מאמין וזורע

מאמין וזורע

ימי הקיץ, זמן צמיחת הפירות וקצירתם, יש בהם הנאה ושמחה מהפירות המתחדשים. ימים אלו מעוררים מחדש את היחס לחקלאות וערכה. במובן הפשוט העיסוק בעבודת האדמה, מחייב להאמין בקב''ה- במערכת הטבע.

הרב דורון ותקין |
ימי הקיץ, זמן צמיחת הפירות וקצירתם, יש בהם הנאה ושמחה מהפירות המתחדשים. ימים אלו מעוררים מחדש את היחס לחקלאות וערכה. הגמרא במסכת שבת (לא ע''א) מסבירה על בסיס הפסוק (בישעיהו לג): ''והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת'', שאמונת רומז לסדר זרעים משישה סדרי משנה, מפני שאמונה וחקלאות קשורים זה בזה, כדברי המדרש בתהילים (שוחר טוב יט): ''שהוא מאמין בחיי העולם וזורע''. 
במובן הפשוט העיסוק בעבודת האדמה, מחייב להאמין בקב''ה - במערכת הטבע, בכוחות הטמונים בבריאה וללמוד איך לנצל אותם נכון וטוב, איך להתמודד איתם כאשר ישנן בעיות, ובדרך כלל כל חקלאי יודע שישנן בעיות בלתי צפויות. למרות שהטבע הוא חזק וקבוע, תמיד ישנם גורמים רבים שיכולים להשפיע על גדולי החקלאות, ולכן ישנם סיכונים גדולים בכל גידול. החקלאי ''משתף'' את רבש''ע, בעל הבית האמיתי בגידול כדי שהוא יעלה יפה ויצליח, ולאחר מכן קצירת היבול ושיווקו אף הם יהיו בטוב, עד שתגמר העונה בניצול מירבי של הגידול. 
מי שחי כך לאורך שנים, בצמידות לטבע עם חיבור לבורא עולם, הוא מאמין - מגלה את מקור הכוחות בעולם, נאמן למקור ומוסיף חיזוק ונאמנות אף לאחרים שאינם מקושרים כמוהו. 

במשך שנים רבות החקלאות חיזקה את הקשר והמסירות לארץ, במובנים רבים: מסירות לארץ שהיא מקום גידול מבורך, ניסים רבים וסייעתא דשמיא רבה שיש לחקלאות בארץ ישראל, והחקלאים מודים על כך. במקום שיש חקלאות ומסירות נוצרת כימיה - התחברות של ערכיות לעבודת האדמה, שהיא עוגן לקביעות הגנה ושמירה על הארץ. במיוחד בזמנים של מאבק, בהם ניסו לנשל אותנו מחלקים של הארץ, קביעותם ומסירותם של החקלאים היו לאות ולמופת. 

האמונה בקב''ה, היא אמונה בארץ, אמונה ביכולת שלנו לשתול ולזרוע, אמונה בבשורה הטבעית שיש בקשר העצמי בין העם לארץ. ראשון המאמינים שהמשיך לזרוע למרות הקשיים שהערימו עליו היה יצחק אבינו. יצחק אבינו ע''ה שב וחפר את הבארות שסתמו עבדי אבימלך, הוא התעקש לזרוע באזור חבל עזה - גרר, ובזכות העקשנות והמסירות מצא ברכה גדולה ''מאה שערים - ויברכהו ד'''. 

מכאן לחקלאים שלנו בגוש קטיף, החקלאים שמחוברים לאדמתם ולמפעל ההתיישבות בגוש קטיף, החקלאים שאומרים את האמת הטמונה בלב כל התושבים, אבל דרכם היא נאמרת בחוזקה מיוחדת. החקלאים שממשיכים להאמין ולזרוע, להדביק באמונתם את כולנו בנכונות שלהם להשקיע, למרות ''אי הוודאות'', למרות חוסר העזרה מצד גורמים רבים. החקלאים אומרים את הקשר הטבעי לארץ, זו ארצנו כאן זרענו כאן שתלנו וכאן נמשיך לזרוע ולשתול. הקשר אל האדמה איננו חיצוני - אינטרסנטי על מנת להפיק ממנה מה שיותר יבול, ובבא העת להשליכה בפרנסה אחרת או להחליפה בקרקע אחרת. החקלאות היא צורה של עקשנות, עמידה מול רוחות וסערות, מול מזיקי טבע - נכונות להיאבק על הקרקע - כי בחקלאות טמון המאבק על החיים. בחקלאות שלנו לא רק המאבק הקיומי, שיהיה מה לאכול, אלא המאבק על הארץ - המאבק שהסוחרים ואנשי ההייטק ממרכז הארץ שכחו איך הוא נראה. אנשי עסקים ועסקנים התנתקו מהקרקע, מהטבע הלאומי, והם מחליפים אותה בתחליפים מהירים - עכשוויים, בזכרונות מהעבר ופארקים מוריקים. אבל אין תחליף לחיבור האמיתי אל מקור החיים, חיבור לאדמה עם יציבות וחוזק, חיבור של אמונה ושורשים.
 
חקלאי גוש קטיף ממשיכים לזרוע ולשתול, והם מדביקים באמונתם את כל עם ישראל. אלפים רבים פונים לקרן ''מאמין וזורע'' כדי לתרום סכומי כסף נכבדים. מפני שהבנקים ונותני האשראי במדינת ישראל, מתבוננים על החיים דרך הכסף, ועם ישראל מתבונן על הקשר אל ארצו ומולדתו דרך האמת הערכית. יש דברים ש''מסכנים'' עבורם כסף, והרבה כסף. יבורכו החקלאים ותושבי גוש קטיף מהשמים, להמשך התיישבות פריחה ויצירה, ויבורכו כל השותפים למעש, התורמים והמתרימים הרבים, שבזכות תרומתם - הלוואתם לקרן באמונה, עושים חסד גדול עם כל עם ישראל. כל תרומה מחזקת, ומחברת את עם ישראל למאבק שינצח, מאבק הרוח והגבורה על ארץ ישראל, שאיננה עומדת להחלפה.