כשעם נשאל על ארצו

 כשעם נשאל על ארצו

ההצעה לקיים משאל עם על פינוי יישובים מארץ ישראל מעלה מספר שאלות עקרוניות בדבר טיבו של הליך זה. האם נכון לקיים משאל עם על פינוי ישובים מארץ ישראל? איזו משמעות ערכית ורוחנית יש למשאל עם אם ח"ו תוצאתו היא לפנות יישובים מארץ ישראל ולהעבירם לריבונות נכרית?

הרב יהודה זולדן |
ההצעה לקיים משאל עם על פינוי יישובים מארץ ישראל מעלה מספר שאלות עקרוניות בדבר טיבו של הליך זה. האם נכון לקיים משאל עם על פינוי ישובים מארץ ישראל? איזו משמעות ערכית ורוחנית יש למשאל עם אם ח"ו תוצאתו היא לפנות יישובים מארץ ישראל ולהעבירם לריבונות נכרית?

זאת לא הפעם הראשונה בה הועלתה ההצעה לקיים משאל עם על חלקי ארץ ישראל. לפני מספר שנים דובר על חידוש המשא ומתן המדיני עם סוריה, ואז הועלתה אפשרות לקיים משאל עם על נסיגה מרמת הגולן. היו מנאמני ארץ ישראל שתמכו בעבר בדרך זו, כשהניחו וסברו שיהיה רוב, שיתנגד לפינוי ונסיגה מארץ ישראל. בדברים הבאים נטען שבעצם קיומו של משאל עם יש פגם רוחני וערכי, וכן כניסה לתהליכים בהם יתקיימו משאלי עם בשאלות כבדות העומדות על סדר יומה החברתי - פנימי של מדינת ישראל (על אופיה של השבת במדינה, על סוגיות בתחום המעמד האישי - נישואין אזרחיים, גיור וכד'), כל אלה יכולים להוות גורם שלילי ביותר.
 

העם שלא שאלו אותו

בשעת מתן תורה, שאל הקב"ה את האומות האם הם מעונינים לקבל את התורה. כל אומה בדקה וביררה האם התורה ומצוותיה מתאימים לה, והשיבו בשלילה. כשהגיע הקב"ה לבני ישראל, הוא לא שאלם, אלא: "ויתייצבו בתחתית ההר -מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). מדוע כל האומות נשאלו לרצונם, ואילו עם ישראל לא נשאל להסכמתו לקבלת התורה ומצוותיה?
כששואלים, פירוש הדבר שאפשר להשיב תשובות שונות. אפשר לקבל את ההצעה אפשר לדחות את ההצעה, הדבר נתון לבחירה, תלוי ברצון הנשאל. לאומות העולם ניתנה כביכול בחירה, על אף שמראש היה ברור שהם לא יבחרו בתורה, מפני שהתורה לא מתאימה להם ולא נועדה להם. עם ישראל לא נשאל, מפני שלעם ישראל כעם אין בחירה בענין זה. הנושא כלל לא עומד לדיון. כל קיומו של העולם תלוי בעצם נתינת התורה וקבלתה על ידי עם ישראל:
"התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו" (שבת שם).
אמנם, לכל אדם פרטי יש בחירה חופשית אם לקיים את התורה ומצוותיה: "החיים והמוות נתתי לפניך , הברכה והקללה", והתורה מייעצת לאדם "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט) אבל לעם ככלל, כציבור -  אין בחירה!
 

תוצאות משאל העם הראשון על ארץ ישראל

 פעם אחת בעבר, זמן קצר יחסית מאז מתן תורה, העלה עם ישראל לדיון שאלה נוקבת וקשה. הקב"ה ציוה את העם לעלות לארץ ישראל ולרשת אותה, והעם פונה למנהיגו, למשה, בתביעה: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר" (דברים א ,כב). האם כדאי, משתלם ולא מסוכן לעלות ולהתיישב בארץ. האם המצוה הזאת מתאימה לנו.

תשובות המרגלים - השליחים ידועות. ואולם, התשובות הן רק תוצאת השליחות. שורש הבעיה נעוץ בעצם העלאת השאלות, בעצם החיפוש אחר תשובות לשאלות טכניות, כביכול, שאינם עניניות ואינם מהותיות ולא אמורה להיות להם כל השפעה בקשר לעצם קיום הציווי לכבוש את הארץ.
שליחתה של קבוצה גדולה זו ביחד, שנים עשר אנשים מכובדים, ראשי שבטים, שאינם דווקא מרגלים מיומנים, אינה מיועדת לשליחות - ריגול "צבאי". אנשים אילו אינם מחפשים תשובות אמיתיות לשאלות ה"צבאיות" אותם הם נשלחו כביכול, לבדוק. כששולחים מרגלים, שולחים מעט אנשים, בסתר, אנשים מיומנים. דף "השאלות" שהיו שליחי העם צרכים למלא, היה כיסוי לאי הרצון לנחול את הארץ: "מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל" (סוטה לד ע"ב).
שניים בלבד, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, היו היחידים שניסו איכשהו להציל את המצב, שניסו להחזיר את העם למצב הראשוני, ולומר להם שאין מקום לשאול את השאלות הללו. עצם העמדה לדיון ציבורי שאלה, האם עם ישראל מעוניין ורוצה בקיום מצוה זו או אחרת, הוא כשלעצמו פגם וחסרון באמונה ובשלמות התורה ומצוותיה.
 

דבקות חד צדדית בארץ ישראל

לאחר פרשת המרגלים מלמדת התורה (במדבר טו, כב-כו) על קורבן חטאת מיוחד במינו, שבא על חטא ציבורי בשגגה. הפסוק המסיים פרשה זו, הוא פסוק שאותו אנו מזכירים בתפילת ערב יום כיפור: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה" (שם, כו).
התורה הסמיכה פרשה זו לחטא המרגלים, מפני שהפסוקים עוסקים בחטא ציבורי "בקהל שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם…  או שישכחו את רוב התורה" (רמב"ן שם, כד). ציבור שמחליט שמצוה מסוימת לא מעשית ולא רלוונטית, ואי אפשר לקיים אותה ועל כן ניתן לבטלה -לכך יש קורבן מיוחד, חריג ויוצא דופן מכל הקורבנות האחרים. המרגלים והעם בעקבותיהם, סברו שבאותו הזמן ובאותם התנאים אי אפשר היה לקיים את הציווי לרשת ולהתיישב בארץ ישראל, וכפרתם הינה רק בקורבן מיוחד.
דבר דומה ניתן ללמוד מההתייחסות לבני גד ולבני ראובן. בקשתם התמימה כביכול לנחול בעבר הירדן, נתקלה בתגובה חריפה מצדו של משה:  "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'? כה עשו אבתיכם בשלחי אתם מקדש ברנע לראות את הארץ. ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ו- ט).
משה רבנו רואה בבקשתם, חזרה על חטא המרגלים. אי רצונם לנחול בארץ אשר ייעד ה' לעם ישראל מתפרשת כמרידה בה':  
"והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה" (במדבר לב, יד- טו).
בני גד וראובן הבהירו שאין כונתם למרוד בה', והם התחייבו לכבוש את הארץ עם כל ישראל, ורק אחרי שהם עמדו בתנאי הם אכן חזרו לנחול בעבר הירדן. אבל למרות זאת נשאר איזשהוא חשש שמא היה פה נסיון להתנתקות חד צדדית מהארץ ומהאומה, ולכן כשהם עברו לעבר הירדן והקימו מתוך כונה חיובית מזבח לה', מיד היתה תגובה נזעמת מצד כל ישראל, והעם כולו עמד לעלות עליהם למלחמה.
"מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה'. ואתם תשבו היום מאחרי ה' והיה אתם תמרדו היום בה' ומחר אל כל עדת ישראל יקצף. ואך אם טמאה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו בתוכנו ובה' אל תמרדו ואתנו אל תמרדו בבנתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה' אלקינו. הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו" (יהושע כב, טז- כ).
הם מזכירים להם חטאים קודמים (עוון פעור, מעל עכן), הנחשבים כמרידה בה', וזאת מפני שהחטאים הללו נשאו אופי ציבורי. הם הטילו כתם ועוון על כל העם, על אף שבפועל לא הכל חטאו. כך רואה זאת הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מא):
"וכך אני אומר גם על ציבור מישראל, שהסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגין כולם. נלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם 'ויאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא' (יהושע כב, יב), וביארו להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על עבירה זו ויצאו מכלל כל הדת, והוא אמרם להם 'לשוב היום מאחרי ה' '' (שם, כד).
חטא ציבורי חמור יותר מאשר חטא פרטי. כשכל עם ישראל או רובו, או אפילו רק קבוצה מוגדרת ממנו, שבט, קהילה וכד' מצהירים ומכריזים שהם אינם מעונינים עוד בקיום מצוה זו או אחרת, שמבחינתם מצוה מסוימת מהתורה לא רלוונטית ואקטואלית לגביהם, זהו עוון חמור, יותר מאשר של אדם פרטי. כך הסביר זאת הרב יצחק עראמה בפירושו עקידת יצחק (בראשית, שער כ):
"שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא. והוא שבעונו ימות ע"י בית דין של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים. אמנם החטא הקטן, כשיסכימו עליו דעת הרבנים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל… והוא היה עוון סדום…   ומי שלא יקבל זאת בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה אלוקית."
דבריו אילו נאמרים בהקשר לפרשת סדום, והוא מקיש ומקביל בין כל חטא ציבורי לבין חטאי סדום. סדום היתה עיר שהצהירה והכריזה שאין הם מקיימים מצוות שבין אדם לחברו כמו חסד, צדקה, הכנסת אורחים ועוד. אורח שבכל זאת נכנס, נהגו כלפיו בצורה שלילית ביותר. כך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה נ, ז):
"רבי מנחמא משם רבי ביבי כך התנו אנשי סדום ביניהם אמרו כל אכסניא שהוא בא לכאן יהו בועלים אותו ונוטלים את ממונו. אפילו אותו שכתוב בו ושמרו דרך ה' אנו בועלים אותו ונוטלים את ממונו".
גם אדם פרטי שנוהג כך כלפי אורחיו הדברים חמורים. על אחת כמה וכמה כשעיר שלמה מצהירה על כך, ונוהגת כך בפועל. לעיר כזאת אין זכות קיום, היא נחרבת ונהרסת ולא נשאר ממנה שריד. כדברי הנביא (יחזקאל טז, מט-נ): "הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה. ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי". דינה של עיר הנוהגת כך הוא חורבן כדינה של עיר הנדחת: "והיתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים יג , יז).
דברים דומים מצינו אצל הראי"ה קוק בהתייחסותו בתשובה להתנהלות של רפורמים בבית כנסת. לאחר שהוא שולל לחלוטין את הישיבה המעורבת של נשים וגברים בבית כנסת, וזמרת נשים בו, הוא כותב (שו"ת אורח משפט או"ח סימן לה; מאמרי הראי"ה עמ' 515-514):
"ומה שמחמיר את הענין של האיסור הוא, מה שנעשה בתור פעולה של קהל ועדה וישראל, שכבר כתב ע"ז הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"א, שבכל איסור ובכל עברת מצוה שנעשה ביד רמה ע"י עדה מישראל יש לזה דין עיר הנדחת וחלילה לזרע קודש שיכנסו במצודה רעה כזאת".
ההכרזה של קבוצה מוגדרת שהיא לא נוהגת ובמכוון ע"פ ההלכה והמצוה, היא חטא חמור.
 עצם העלאת השאלה אם עם ישראל רוצה לסגת מחלקי ארץ ישראל ולהעבירם לידי ריבונות נכרית הוא דבר חמור. וכשהרוב מחליט שהוא אינו רוצה בקיום המצוה הדבר חמור פי כמה!
 

< dir="rtl" class="orange" align="right">ארץ ישראל מושאלת בידינו

 

ארץ ישראל שייכת לקב"ה, והוא זה שנתן אותה לנו לפיקדון ולמשמרת. אנחנו כעם משמשים בה רק כמורשים. הבעלות היחידה על הארץ היא של ה' והוא המחייב אותנו במצוותיו לחיות בארץ כעם וכריבון. משאל העם האמיתי הוא הצבה קבועה של השאלה כיצד אנחנו כעם צריכים לחיות בה. ארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים יא, יב). מעשינו ופעולתנו כעם בארץ, קובעים ומשפיעים על דרישת ה' את הארץ: "ארץ ישראל - אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלוקיך בה להשקותה במטר השמים מראשית השנה" (רשב"ם שם י). בעבר, כשעם ישראל לא התנהג בארץ כראוי, הוא סבל עונשים, ואף יצא לגלות ארוכה ומרה. לא בידינו להחליט אם אנו רוצים ומעונינים לישב במקומות שונים בארץ. הארץ איננה רכוש פרטי של אף אדם מישראל, כולל לא של אף מנהיג, ואין בסמכות אף אחד להחליט אם עלינו לישב בארץ או לא. כך הסביר זאת הרב יוסף דב סולוביצ'יק (על התשובה, עמ' 76):
"ארץ ישראל מוחזקת היא בידינו מאבותינו (בבא-בתרא קיט ע"א) האם פירוש הדבר, כי לכל יהודי חלק בשותפות על הבעלות לארץ ישראל? לא. ארץ ישראל אינה שייכת לכל יהודי ויהודי לחוד, אלא לכלל ישראל כחטיבה אחת ייחודית ועצמיתלי עצמי כפרט, אין לי כל תביעה או זכות על הארץ. זכותי האישית נובעת מכך שאני חלק מכנסת ישראל וחבר בה, וכיוון שהארץ שייכת לכנסת ישראל, הרי היא שייכת גם לי. הקניין של יהודי בארץ ישראל אינו חזקת יחיד אלא חזקת הכלל, חזקתה של ארץ ישראל כאישיות מטאפיזית".
מצוות ישוב ארץ ישראל היא מצוה בסיסית ומרכזית, ונצחית כמו כל מצוות התורה האחרות. על רכוש פרטי יכול בעל הרכוש לוותר, אבל על רכוש שנמסר לאומה בכללה מאת הקב"ה - אין אפשרות כזאת קיימת! ארץ ישראל היא ארץ ה'. עם ישראל ביישובו בה כעם - מגדיל את שכינת ה' בארץ. על דבר שאיננו בעלים עליו, איננו יכולים להישאל.                       
אפשר לערוך משאל עם משאל עם בנושאים שאינם קשורים לקיום תורה ומצוות, והם אכן יכולים להיות תלויים ולהיקבע על פי דעתם של רוב הציבור, כמו למשל בענייני מסים, מינהל וסדר וכדומה, ובעניינים אלה יהיה לכך תוקף מבחינה הלכתית גם אם דעת הרוב במשאל תהיה בניגוד לשלטון, והשלטון יאלץ לקבל זאת. אולם על קיום תורה ומצוות א"א לערוך משאל עם.
לתוצאות משאל על מצוה אחת מהמצוות, או אפילו על אות אחת מהתורה - אין כל ערך וכל משמעות, מבחינת נצחיות עם ישראל, תורתו וארצו. "אנו מושבעים ועומדים מהר סיני" (שבועות כב ע"ב) לקיים את התורה והמצוות. שום שבועה אחרת, התחייבות או החלטה אחרת לא יכולה להפקיע מעלינו את החובה הזאת, וכך כותב הרב יוסף דב סולוביצ'יק בהמשך דבריו (שם עמ' 142-3):
"השתעבדות אחת בלבד יש לנו, והיא לקב"ה ולתורה שנתן לנו כדרך חיים ולסולם ערכים רוחניים שהיתווה לנו…  זהו האידיאל של היהדות הגלום בתפילת 'מלכויות'. משפחה, חברים, ידידים, מדינה - כל אלה אינם משעבדים אותנו שעבוד גמור. השבועה היחידה המשעבדת אותנו היא השבועה להקב"ה "כי לך תכרע כל ברך (ולך, אך לך!) תשבע כל לשון". השבועה היחידה היא זאת שנכרתה עליה הברית "לעברך בברית ה' ובאלתו". שבועה זו משחררת משבועות ושעיבודים אחרים. אם אדם קשור בשעבודים ושבועות אחרים אינו יכול לקבל עליו שבועה זו. "אמר משה לישראל: על דעתכם אני משביע אתכם?" (שבועות לט ע"א), כסבורים אתם כי זוהי התחייבות ככל ההתחייבויות האחרות שלכם? לא! "על דעתי ועל דעת המקום אני משביעכם!" - כל השבועות וההתחייבויות האחרות בטלות ומבוטלות כשאדם חופשי ובן חורין גמור בא להתייצב לפני ה' ולעבור בבריתו ובאלתו".
בין בחירות, סקרי דעת קהל לעומת משאל עם

 

עם ישראל שב הביתה, ונהיה לריבון ושליט בארץ ישראל. יש מקום לשיפורים רבים במה שקשור לתכנים הרוחניים של אורחות החיים במדינה, בכל מה ששייך להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית שורשית ולא רק מדינת היהודים. יש קבוצות ומפלגות שונות שמתמודדות על ההנהגה והשלטון, כשמטרתן בבסיס היא לתועלתו וטובתו של עם ישראל בארץ ישראל לפי השקפת עולמם. יש ובמצע מפלגה או תנועה, הן דוגלות לעיתים גם בנושאים שאינם עולים בקנה אחד עם תורת ישראל. מצע שיש בו דברים הנוגדים את התורה וההלכה, אף הוא בעייתי. אעפ"כ, קבוצת המצביעים שתומכת בהם ובמצעם, אינם קובעים עדיין בכך שום דבר מוגדר ומעשי, מפני שהם מצביעים על תחומים ונושאים שונים ורבים. מה גם, שמפלגות לא תמיד מיישמות ומקיימות את מה שהבטיחו בעצמן, לטוב ולרע. לא רק זאת, גם שממשלה מקבלת החלטה ברוב קולות הנוגדת את התורה וההלכה, הדבר אמנם חמור, אך עדין איננו כ"כ חמור כמו אם רוב העם מקבל החלטה כזו. תמיד יהיה ניתן לטעון שהממשלה עשתה זאת שלא לדעת העם ורצונו, ושהיה כאן צירוף מקרים כזה או אחר כשקבלו את ההחלטה, ואין היא משקפת את הרצון האמיתי של העם התואם את המחויביות שהתורה הטילה עלינו לקיים. כך גם ביחס לתוצאות סקרי דעת קהל הנערכים בתקשורת. גם אם תוצאות סקר כזה הוא שלילי ביחס למה שאמור להיות מבחינת דרכה והוראתה של התורה, גם כאן נוכל לטעון שהסקר איננו מאפיין, והמדגם איננו מלמד על הכלל, וגם הנסיון מורה שסקרים הם מדע ממש לא מדויק, ולעיתים עם סטיות חריפות והפוכות.
אולם, כשמציבים בפני הציבור שאלה אחת, מוגדרת, לא מכלול של נושאים, ותוכנה ואופיה של השאלה הוא דבר שקשור לקיום ו/או ביטול מצוה, ועל אחת כמה וכמה מצוה בסיסית ומהותית כמו ישיבה במקומות מסויימים בארץ ישראל, או מסירתם לזרים, עצם העלאת השאלה הינה חמורה, ועוד יותר חמור אם הרוב יכריע שהוא איננו רוצה בקיום מצוה זו. כאן מתגלה שרצון רובו של העם הוא שלא כרצון ה' המתגלה אלינו בתורתו.
גם במישור הפרקטי המעשי  -  מאז קום מדינת ישראל לא נערך אף פעם משאל עם בשום נושא שהוא. פתיחת סידרה של משאלי עם ממוקדים בנושא אחד, יכולה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים נוספים הקשורים, למשל, לשמירת שבת, כשרות, יחסי אישות ומכלול שלם של נושאים הקשורים לחיי הדת במדינה. אף אחד איננו יכול לערוב שבשיטה שכזו של בירור רצונו של רוב העם בנושאים כאלו ואחרים, תהיה ידו של הציבור שומר התורה והמצוות על העליונה.
 
לא יפסק לעולם חזון ארץ ישראל השלמה
משאלת הלב הגדולה ביותר היא שבכלל לא תובא שאלת משאל עם על מצוות ישוב ארץ ישראל בפני העם. לא יהיה ניתן להפריד בין תושביה היהודים ואלה שאינם יהודים במשאל, ויצא אז שהגוים שותפים בהכרעה בענינים שהם עצם קיומנו - ישיבה בארץ ישראל. ומה גם שחלקם הגדול מעונין אף הוא שארץ ישראל לא תהיה בריבונותו של עם ישראל אלא בריבונות זרה. "אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' כל ימי חיי", המשאלה הגדולה היא שלמות בעבודת ה' ובקיום התורה והמצוות, בשמחה ובהפנמה גדולה, וללא שום רצון לבטל, לדחות ושלא לקיים "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד).
ממשלה ושלטון כלשהו לא יעלו לדיון ציבורי ולמשאל עם שום שאלה ערכית, ולהעמידה במבחן הרצון אם מעוניינים בה או לא, אם יהיה להם ברור שהעם דבק בתורה ובמצוותיה ובערכיה ההיסטוריים של האומה. לא רצון כזה או אחר המונע לעיתים מחולשות זמניות ורפיון רוח יכתיב את המהלכים הנצחיים של עם ישראל. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, גם אם הדרך תארך עוד, ויקח זמן לממשה. לא קושי בטחוני או כלכלי אף אם הוא אמיתי ובעיתי במיוחד, ישבש את המהלך.
הרצון האישי בנקודת זמן כלשהו במהלך ההיסטורי, איננו יכול לבטל את המטלות והיעדים של עם ישראל באשר לחובת ההתיישבות של עם ישראל בארץ ישראל ושל שמירת התורה והמצוות בכלל. גם אם חס ושלום תובא שאלה מעין זו למשאל עם ורוב הציבור היהודי יאמר ויצהיר שאין הוא מעונין לישב בחלקים מסוימים בארץ ישראל, וגם יממש ח"ו את הצהרתו, מלבד החומרה שבדבר והיותו נושא אופי של חטא ציבורי ומרידה בה', הוא גם איננו יעיל. הצהרה ונסיגה זו היא זמנית וארעית, ואין לקביעה זו שום משמעות באשר לחובתו הנצחית של עם ישראל לישב את ארץ ישראל על פי גבולותיה ומרחביה, כדברי הרמב"ן (ספר המצוות מצוה ד): 
"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. …היא מצות עשה לדורות".
 
שאלת משאל עם על חלקי ארץ ישראל עלתה לצערנו כבר בעבר, וכך הגיב על תוקפו ומחויבותו של משאל זה, מו"ר הרב צבי יהודה קוק (להלכות ציבור עמ' צט-ק):
 
ב"ה כ"ד מרחשון התשל"ז
להזכיר

 

כלפי הדברים הבטלים על עריכת "משאל עם"

 

ביחס אל יהודה ושומרון נחלת אבותינו וממלכתיותינו ונבואתנו

 

הארץ הזאת, לכל מרחבי גבולותינו, כולה שייכת לכל עם ישראל כולו, לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם. הקרקע שלה כולה איננה נגזלת, ולא תיגזל מאת עם ישראל כולו, מאת בני ובנות העם הזה כולם. אנו מיליוני היהודים הנמצאים כאן הננו נציגים שליחים של העם הזה, הננו חלק חשוב של העם הזה, ולא רובו שככולו. הממשלה של שטחי הארץ הזאת ושלנו היושבים בה, איננה הממשלה של שטחי הארץ הזאת ושלנו היושבים בה בארצנו זאת. אנחנו הנציגים השליחים של עמנו בשובנו ציונה, אין לנו כל זכות וכח משפטי והיסתורי בשם עם ישראל לכל סידורים קבועים בבעלות חלקי ארצנו זאת. כל סידורים שיעשו, חלילה, בניגוד לשייכות המוחלטת של כל חלקי ארצנו זאת אל עם ישראל, הם שלא כהלכה ושלא כצדק ההיסתורי, וכמפורש בתורה ובנביאים האלוקיים, והם בגידה ומעילה בשליחותינו ותפקידינו וייעודינו, מתוך טשטוש - תודעה גלותי, והרי הם בטלים ומבוטלים ואין להם כל ערך ממשי מציאותי וחוקי. "ואי עביד לא מהני". ודבר בורא השמים והארץ וקורא הדורות, הבוחר בעמו ונחלתו, ומשיב בניו לגבוליהם, ומחזיר שכינתו בתוכם, קיים וקבוע לעד לעולם.
במלוא חוסן ראיית הישועה השלימה

 

צבי יהודה הכהן קוק 
 
 ארץ ישראל איננה נתונה לבחירתנו. אנו כאומה מחויבים ליישבה ולפתחה, ודבר ה' אלוקינו יקום לעולם.