...ספרו מגדליה". עוד בנין ועוד בנין. הוא שמח מאד. אמנם בנינים אלו אינם שלנו, אלא של גויים אבל הם סימן שהארץ מתחילה לצאת מקללתה, מן השממה והשיממון. זה מתחיל עם גויים, כהכנה בשבילנו. קודם במידה קטנה ועכשיו במידה גדולה".

אבל כיום, האם התמונה נראת אחרת? כאילו להיפך, הם נוטעים ואנחנו עוקרים ח"ו?!

 

3. הייטק מול חקלאות

ייתכן והמצב חמור יותר, כי אין כאן רק בעיה מקומית ואולי פוליטית, זהו תהליך כלל עולמי, שנראה כתהליך בלתי הפיך.

הארצות היקרות והמפותחות עוברות בקצב הולך וגובר לתעשיות הייטק, לעומתם, מקצועות עתירי ידיים עובדות, עוברים לארצות נחשלות, בהן שכר העבודה נמוך. עוד רגע קט, לא תשאר בישראל אף מתפרה. האם גם החקלאות בדרך הזו?

בהחלט בתחרות הזו, לכאורה, החקלאות ידה על התחתונה, מקצועות ההייטק מעניינים יותר, יוקרתיים יותר. נראה, שיחסית גם החקלאות היא מקצוע פחות מפותח ועתיר ידיים עובדות. אם בעבר יחסית לחקלאי העולם, התגאינו ברמה הגבוהה יחסית של חקלאינו בהשכלה, ביוזמה ובחדשנות, הרי היום לכאורה אנו "בדרך הנכונה", וכל אלו נוטשים את החקלאות ופונים "הייטקה".

ושמא דווקא כאן הפתרון. מעבר לחקלאות מתוחכמת, סופר אינטנסיבית, המתעסקת יותר בהייטק החקלאי, בהנדסה גנטית וכד', נהיה יצרני האיכות ולא הכמות. אבל, וזהו גם אבל גדול, האם זו תהיה עדיין חקלאות? חקלאות של שדות, של תלם חרוש מלמטה ושמים מעל, של חיבור טבעי - אנושי לאדמה. או  שמא תעשיה מעבדתית של חממות מנותקות במבנים רב קומתיים?

ואם לא די בשנוי הקורה במבנה המשק היצרני, הרי שהשינוי במבנה החברה  עמוק וחריף יותר, ההשתכללות והקידמה בחיים מאפיינים את בעית העתיד. הסופר טופלר בספרו "הלם העתיד" מתאר תחזית של מעבר הדרגתי למקצועות עתידיים: נופש, תיירות ותרבות האדם המודרני. בהנחה שאדם מודרני עובד פחות ופחות, ומרויח יותר ויותר. הוא הולך ומשתחרר מקללת אדה"ר, יש לו יותר זמן ויותר כסף , ועל זה הוא שובר את הראש, מה לעשות - איך להשתמש בכספו, והיכן לבלות? נהנתיות ותרבות הפנאי הם מקצועות העתיד.

מה שלא מאפין את החקלאות הפשוטה והפרמיטיבית, העמל והיזע בשדות, החישפוש עם הקרקע והטבע. חוסר האפיון אינו רק מצד העוסקים במקצוע, אלא גם מצד הדרישה הציבורית: הקיבוצים הפכו להיות מארחים בבתי הארחה, ב"צימרים", מלצרים במסעדות, פאבים וחדרי אוכל לנופשים - תרבות הפנאי ברוח הזמן והעתיד, שמתאימה לסגנון דור ההייטק. לאחרונה במסגרת עלית המסחר בבורסה, הפכו החקלאים לסוחרי קרקעות בעסקי הנדל"ן למיניהם.

נסכם, ונשאל: החקלאות אנא היא באה?

 

ב. הבעיה הרוחנית - האם התורה עדיין רלוונטית? 

צצה ועולה בעיה, האם התורה עדיין רלוונטית?

שום דבר אינו סותר בזמננו את התורה, רק פשוט זה אינו מדבר לחיים כשלנו, זה פשוט לא מעשי. בכל אופן, כך זה נראה מהפן החקלאי של החיים, שהוא חלק ניכר ולא מבוטל מהתורה - דרכיה ומצוותיה.

 

1. התורה לארץ ישראל

אנו רגילים לטעון שהתורה נתנה בארץ ישראל ולתנאי החיים שבא"י לא רק בצד הערכי אמוני בחינת "הציבי לך ציונים" (שעל כך נדון בהמשך), אלא גם במובנים המעשיים כמותיים: המצוות התלויות בא"י שייכות דוקא לכאן,  עבודת המקדש כולה, גם היא תלויה בחיים בארץ ישראל. גם במצוות שאינן שייכות מהותית לארץ, הרי פעמים רבות אפשרות קיומן השלם והטבעי, הוא דוקא בארץ. דוקא כאן אנו שרויים בשמחה ויכולים לברך גם בימות החול ושבת - ברכת כהנים כראוי (עי' רמ"א או"ח קכח סעי' מד). דוקא כאן תנאי האקלים מאפשרים לדור בסוכה כדבעי, בלי להתפלפל מדוע איננו ישנים בה (עי' רמ"א או"ח תרלט סעי' ב) ועוד ועוד.

 

2. דרכי החיים בארץ, ומצוותיה

החיים בארץ כרוכים וקשורים עם עבודת האדמה. וסתם חיים בארץ ישראל שהם חיי קדש  ע"י עבודת הארץ ואדמתה.

מובא במדרש (ב"ר סד ג) על דבר ה' ליצחק, "שכון בארץ הזאת" - עשה שכינה בארץ ישראל. הוי נוטע הוי זורע. ד"א שכון בארץ - שכן את השכינה בארץ. וכן פירש מדרש תנחומא (ראה, יא) על הפסוק בתהילים (לז, ג) "שכן ארץ וראה אמונה"                                    

וכן כותב הרב טייכטל בספרו אם הבנים שמחה:

"ור"י ב"ר סימון פתח: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה... אלא מתחילת בריאתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, זהו שכתוב "ויטע ה"א גן בעדן", אף אתם כשתכנסו לארץ, לא תתתעסקו אלא במטע תחילה. זהו שכתוב "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא כה, ב). ומזה יבינו כל עובדי אדמה שבא"י, שעבודתם איננה עבודה חומרית אלא עבודה רוחנית ושיש במעשה ידיהם קדושה ורוחניות אלוקית בכל פעולה ופעולה שעושים ביישוב הארץ" (אם הבנים שמחה עמ' רעא, וע"ע עמ' קצב, וע"ע עטורי כהנים 83, וע"ע הקדמת הספר "עץ הדר", וע"ע ספ' אבי הנחל עמ' 103)   

בל, מלבד החיים בארץ סתם - אפילו במובנם הקיומי והשכינתי שיש בהם, ישנן עוד הרבה מצוות שבעיקרן תלויות בעבודת האדמה. למעלה מ- 70 מצוות כאלו, למעלה ממעשר מכל תרי"ג מצוות נאמרו בעיקרן דווקא לחקלאי. עי' במנין המצוות לרמב"ם בראש היד החזקה, מצוות עשה: עח - מעשר בהמה, עט - בכור. מצוות קיט - קמד, ובתוך זה מצוות ראשית הגז. ומצוות לא תעשה: קח - קט, קלג - קלז, קמא - קמד, קמט - קנד, קפט - קצג, רי - רכט, שט ועוד.

ובעצם, כל הקורבנות שייכים לחקלאות מן הצומח או מן החי, ואין כלל קרבן הבא מן התעשיה והמחצבים. אפילו מצווה כברכת המזון שודאי שייכת לכל אחד בישראל ולא רק לחקלאי, הרי גם בה לשון הפסוקים הוא: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.  ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ...ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ז-י). כלומר, גם ברהמ"ז ביסודה מתיחסת לאוכל מצד ההודאה על הארץ חוץ מההודאה על המזון.

ואם למנין המצוות וכמותן הגענו, הרי שידועים דברי החת"ס, שמו"ר הרצ"י היה מרבה לצטטם (בחידושיו לסוכה לו) שבא"י העבודה בקרקע, מצווה משום ישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ובועז (שהוא כדחז"ל השופט אבצן הנזכר בספר שופטים, כעין רב ראשי וראש ממשלה בימינו) זורה את גורן השעורים בלילה משום מצווה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר: לא אאסוף דגני, מפני עסק התורה". ומוסיף עוד בערכיות עבודת החקלאות וחשיבותה לעומת כל שאר המצוות: שמצוות ישוב א"י השקולה ככל המצוות, עיקרה הוא בחקלאות "ואפשר גם שאר אומנויות".

למדנו מדבריו שהחיים בארץ לפי התורה הם חיי חקלאי עובד אדמתו, גם אם לא מדובר בשאלת קיום, אלא עבודת האדמה היא דרך חיים.

ומעבר למצוות המעשיות, התורה שמתארת את מעלותיה של א"י ובעיקר בפ' עקב, מתרכזת בעיקר בנושא החקלאות: "ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ו, יג).

ארץ ישראל היא ארץ שבעת המינים כאמור לעיל (שם, ח ז).

כל נושא הגשמים המייחד את א"י שאינה כארץ מצרים (שם יא, י-יא), בפשטות כולו פונה לחקלאים. הגשם לעירוניים אינו אלא מטרד, כעין תפילת כה"ג: "אל תכנס לפניך תפילת...", ואולי כיום כשבעיר הכל מתכנס בקוביות של בטון מלאכותי, אולי אפילו כבר אינו מפריע.

השכר והעונש: "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד) ושאר הברכות המוזכרות בפ' בחוקותי. וכן: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך תירושך ויצהרך ...ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, יד-יז). שניהם פונים לחקלאי.

החגים: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף - מתייחסים למצב התבואה בשדה  (ועי' מתוך התורה הגואלת ד, יח).

והשיא ביסוד האמונה: "ואמונת - זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע".

 

3. המצוות לחקלאי

באותה מידה, אפשר לטעון שהתורה ניתנה דוקא לחקלאי, ורק בדוחק לעירוני. ראש לכל הן המצוות התלויות בארץ, שכמובן תלויות דוקא בעבודת האדמה (עי' קידושין לז ע"א), ובעיקרן מתיחסות רק אל החקלאי: ביכורים (עי' רמב"ם בכורים פ"ב הי"ד, פ"ד ה"ו), מתנות עניים (עי' רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"א). בודאי כלאים שאיסורן בעבודת האדמה ממש (רמב"ם כלאים פ"א ה"א). אבל גם תרומות ומעשרות שכל חיובן בפירות התלושים, והן חלים מדאורייתא רק על החקלאי, ורק חכמים חייבו מדרבנן גם את הקונה העירוני (ראב"ד מעשר פ"ב הל' א-ב, וע"ש ברמב"ם) עד שמספרת הגמ' (ב"מ פח ע"ב): "תניא, מפני מה חרבו חנויות של בית הינו, שלש שנים קודם ירושלים? מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, שהיו אומרים "עשר תעשר ואכלת" - ולא מוכר. "תבואת זרעך" - ולא לוקח".

שמיטה ויובל על כל רבדי משמעויותיהן, גם הם מכוונים בעיקר לחקלאי: "אמר הקב"ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, בכדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט ע"א). "גבורי כח עושי דברו" (תהילים קג, ד) - ר' יצחק נפחא אמר: אלו שומרי שביעית. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לכל ימות השנה? ודין חמי חקליה בירא, כרמיה בירא ושתיק (וזה רואה שדהו בורה, כרמו בור - ושותק). יש לך גיבור גדול מזה? (ילקו"ש ב, תתס).

נמצא, שהטענה שהתורה ומצוותיה החקלאיות מתאימה לכלל הציבור מעוררת קושי, כיון שחלק גדול  מהציווי הוא לחקלאי עצמו, מאידך המצוות שקשורות אל האדמה הן מרובות.

 

4. האם התורה רלוונטית?

וכאן מתעוררת שאלה קשה. בגלות אמרו: עניני מצוות התלויות בארץ לא רלוונטיים היום, אבל זה זמני, זה מצב עובר ולא תקין - ובעז"ה כשנגיע לא"י זה ישתנה. עדיין איננו נוהגים בעניני ביהמ"ק, קרבנות וסדר טהרה, אבל אנו מצפים ליום שזה יגיע. והנה, ב"ה שהגענו לא"י. התחלנו לקיים מצוות התלויות בא"י והחלום הפך למציאות. אבל פתאום התברר שפשוט אין חקלאים, והתורה נשארה בגדר חלום מפני שהיא אינה ריאלית ולא רלוונטית. וזה נראה תהליך בלתי הפיך - פחות ופחות חקלאים, מצליחים לגדל יותר ויותר. ואין צורך ביותר חקלאים - א"כ כל החקלאים הנ"ל בתורה, מה יהא עליהם?

בדור הקודם התמודדדנו עם סתירות בין תורה ומדע. שאלות בקוסמולוגיה ובחקר המקרא גרמו לצעירים רבים לתהיות ואף לכפירה. נראה, שכיום בעיות אלו נעלמו, על כל פנים עוצמתן פחתה למינימום, והן אינן מהוות יותר גורם לכפירה. אדרבא, כידוע המדע היותר עדכני הולך ומתקרב לאמונה. אבל, התאמת התורה אל חיי המציאות חיים טבעיים יום יום, היא הרבה יותר חריפה - האם התורה רלוונטית?

 

ג. הבעיה האמונית - חזון הקץ המגולה מה יהא עליו? 

בעבר הלא רחוק, החקלאות היתה  הביטוי הממשי ביותר לתחיה הציונית. דת העבודה של א. ד. גורדון בטאה את החזרה לאדמה ולטבע. אז, בימים ההם החקלאות לא היתה רק מקצוע או מקור פרנסה בלבד. חיי הקיום העצמי ע"י עיבוד האדמה והפקת פירותיה היו חלום אידילי ואידאלי של שבי ציון בעת החדשה בראשית דרכם, וכן במחצית שנותיה הראשונות של המדינה. דובר על כך שהחזרה לאדמה כחלק מתהליך של חזרה אל הטבע, רק הוא יכול להוביל לחיים בריאים: המעבר מה"לופט גשפטיין" של הגלות לעבודה יצרנית, להאחזות מחודשת באדמה ובשורשים. הרי שלא במקרה תחילתה של הציונות התממשה בהקמת התישבות חקלאית בא"י.

האידליה הזו לא נמשכה לאורך זמן כה רב, היא נשחקה לנוכח הכלכלה המודרנית - תעשיית ההייטק.

החקלאות האידאלית שימשה מנוף להגשמת הרבה משאלות. ביניהם, למשל, היה ההיבט הבטחוני ש"התלם האחרון הוא הגבול", רעיון שהתנפץ בהפקרת חבל ימית לערבים.

 

1. ערך החקלאות בקץ המגולה

החקלאות וברכת הארץ אינן אמצעי קיום אלא ביטויי חיים של העם השב אל מולדתו. ראש וראשון לתאור מצב זה היה ר' אבא (סנהדרין צח ע"א): "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וכן מובא בגמ' מסכת מגילה (יז ע"ב) על סדר הברכות בתפילת שמנה עשרה: "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ומפרש רש"י: "אלמא קבוץ גלויות בעת ברכת השנים".

הרי שברכת השנים היא ברכת האדמה והגשם שעליה אנו מתפללים, והיא תחילת הגאולה, ומשמע שלפי הסבר זה של הגמ' במגילה, הבנת המימרא של רבי אבא וההסבר מהו הקץ המגולה, והוא התאור של הנביא על פריחת הארץ וברכתה,   אינו תאור כללי אלא מכוון לכך שברכת הארץ היא ביטוי לגאולתם של ישראל וקיבוץ גלויות. ואולי יש בכך שלילת ההבנה שמדובר בשגשוג כלכלי כללי, מה שנכון להאמר עם ברכת השנים, אבל כוונת ר' אבא היתה דווקא לחקלאות.

התלות בין הגאולה ותחילת מימושה לברכת הארץ מוסברת ע"י חשיבותה ומרכזיותה של החקלאות, לא רק כאמצעי קיום אלא כערך המבטא את החלמתו של העם וזיכתו מתוך בריאות אל הארץ ועבודתה, כיון שהוצאת פירותיה היא מצווה שנעדרה מאיתנו בעת היותנו בגלות.

ונכון אף לומר שמלבד ההבראה, יש בעבודת האדמה בראשית הגאולה גילוי לתשובתו של העם שגלה מעל ארצו בגלל קלקול וחטא של עזיבת מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות השמיטה, כדברי המשנה באבות (פ"ה מ"ט): "גלות באה לעולם ...ועל שמיטת הארץ". השיבה לארץ וההתחברות של ישראל לארצם, ברכת הארץ ואדמתה לפי זה היא ערך רוחני,  שמבליט ומצמצם את חזון הקץ המגולה להתישבות והתעסקות חקלאית דוקא. יש מקום לשאול: האם התנאי הזה מתקיים, או שלפי הנאמר לעיל, האם יש במשבר החקלאות ביטוי למשבר בקשר עם הארץ?

לאור מה שראינו מובנים דברי החת"ס (לעיל), וכן מובנת ומוסברת תפיסת התורה את מקומה של החקלאות לא רק כאמצעי קיום או כאמצעי דתי לתרו"מ, ועוד מצוות ממקור הפרנסה העיקרי של היהודי, אלא בעיקר בגלל הקשר והעומק  שמיחדים את עבודת האדמה עם התקימות החיים הלאומיים.

וכותב הרצ"י (מתוך התורה הגואלת ד עמ' מג): כשא"י נותנת פירותיה בעין יפה אין זה מקרי, אלא הקב"ה הולך ומתפייס אתנו והיבולים עולים יפה. זוהי פקידה אלוקית לתחית הארץ, וזהו ענין אחד. ע"כ . ועל זה היה ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל אומר: "כשיהיו ק"ל משפחות עובדי אדמת הקדש בא"י,  תהיה אתחלתא דגאולה גם אם לא יהיו ישראל ראויים לכך" (וע"ע קול התור פ' ד - בעיקרי דרכי האתחלתא דגאולה, ופ"ב בבינה קיז ועוד).

האם כל זה נסוג לאחור? האם נגיע שוב אל מצב שיהיו בא"י רק ק"ל משפחות, שעוסקות בעבודת האדמה?

 

ד. הפתרון - הפיכת הפרנסה למלאכה 

מקומה ומעמדה של החקלאות בעתיד עומד להשתנות, ממעמד של מקצוע ופרנסה  לערך ומלאכה. לפני כמה שנים ביקרה במושב קשת שברמת הגולן קבוצה של מפקחים ממשרד החינוך. דברתי לפניהם: "כיום העולם נמצא בתהליך מואץ של שינויים, בין היתר גם המקצועות הנדרשים הולכים ומשתנים, ועל כל אחד להכין עצמו להיות בעל מקצוע נדרש גם בעתיד. לכאורה, לכם יש מקצוע "בטוח". בחינוך תמיד יעסקו. אבל, באמת אין זה כ"כ פשוט. הנה, דברי הנביא ברור מללו: "ולא ילמדו  עוד  איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם". א"כ אנו עומדים בפתח תקופה שלא נזדקק יותר למורים ומחנכים, הכל יתבסס על לימוד וחינוך עצמי. נמצא, שגם לכם כדאי להכין מקצוע חלופי. מהו מקצוע העתיד?  זו החקלאות! שהרי אומרת הגמ' ביבמות (סג ע"א) "עתידים כל בעלי אומנויות לעמוד על הקרקע, שנאמר: "וירדו מאוניותיהם כל תופסי משוט על הארץ יעמדו".              

מה פירושם של הדברים?

 

1. קללת אדם הראשון

ישנה מחשבה שהעבודה - עבודת הכפיים היזע והעמל בשדה, ובעקבותיה שאר עבודות הקיום, היא תוצאת קללת אדם הראשון, שנאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם". בהבחנה נכונה זו טעות. במעשה בראשית נאמר: "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", בפשוטו של מקרא [אמנם אנו עוסקים בסוד מעשה בראשית, אבל גם שם יש ודאי לפשוטו של מקרא משמעות בסיסית (עי' אגרות הראי"ה אג' צא).] משמע שתפקידו של האדם היה לעבוד ולפתח את הגן, ולשמור אותו מקלקול.

וקיבלתי ממו"ר הרב י. צוקרמן, שקללת אדה"ר היתה שנהפכה לו העבודה לפרנסה. לפני החטא כבר הצמיח ה' "כל עץ נחמד למראה וטב למאכל", לא היה צורך לעבוד כדי לייצר אוכל, העבודה היתה צורך גבוה - מצווה לשמה, לגלוי הארץ הנשפעת בפירות.

חטא האדם, שבמקום לאכול אכילת מצווה "ויצו ה"א על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל", אכילה שהיתה זמינה ומוכנה במטרת הבריאה לצורך הכרת הבורא ע"י מעשה בראשית. הפך אדה"ר את האכילה לביטוי לתאווה ויצרים: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים". ומידה כנגד מידה נענש, שבמקום שהעבודה תהיה מצווה וערך, היא הפכה להכרח קיומי -  להרגעת יצר הקיום האנושי, המדרגה אליה ירד העולם ע"י החטא.

ובקללה נאמרו לו שני ענינים עיקריים שהם אחד:

א. עבודת האדמה שעד כה היתה בנעימות ובשמחה - באווירת גן עדן; אווירה אידאלית וצחה של קדושה ועדן, חוללה לצורך ירידה וחולין. לכן נגזר עליו לעבוד ולעמול בקושי, להשיג את פירותיה הקדושים, שעל זה נאמר: "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך..." [ראה בתרגום אונקלוס: בעצבון - בעמל, עמל של רוח ונפש, ועמל של כוחות הגוף]. הקושי הוא עונש על חילול המטרה של עבודת האדמה, וניצול השפע והמשאבים.

ב. מטרת העבודה הקשה היא לאכול ולהתפרנס, ואינה מצוה לשמה, שעל זה נאמר: "ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם", יהיו לך טרחות מרובות עד שתוכל להנות ולאכול את פירותיה של האדמה, לשם חידוד היחס האנושי בשימוש בשפע הנשפע.

 

2. תוצאת החטא

לפי זה, תיקון החטא יהיה להפך את המושגים, את הפרנסה למלאכה. להפוך את הצורך לערך ומצווה. לא שהעבודה עשויה להתבטל מן העולם, אלא ללבוש מלבושים ותכנים עמוקים וחדשים. באופן זה תבוא לידי ביטוי  כוונת התורה לראות בחקלאות ובעבודת אדמת הקודש ערך מרכזי.

נגיע למצב שבו החקלאי קוטף מהעץ פירות ולא דולרים. לכן מקצוע העתיד יהיה חקלאות ולא משהו אחר, כי בחזרה אל החקלאות נחזור אליה לא כמו שיהא בהכרח היום, הכרח קיומי אלא הכרח רוחני. יתכן, ובמשמעות הדברים ג"כ שכל אחד ישמור לו ליד הבית כמה עצים להיות קשור עם הערכים האלו בפועל, ולא רק ע"י החקלאים שיספקו את הצורך הכללי לכך כמו שהיום קורה.

במצבנו היום, המעבר אל השלב שבו העולם עובר מהפכה והתקרבות אל שפע ועידון שלא היה כמותו, השגת המצרכים הקיומיים ע"י פחות עמל ויותר אמצעים טכניים, נסללת הדרך וההכשרה אל המצב העתידי שבו בחקלאות תיהיה עסק מצוותי. הקישור אל עבודת האדמה, בא לידי ביטוי בתחית העם והארץ ושיבת עם ישראל אל ארצו, גילוי ולימוד של דברי חז"ל: "מאמין בחי עולמים וזורע".

אמנם, הדרך עדיין ארוכה מאד, ומלאה משברים וקשיים, אבל בהצגת התמונה הכללית יש מעט מזור לקושיות והתהיות שהעלנו.