">

משמעות היסורים ומסירות הנפש בגוש קטיף

משמעות היסורים ומסירות הנפש בגוש קטיף

 "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹותֵיכֶם"

הרב יגאל קמינצקי |
לעלוי נשמת בנות משפ' חטואל, האם: טלי חטואל ובנותיה: הדר, הילה, רוני, מירב הי"ד. 


א. כיצד אפשר להבין מדוע הקב"ה הביא עלינו אסונות כ"כ כבדים וטראגיים? 
אי אפשר להבין: "נסתרה דרכי מה' ומאלוקי משפטי יעבור" . "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹותֵיכֶם" . כעין זה משיב הקב"ה לאיוב: "איפה היית ביסדי ארץ" , משמעות התשובה היא, שייעוד וטעם היסורים הבאים על האדם, הם מעבר להשגתו ובינתו. 

ב. אבל האם אין זה ברור שבכל מעשה, ודאי קשה ומייסר, הקב"ה רוצה להעביר לנו מסר? 
ודאי שכן. בכל מעשה שהקב"ה עושה, הוא בעצם מדבר עמנו. כשהיתה נבואה, הנביא היה מסביר לנו מהי כוונתו של הקב"ה, היום כשאין לנו נביא, עלינו לנסות להבינה בכוחותינו הדלים. "דע את אלוקי אביך", אנחנו מצווים לנסות להבין דרכיו של הקב"ה עד היכן ששכלנו מגיע ודאי היום לעת גאולה , גם אם ברור שבכלים הנוכחיים שבידינו, לא נגיע לעולם לשורשי הדברים השייכים ל"כבשונו של עולם". 

ג. האם לא יתכן שביסורים העוברים עלינו, הקב"ה רוצה לרמז לנו שחיינו כאן הם בניגוד להלכה, ואסור לנו להמשיך ולגור כאן ולסכן את חיינו ואת חיי ילדינו? 
ח"ו! אם ההלכה קובעת שיש מצוה עצומה במסירות נפש על הארץ , וההלכה קובעת שבזמן מלחמה יש מצוה וחובה להכנס למציאות של פקוח נפש כדי להציל את ישראל מיד צר , ואנחנו תושבי חבל עזה מקיימים מצוות אלו בהידור, ודאי שחיינו כאן הם לרצון לפני אדון כל, ושאין הקב"ה רוצה למסור לנו מסר ההפוך מרצונו. 

ד. האם יתכן, כפי שאנשים משמיעים מפעם לפעם, שהיסורים באים עלינו בגלל שאיננו מקפידים די הצורך, על הלכות לשון הרע, צניעות, תפילה,מחלוקות בין איש לרעהו וכדו'? 
לתקן, להתקדם, להשתפר, ולעשות תשובה, זה דבר חשוב, רצוי ונדרש תמיד, ודאי אצל כל יהודי ואצל כל חברה, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, אבל מכאן ועד ל"ידיעה" על שרשם ותכליתם של היסורים, מיהו הנביא השוטה הזה שהקב"ה "גילה" לו רז זה, דבר שאפילו משה רבינו נתקשה בו ?! הסיבות והטעמים שבגינם הקב"ה מביא יסורים הם מגוונים וסותרים, החל מייסורים על חטא , דרך יסורי אהבה ויסורים שבאים להרבות שכרנו בעוה"ב, המשך במיתת צדיקים מכפרת ויסורים שענינים "בקרובי אקדש" וכו', ע"כ אין איש שיכול להכנס לחשבונות אלו השייכים לכבשונו של עולם. חברי איוב שהתיימרו להסביר לו את סיבת יסוריו, ננזפו קשות ע"י הקב"ה ונדרשו לשוב מדרכם הרעה ולבקש על כך מחילה מאיוב . גם איוב, לא רק שלא היה מסוגל להגיע בעצמו לחקר האמת, אלא גם הקב"ה לא מגלה לו את טעמם ותכליתם של היסורים, כי כרגע אלו הם דברים שהם מעבר להשגתו של בן אנוש. "כי לא יראני האדם וחי", כלומר רק לאחר שאדם מת ומתנתק מן החומר או לעתיד לבוא לאחר שהעולם יתוקן במלכות שדי, נהיה מסוגלים להבין ולקלוט דברים נשגבים כל כך. 
אמת שמצאנו מקומות בהם התורה קושרת בין החטא לעונש באופן ברור: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו...פן יפתה לבבכם...ועצר את השמים ולא יהיה מטר...ואבדתם מהרה וכו'. אם בחוקותי...תלכו ונתתי שלום בארץ. ...ואם בחוקותי תמאסו... ונתתי פני בכם... (ואמת גם שקביעה זו משתנה לעת גאולתנו ), אך כל זאת נאמר רק על עם ישראל בכללו, שאצלו, ממוש היעדים הוא בעולם הזה, וממילא השכר והעונש הם רק כאן, משא"כ אצל הפרט, סופו וסכומו של החשבון הוא בעולם הבא. 
כל זאת ביסורים הנכפים על האדם, אך ביחס ליסורים שבאו על האדם בשל מסירות הנפש שלו על עם ישראל ועל כבוד שמים וקדוש ה', עליו נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך", כאן כל החשבונות בטלים ומבוטלים. האם קיימת בכלל הו"א לומר שחייל שיצא לקרב והתנדב למשימה מסוכנת למען עם ישראל ונהרג בפעולה זו, נהרג ח"ו בשל חטאו?! פפוס ולוליאנוס, שני יהודים שהיו קרובים אל התרבות הרומאית [כפי ששמם מוכיח], יוכיחו, שכשמסרו נפשם להצלת כלל ישראל, קבעו בשמים שהם "הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" , ק"ו בן בנו של ק"ו, שהצבור היושב כאן בחבל עזה, מתוך תורה, יראת שמים, ישוב הארץ, גמילות חסד, הפרחת השממה, הצלת ישראל מידי צר, והכל מתוך מסירות נפש עלאית ומתוך יסורים ובמשך שנים רבות, על קדושת ה' העם והארץ, הוא צבור קדוש וטהור וצדיק ויקר ואהוב וחביב לפני המקום שאך ניתן ללמד עליו זכות ועליו נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר", ע"כ מיהו זה ואיזהו אשר מלאו לבו להרהר, ק"ו לדבר, דברים של דופי בצבור זה?! האומר זאת הרי הוא מוציא שם רע ומלעיז והוא בבחינת: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", ועליו לעשות תשובה גדולה ומיד. 

ה. נזכר למעלה שישנם יסורים של אהבה, מה פירוש הדבר? 
מצאנו שיסורים יכולים לבוא עלינו דווקא מתוך אהבה שהקב"ה אוהב אותנו. "את אשר יאהב ה' יוכיח"! כן, דווקא את מי שהקב"ה אוהב יותר הוא מייסרו יותר. "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך". הבן הוא הדבר היותר אהוב על אביו, ודווקא אותו הוא מייסר. 

ו. הדבר נשמע בלתי הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת. השכל הפשוט והטבעי אומר לנו בדיוק ההיפך, שאדם האוהב מישהו, הוא דואג אך להיטיב לו ולגמול עמו חסד, ולא לצערו? 
נכון, ברור שכשאנחנו אוהבים מישהו אנחנו מיטיבים עמו, אך לפעמים דווקא האהבה דורשת מאיתנו יד קשה ותקיפה יותר, זה יכול להעשות ע"י תוכחה, יסורים ומניעה. יתירה מכך, הרעפת טוב ללא הגבלה, היא עצמה גורמת ליסורים גדולים ולנזק בלתי הפיך לעיתים. מים, הם סמל ושורש החיים, אך כאשר הם ניתנים ללא גבול וללא מידה הם הופכים להיות מבול! הורים האוהבים את בנם, חייבים להציב לו גבולות, חייבים לומר לו לעיתים, לא! גם אם הדבר גורם לילד צער זמני, בסופו של חשבון זה לטובת הילד וחינוכו. בהעדר גבולות הילד יצמח פרא.

ז. אבל אין מה להשוות בין המשל, לאסונות הנוראים שפקדו אותנו. במשל, ישנו צער הניתן לתיקון, צער זמני, תוכחה לזמן מוגבל, מה שאין כן אצלנו, מדובר באסון נוראי שהוא ללא תקנה וללא יכולת שלנו להכיל, לעכל ולתקן. 
אמת שקשה מאד מאד להשוות ביניהם. קושי זה נובע מן העובדה שבמשל, נקודת המבט שלנו היא של הורים היודעים ומבינים שהצער שגרמנו לילדנו הוא ארעי וזמני ובסופו של דבר זה לטובתו, אך את האסונות הנוראים שעברנו, אנו רואים מתוך נקודת מבט שלנו כילדים ביחס לאבינו שבשמים [בנים אתם לה' אלוקיכם], ובאמת כילדים, נקודת המבט מאד מוגבלת ומצומצמת, בדומה לילד קטן שחלה, שלרפואתו יש צורך לנתחו באופן דחוף. ההורים מבינים ויודעים שהניתוח הכרוך בצער ויסורים הוא לטובת הילד, וזה מה שיציל את חייו, אך הילד שאינו מבין דבר, רואה מתוך נקודת המבט המצומצמת מאוד שלו, שעומדים לייסרו, לצערו ולהורגו! 

ח. האם יש סיכוי שנבין דבר זה אי פעם? 
ודאי שכן. דבר זה מתגלה לאדם לאחר מותו, וכן כפי שכבר נזכר לפנ"כ, שלעתיד לבוא [עוד בתוך האלף השישי בו אנו נמצאים], יתגלה כיצד בעצם הרע היה טמון שורש הטוב . זהו דבר שכיום לא מתקבל על דעתנו כלל ורחוק מכל שכל, אך בעתיד כשתרבה הדעת והתבונה, ותיגלה הנבואה ויסולק הרע מן העולם, נבין גם את זה. הדבר דומה למביט בתמונה. כשהמבט הוא מקרוב מאד, רואים מראה מטושטש ובלתי ברור, ככל שמתרחקים ורואים את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר, התמונה הולכת ומתבהרת ומתבררת, עד שלבסוף קולטים את כל היופי שבתמונה, ומה שמדהים הוא, שמה שנתפס תחילה כקלקול ועוות, הופך להיות חלק איטגראלי מן היופי שבתמונה. כך גם אנו, כשנזכה בע"ה לראות את הדברים בפרספקטיבה של נצח, הכל יראה אחרת. 

ט. הוזכר, שאחת מן האופציות ליסורים היא, ש"מיתת צדיקים מכפרת". דבר זה קשה להבנה כיצד דווקא היותר צדיקים ושלמים נדרשים לשלם את המחיר ומתים טרם זמנם? 
יש לדעת ולזכור שאנו כיהודים חיים בשני מישורים. מצד אחד במישור פרטי, המביא בחשבון ישיר כמה אדם יגע וטרח בימי חייו, מהם זכויותיו אל מול חובותיו וכו', ועפי"ז הוא מקבל את שכרו, או נענש. השכר באופן עקרוני יכול להנתן גם בעולם הזה, אך סופו של חשבון הוא בעולם הבא . כולנו מאמינים בני מאמינים שבאנו מן ה"אין סוף" ואנו שבים אל ה"אין סוף", ועולמנו זה שעליו נאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", הוא "פסיק של פסיק", לעומת הנצח. סוף החשבון הוא בנצח. 

במקביל, האדם היהודי הוא חלק מן האורגניזם השלם. עיקר עניינינו כיהודים הוא חיבורנו, קישורנו ושייכותנו לכלל ישראל. עם ישראל הוא יחידה אורגאנית אחת, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", העושה את "כל ישראל ערבים זה לזה" , וע"כ במישור כללי זה, יש מצבים שחלק מן הגוף יסבול עבור הגוף כולו. לדוגמא, כדי להגיע לאיבר פנימי פגוע ולמהר את ריפויו ולהצילו, יש הכרח לנתח את הבטן למרות שמצד עצמה היא בריאה לחלוטין. בדומה לכך, סידרה ההנהגה האלוקית שכשישנו קלקול גדול בעם ישראל שבגינו הוא סובל יסורים גדולים מאד, או כשרוצים להאיץ תהליכי גאולה והכלים עדיין אינם כשירים לקבל אור כזה, ניתן לצמצם את היסורים ולהכשיר את הכלים בעזרת חלק אחר בריא בעם, הצדיקים, שעלייתם לגנזי מרומים מכפרת. כמובן שגם עם צדיקים אלו, החשבון הפרטי מסתיים בעולם הבא, שם הם מקבלים שכר עבור כלל מעשיהם, ושם הכל נלקח בחשבון, כולל העובדה שהם נבחרו ע"י ההשגחה לעלות השמימה בדמי ימיהם לכפר על עם ישראל, דבר הנחשב להם לזכות עצומה.  

י. עדיין קשה לקבל דבר זה שפלוני חטא, והוא עצמו לא שב בתשובה, וחטאו מתכפר ע"י אדם אחר, כשהאחר לוקה בגללו למרות, או בגלל, שהוא צדיק? 
יש חשבון פרטי שאותו הקב"ה עושה עם כל אחד ואחד. בחשבון זה רק אני יכול לתקן את מה שקלקלתי. "אם אין אני לי מי לי", אך ישנם חשבונות כלליים של הקב"ה שהם מעבר להשגתנו. למשל, הקב"ה חפץ והבטיח לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו. אם העולם היה מתנהג רק עפ"י חשבון קר של שכר ועונש פרטיים, יתכן שעם ישראל לא היה עושה תשובה, וח"ו לא היינו נגאלים, אך מכיון שהקב"ה הבטיחנו על גאולה זו, ישנן דרכי הנהגה עקיפות, הידועות רק להקב"ה, וכל זאת כדי להשלים את יעודנו ואת גאולתו של העולם. במסגרת חשבון זה פועל גם הכלל של "מיתת צדיקים מכפרת". 

יא. כיצד יתכן הדבר שמטרגדיה כ"כ נוראה ואיומה של מיתת הטובים ביותר, יכול לצמוח טוב כלשהו בעולם? 
ת. כדי להשיב על שאלה זו יש להבהיר עניין חשוב. אנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית: "תנו עוז לאלוקים". האם פעם חשבנו על משמעותו של משפט זה? האם יתכן שאנחנו נותנים כוח לרבש"ע, האין אלו דברי כפירה ח"ו?! למרבה הפלא, לא. כבר אומר המדרש: "אתם עדי נאום ה' ואני א-ל" אם אתם עדי אני א-ל, ואם לא, כביכול אינני א-ל ! 
אין לנו כל השגה או שיח ושיג או מחשבה ב"אין סוף", הוא נעלה מכל דמיון והשגה שלנו. ה"אין סוף" רצה עפ"י רצונו לברוא עולם שיש בו סוף, בו הוא מתגלה ע"י שמותיו, מידותיו מקדשו, ארצו, וכו'. "האין סוף" קבע, עפ"י רצונו הנעלם, שהוא יכול להתגלות בעולם רק דרך עם ישראל. מאחר שזה רצונו ואלו הם החוקים שהוא קבע, עלינו לפעול עפ"י חוקים אלו. חוקים אלו קובעים שכל מעשה טוב שלנו "נותן עוז לאלוקים", מגלה אותו בעולם וגורם לו להביא ברכה לעולם. ככל שהמעשה דורש מאמץ גדול יותר כך הברכה והשכר גדולים יותר. לפום צערא, אגרא (לפי גודל הצער וההשקעה כן גודל השכר). כשהמעשה נעשה ע"י אנשי מעלה יותר, איכות המעשה גדולה יותר וממילא הגילוי והשפע האלוקיים הבאים לעולם גדולים יותר. לפי זה, כשאדם למשל מתפלל מתוך כוונה גדולה, תוך התבטלות מוחלטת להקב"ה ושעבוד כל רעיוניו ומחשבותיו אליו, הוא גורם לעונג רב למעלה, הגורם להקב"ה לפעול טוב למטה. ק"ו, שנשמה גדולה של צדיק, שכל כולו דבקות בהקב"ה, עולה למעלה, היא גורמת שם לטוב גדול ורב המשפיע טוב עצום למטה. 
מעל כל אלו ניצב אדם המוסר את הנפש למען הקב"ה מתוך בחירה. מעשהו גורם לנחת רוח ולטוב עצום ורב בעליונים ובתחתונים, מגן ומציל את עם ישראל ומאיץ את גאולתו ועליהם אמרו חז"ל: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" בשל רום מעלתם ודבקותם המוחלטת ברבש"ע. על מדרגה זו דבר ר"ע בשעה שהוציאוהו להריגה וסרקו בשרו במסרקות של ברזל: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי (ואהבת את ה' אלוקיך...בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך), ואקיימנו" . 

יב. הנרצחים על קדוש ה', נהנים מזיו השכינה בעונג שאין למעלה הימנו, אך מה קורה אתנו החיים, בני המשפחה, הקרובים, והחברים, מדוע אנחנו צריכים לסבול, להתייסר ולכאוב כ"כ? 
צריך לדעת שהמשך החיים שלנו כאן למרות ועם היסורים הנוראיים, הנובע רק מתוך אמונה גדולה בהקב"ה ולמען שמו באהבה, יש בו ג"כ קדוש ה' עצום המביא לנחת רוח עצומה למעלה המוריד שפע רב בכל העולמות בכלל ובעם ישראל בפרט, מסלק את המחיצה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ומאיץ את תהליכי הגאולה. לא רק יצחק הנעקד, נתעלה וגרם ללמוד זכות עצומה על עם ישראל , אלא גם אברהם העוקד שהיה צריך לחיות עם מציאות נוראה זו, נתעלה וגרם טוב עצום לעם ישראל . 
 
יג. . אין ידוע עד כמה יש לכל אחד מאתנו את הכוחות לעמוד ביסורים אלו, מה עוד שברקע קיים חשש אצל כל אחד, שדבר כזה יכול לקרות ח"ו גם לו. 
1. זמן מותו של כל אדם ללא יוצא מן הכלל, נקצב עפ"י גזירה אלוקית קבועה מראש, כך סידרה ההנהגה העליונה . אמת, אסור לאדם לסכן עצמו סתם ולומר שממילא כבר נגזר עליו אם יחיה או ימות, על זה נאמר "לא תנסו את ה' אלוקיכם", אבל על מצוות שאדם מצווה למסור עליהם את הנפש ודאי שאין ימיו מתקצרים בשל כך, יתכן בדיוק להיפך, שדווקא הנכונות למסירות הנפש הנחשבת למצוה עילאית כ"כ, בכוחה להאריך חיים . עלינו להפנים באופן היותר עמוק את הקביעה האלוקית שאין מקריות בעולם! הכל בידי שמים (ודאי דבר כ"כ משמעותי כמו שנות חייו של אדם) חוץ מיראת שמים . העולה מכאן הוא דבר עצום, שאם כבר נגזר על אדם לצאת מן העולם בדמי ימיו, חייו על קדוש ה', עשויים לזמן לו מיתה מתוך קדוש ה'. 
2. במקרים רבים, יסורים וחששות ופחדים וכדו' הם עניין סובייקטיבי. ניתן למצא יסורים ויאוש ודכאון וחוסר ענין בחיים וכו', גם במקומות בטוחים כביכול, שם אנשים פוחדים לקנות בקניון, לנסוע באוטובוס, או שקיים סתם פחד משודדים ואנסים וכדו' ואנשים סגורים ומסוגרים בבתיהם, או אנשים שרע להם מבחינה אישית, משפחתית, ריב עם הילדים, תסבוכת עם הסביבה, עם עצמם וכו'. לא מקום המגורים קובע את הרוגע ואת מידת האושר של האדם, אלא האדם בתוכו פנימה. אם לאדם יש תוכן ומשמעות לחיים, חייו הם איכותיים יותר ובעלי עניין יותר וממילא גם שמחים ושלמים יותר, גם אם הוא גר במקום הנחשב ליותר מסוכן כמו גוש קטיף, כשבתוך זה גם היסורים מקבלים משמעות וערך עמוקים, אך מי שחייו חסרי תוכן, או שתוכן חייו זה ריצה אחר החומר בלבד, עליו נאמר "וילכו אחרי ההבל ויהבלו". אדם זה יכול להיות מסכן ומיואש ופוחד וחרד ומתייסר גם בקיסריה וכפר שמריהו והרצליה פיתוח. התוכן לחיים נותן משמעות גם למיתה עבור החיים , אך כשאין משמעות לעצם החיים, אין חיים!! "צדיקים במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים" . משמעות החיים ועצם החיים זה רק ברוח, באלוקות : "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". 
מי שנמצא בנקודה זו יש לו את הסייעתא דשמיא ואת הכוחות להתמודד גם עם הפחד. כבר למדנו: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא", שאסור לפחד בענייני העולם. אם ישאל אדם כיצד ניתן לאסור פחד, הרי זה רגש טבעי? ויש להשיב שההתחברות אל האלוקות ואל האמונה נותנים לנו את הכלים והכוח להתמודד עם הפחד. חז"ל למדו אותנו שכל רגש ומידה של אדם, ניתן בעבודה קשה ומאומצת, ע"י למוד עיוני, מצוות ומעשים חיוביים, לשפרם לעדנם ולתקנם (ואין זה המקום להאריך בכך). 
3. עלינו לדעת ולזכור שיש ערך עצום להמשך חיינו כאן מתוך היסורים. אנו ממשיכים להגן על עם ישראל ממש, זוקפים את קומתו, ומוסיפים לו כוח ותעצומות נפש לשאת את משא המלחמה הקשה שנכפתה עלינו, גם אם כרגע לא כולם מבינים זאת. גם המכבים נשאו את נס המרד והאמונה בקריאה הגדולה בשם ה' "מי לה' אלי", למרות שהיו מעוט, אך בזה הם זיכו את דורם ואת עם ישראל לדורותיו, בניצחון פיזי ורוחני, למרות המחיר הכבד ששלמו. גם אנו הנמצאים בתוך המלחמה בחוד החנית, בשליחות עם ישראל, מכוח חיבורנו וקישורנו לכלל ישראל, יש לנו את הסייעתא דשמיא המיוחדת לעשות את ההבחנה בין הצער והסבל במישור הפרטי, הטבעי כל כך, כפי שאנו כואבים ומתייסרים, לבין היכולת לכנוס את הכוחות, להתרומם ולהתגבר ולהמשיך את תפקידנו האלוקי היסטורי להלחם למען עם ישראל שעיניו נשואות אלינו. בהחלשנו ח"ו, אנו מחלישים את רוח העם (מה עוד שגם אנו עוברים על: "לא ימס את לבב אחיו"). בהתחזקותנו, אנו נותנים עוז ותעצומות לעם. אמת, לעיתים אנו חשים שהמשא גדול עלינו, וכפי שקרה פעמים רבות בדרכו ההיסטורית הארוכה של עם ישראל, זרועת החתחתים, המהמורות ומסכת היסורים, אך ב"ה עם ישראל זכה להמשיך את המסע הגדול, ומי אשר רוח אלוקים פיעמה בקרבו, זכה וזוכה "לפעול עם א-ל, ויטול שכרו עם א-ל" , ובע"ה יהי חלקנו עמו. 

יד. לאחר כל זאת האם ניתן ולו במעט לעסוק ב"כבשונו של עולם" ולנסות להבין בשל מה הסער הגדול והיסורים הבאים עלינו? 
יש להקדים ולומר שניסיון זה להשיב, מיועד רק לאנשי חבל עזה המבינים את הקרבה המיוחדת שנוצרה בינינו לבין הקב"ה, אך זר, לא יבין זאת. 
ביציאת מצרים ראינו מצד אחד יסורים גדולים, ומצד שני, ניסים גדולים. הניסים והמופתים למדו אותנו שהקב"ה אוהב אותנו ובחר בנו מכל העמים והבדילנו מן התועים כדי להיטיב עמנו ולהשרות שכינתו בתוכנו, כדי לגלות כבודו בעולם, אך כדי שנגיע לתכלית ההטבה ולתמצית העלוי, עלינו להיות ראויים למדרגה זו מכוח מעשינו, מכוח המאמץ וההשקעה שלנו, ע"מ ששכרנו לא יהיה בבחינת "נהמא דכיסופא" לחם של בזיון, לחם חסד, אלא התעלות הבאה מתוך זכות . היסורים שבהם הקב"ה יסרנו במצרים, היו הנסיון היותר גדול שהקב"ה נסה אותנו וכשהחזקנו באמונתנו למרות היסורים, קנינו בכך את קומתנו האלוקית בזכות. במצרים נאמר "ויאמן העם", בזכות שהאמינו נגאלו . 
למדנו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", חז"ל למדונו שהגאולה האחרונה (ההווית), פועלת במקביל למה שראינו ביציאת מצרים. לא רק הניסים, אלא מהלך הגאולה בכלל . מצד אחד יסורים קשים העוברים עלינו, ומאידך ניסים אדירים. כביציאת מצריים נתקיים בנו הנאמר "זה א-לי ואנוהו", ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחקזאל בן בוזי. אף אנו מקטנינו ועד גודלנו, הרואים ניסים של פצמרי"ם וכלי מלחמה ומראות אלוקים יום יום שעה שעה, מצביעים באצבענו ואומרים: "זה א-לי ואנווהו". כביציאת מצריים מתקיים בנו כפשוטו הפסוק, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". דווקא בשעה קשה זו ובמציאות קשה זו ותוך כדי ומתוך היסורים, הישובים פורחים ובחלקם הגדול מלאים עד אפס מקום כמו כפר דרום, נצרים, מורג, נווה דקלים, קטיף ועוד. כמו כן "שרינו עם אנשים ועם אלהים [אחרים] ונוכל". במפקד הליכוד עמדנו מול "מלך העולם" ו"הקהיליה הבין לאומית" וראש הממשלה ושריה, כל התקשורת, והסקרים וכו' וכו' ויצאנו כשידנו על העליונה, האין זה נס גלוי?! והצעדה ו"הפקק" לאורך של למעלה מארבעים ק"מ של מכוניות "פגוש אל פגוש" שחסם חצי מדינה, אין זה נס וסמל משמיים?! במקביל עברנו יסורים נוראיים. אנו שרואים מראות אלוקים, זוכים כביציאת מצרים להיות מרכבה לשכינה, כשהייסורים כולם, יסורי הנפש והגוף, כולל אלו האחרונים, הכרוכים בהחלטת הממשלה בדבר עקירת ישובים, [היו לא תהיה בע"ה], מזככים אותנו למעמדנו הנשגב כל כך, להיות הכלי שדרכו ועל גביו הקב"ה מתגלה בעולם, בדרך לבניין הקומה השלמה של עם ישראל. 

זכינו בזכות הסטורית אדירה, להיות "המחולל" ו"המאיץ" (כמובן בעזרת אלפי המתנדבים מיש"ע ומחוצה לה), של תהליך של קרוב לבבות של רבבות אלפי ישראל לאבינו שבשמים ולארץ ישראל, ולהסיר ולו במעט, את חרפת חטא המרגלים החמור מכל החטאים של עם ישראל, כשרבבות אלפי עמך בית ישראל זועקים וקוראים קבל עם ועולם: "טובה הארץ מאד מאד", ובע"ה עוד היד נטויה. נמשיך בע"ה לפקוד ולהרעיד לבבות, להצית את הזיק והנשמה שבכל יהודי, נמשיך להאבק מתוך זקיפות קומה כנגד כל הופעה של "מרגלים" ישנים כחדשים ונמשיך לפעול בצל גללי חמורו של משיח, ההופך את מדינת ישראל ממדינת ה"אין ברירה" ו"המקלט הבטוח", למדינה שהיא כסא ה' בעולם. אכי"ר.