''ותשאני רוח''- אתגרים אלוקיים בעת מלחמה

''ותשאני רוח''- אתגרים אלוקיים בעת מלחמה

שיעור שניתן ע"י רב הישוב, לאחר התקפת הפצמרי"ם הראשונה על עצמונה בניסן תשס"א

הרב ראובן נתנאל |

"ותשאני רוח"*

 
א. רבש"ע מדבר אתנו דרך המאורעות 
עלינו להכיר בצורה נכונה את המצב בו אנו נמצאים. אנחנו נמצאים במצב של מלחמה. ומשום כך אנחנו חייבים להתבונן התבוננות מעמיקה בדרכי הקב"ה, להבין את ההשגחה האלוקית בעת מלחמה. רבנו, הרב צבי יהודה זצ"ל אומר באחת משיחותיו (שמות עמ' 89): 

"כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". לכאורה "עין בעין" הוא ביטוי סתום, איך אפשר לראות עין בעין? אלא פירוש הדבר שיש לכוון את העין האנושית שלנו מול העין האלוקית, ואז רואים "בשוב ה' ציון". כמו כן, יש ביטוי בתורה "פנים בפנים דבר ה' עמכם". הכוונה היא שיש שייכות ודבקות הדדית של שומע ומשמיע, רואה ונראה. על האדם לכוון פניו מול פני ה', לכוון את עינו מול העין האלוקית, מתוך שייכות ודבקות. אחרת, מופיעים כל מיני סיבוכים באמונה. העין האנושית היא מצומצמת, שטחית ומסולפת, "האדם יראה לעינים", ועין ה' היא פנימית ועמוקה, "ה' יראה ללבב". 

"כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב ח). הנביא מלמד אותנו שהאדם צריך לעבוד עבודה אמונית ומוסרית גדולה כדי לכוון את מבטו כלפי המבט האלוקי. את המבט והרצון האלוקי אנחנו מגלים בתורה, בעזרת חכמי הדורות, ובחיים דרך המאורעות. כל אחד ואחד באופן פרטי הקב"ה מדבר איתו. במה שהוא מצליח, במה שהוא נכשל ובמה שהוא מתקשה. אדם מרכז מאמץ לכוון מסוים ויש קשיים, בודאי צריך הוא לנסות לפענח את מה שהקב"ה רומז לו. צריך ללמוד להקשיב לקול האלוקי בעזרת לימוד התורה ושימוש תלמידי חכמים, לפעול ולבנות באמונה אלוקית במציאות. להקשיב למה שהקב"ה מדבר איתנו. 

כמו בחיי היחיד כך ועוד יותר בחיי הכלל. ישנם זמנים בהם הקב"ה מדבר עם הכלל דרך המאורעות, והכלל נדרש להבין ולהתחבר אל מפעלות אלוקים, להתרומם להבנת המציאות דרך לימוד האמונה ולימוד התורה, בעזרת האמונה אנחנו ניגשים להבין את המאורעות. 

שאם לא כן - מרוב סיבוכים ומרוב קשיים, יש התמהים האם לגאולה הזאת התפללנו ?! 
ראיית עין בעין היא מדרגה מיוחדת לזמן שלנו, "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" זמן של שיבת ציון. זמן של דור מיוחד, תקופה של גאולת ישראל בדרך הטבע, גאולה של "קמעה קמעה". "מתוך שייכות ודבקות" - כדי להיות מסוגלים לשמוע את הקול האלוקי צריך דבקות אלוקית, צריך טהרה וקדושה. כשחלה על האדם השראת שכינה, קול ה' מדבר אליו, והוא שומע את דבר ה'. נשמת האדם היא חלק אלוקה ממעל, מוסתרת בגוף והיא חלק ממנו, וממילא המציאות החומרית מהווה חציצה כלפי היכולת לשמוע את דבר ה'. אך כאשר יש דבקות וטהרה פנימית, כאשר יש עבודה מוסרית ואמונית, אז האדם שומע את הקול האלוקי. 

אם נכנסים לתוך קודש הקודשים פנימה, ללא דבקות אלוקית, ללא עבודה ועמל, עם הנעלים והבוץ, עם מחשבות החולין וקטנות המוחין של חיי היום יום, או אם נחזיק עיתון ביד או נשמע מהדורת חדשות, ובכלים אלו ננסה לפענח את רצון ה' בתקופתנו, אז יופיעו כל מיני סיבוכים באמונה, שאלות וקושיות, שעין הבשר המצומצמת והמטושטשת מתקשה לפתור. 

מכאן שהדבר הראשון שאנחנו עסוקים בו, הוא ליצור את המבט הנכון כדי לנסות להבין את התהליך ההיסטורי בו אנו נמצאים. תקומת ישראל בארצו, זו מלחמה אחת ארוכה עם הפסקות. רבש"ע מדבר אלינו דרך המלחמה, מחנך ומעלה אותנו מהמבט האנושי אל המבט האלוקי, ועלינו לנסות לשמוע את דבר ה' בשעה מיוחדת זו. 


ב. התעוררות ערכי הכלל בעת מלחמה 
בשעת מלחמה מתעוררים בראשונה ערכי הכלל. וכך כותב הרמב"ם (מלכים פ"ז, הל' טו):
 
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד 

השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא 

בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה". 


"וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה" - מלחמות ישראל, מלחמות ה' הן, והנלחם על כבודם של ישראל נלחם על כבוד שמים. המלחמה שלנו היא על יחוד ה'. קידוש ה' של ישראל הוא קידוש שם ה' בעולם וישועת ישראל ישועת ה' היא. צריך לזכור ולהפנים שמלחמות ישראל שבימינו אינן סכסוך מקומי, ויכוח טריטוריאלי ותו לא, אלא הרבה מעבר לכך. מלחמה על ארץ ישראל וכבוד ה' בארץ. 

הגמרא בסנהדרין (צז ע"א) אומרת: "בשביעית מלחמות". ומפרש רש"י במקום: "מלחמות בין עובדי כוכבים לישראל". מלחמות אומות העולם נגד ישראל הן מלחמות נגד הופעת אור ה' בעולם, נגד הופעת המוסר האלוקי בעולם. זו שליחותנו ההיסטורית, עליה אנחנו מתייסרים שנות עולמים. היום, יותר מתמיד, מתברר שהמלחמה שהתחילה בשנה השביעית היא מלחמה על ירושלים, על הר הבית, על אופיה ועתידה של מדינת ישראל, כסא ה' בעולם. 


אומר הרב זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 508):
"אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצרכי תקומתנו, ובאותה המשטמה 

אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו". 

המלחמה מעוררת כוחות של הרס, אבל לא צריך להתבייש מעצם המלחמה. צריך לעסוק במלחמה מבלי לשמוח ומבלי ליהנות ממנה. לא יטיפו לנו מוסר אומות העולם שידיהם מגואלות דם יהודי משך אלפי שנות היסטוריה. שונאי ישראל בחוצפה נוראה מתפלאים: מה?! היהודים מגינים על עצמם, איזה דבר משונה זה?! משתמשים בעודף כח! מה קורה ליהודים האלה?! כל שהסכימו לו היה לתת מקלט לשרידי שלדי אדם פליטי שואה. עמי תבל אינם מסוגלים לעכל שאנחנו עם ומדינה חופשיים בארצנו. ישמעאל ועשו חברו יחדיו בנסיון לעכב את תקומתו של העם היהודי ושיבתו הריבונית לכל חלקי ארצו. לא רק העולם הערבי המאוחד נלחם בנו, כי אם העולם הנוצרי ובעצם כל העולם כולו מתקומם נגד קידוש ה' הגדול של גאולת ישראל. העולם כולו עדיין משתומם מהתופעה המופלאה שהעם היהודי לוקח אחריות על גורלו ושב לארצו בגבורה בלתי מתחשבת בעמי תבל. הפצמ"ר הפלשתינאי, האם רק הפלשתינאים יורים אותו?! פיגועי הירי או התופת, חגורות הנפץ וכל שאר הפיגועים האם רק הפלשתינאים מפוצצים אותם?! כל האנושות כולה עומדת מאחורי ארועי הטרור, בעצם נגד מה שעם ישראל שב לארצו וקם לתחיה אחרי אלפי שנות גלות. 

בדור כזה, דור שנטיותיו ורצונותיו נתונים להנאות חומריות ולמימוש זכויות הפרט, דור של נהנתנות ורדיפה אחרי מותרות, יש שיכחה גדולה של ערכי הכלל והנצח של האומה. והנה באה מלחמה ומטלטלת את הפרטיות הזאת. המלחמה חושפת את העצמיות האמיתית שלנו. לפתע מתברר שהטבע הישראלי העצמי איננו פרטי. פתאום כולם כלליים. קורה משהו באחד האיברים של האומה וכולם מרגישים ונרעשים. ולאט לאט, מתוך הטלטלה של המלחמה ונוראותיה, מתעוררים ערכי הכלל, לדעת שאנחנו עם! "עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו". המלחמה הנוכחית עם הפלשתינאים בה נפגעים לנו גברים נשים וילדים היא מלחמה של כל העם. דברים שנשכחו מלב, דברים שאיננו עסוקים בהם חוזרים ונעורים. לפתע מדברים על אחדות, על ערבות הדדית. יהודים רבים, שעד אתמול היו נראים אבודים מאתנו, הנה מתעוררת בהם באופן מופלא סגולת נשמתם הישראלית, והם שבים לעמם, להתייסר בייסורי הכלל ולהתפלל להצלחתו. מתגייסים להילחם במלחמה, ולוחמים כתף אל כתף בלי להבין ולהסכים על הכל, כי משהו פנימי מתעורר ומלכד את השורות מעבר לחיי השגרה. את כל זה פועלת המלחמה. 


ג. מנפלאות המלחמה - תשובת הדור
בתפילה אנחנו אומרים: 
"כי הוא לבדו פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית . . .אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו מהרה לאורו" 

הרב מעמיק לבאר את דברי רבותינו ז"ל שקשרו את ההשגחה האלוקית המתגלה במלחמה, עם הישועות הצומחות ממנה, וז"ל (אגרת תתי"ט. נכתבה בזמן מלחמת העולם הראשונה) 

"שיחי ושיגי היותר פנימיים כעת, הלא הינם איך מישרים מסילה, להוציא לאור עולם את ההכרה הברורה של ההארה האלוקית הגלויה שהחלה להיות כבר מוארה במהלך המאורעות. זריעת הצדקות, שהיא ההקדמה להצמחת הישועות ולבריאת הרפואות לכל המדוים האישיים והכלליים שיביאו להתגלותה של הנוראות, של התהילות והתחלת ההכרה של אדון הנפלאות, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומאיר אור חדש על ציון, ומצעיד אותנו לזכייה לאורים הללו ההולכים ונוגהים. וכל אלה הלא מסתעפים והולכים הם מבעל המלחמות". 

ואכן חזונו של הרב זצ"ל התגשם, ואותה מלחמה נוראה הביאה למהפך עולמי שתוצאתו הישירה הייתה הצהרת בלפור והתעצמות תהליך שיבת עם ישראל לארצו. הקב"ה, הוא בעל מלחמות, והוא זורע זרע צדקות. את הזרע הוא מטמין עמוק באדמה. איננו יודעים מה יצמח ממנו. אבל יש לנו הבטחה אלוקית: מצמיח ישועות, אנחנו יודעים בוודאות שמזרע המלחמה תצמח ישועה גדולה לישראל. הקב"ה בורא רפואות לתחלואיו של דור שלם, דור מבולבל ואובד עצות. המלחמה מחוללת מהפכה בדור, תנועה גדולה של תשובה בדור. אמנם, עדיין אין זו תשובה במובן המעשי שלה, אבל יש כאן תשובה של עם המחפש משמעות להוייתו וקיומו. העם מתחיל לשוב אל עצמו, אל עצמיותו, אל ערכיו הנצחיים.
 
החברה הישראלית צריכה להכריע היום בשאלה למי שייכת הארץ הזאת. היא נדרשת לתת משמעות עמוקה יותר לקיומה של מדינת ישראל ולמפעל הציוני כולו. לא עוד מקלט בטוח ליהודים, כי אם ברור מעמיק של זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, על ירושלים ועל הר הבית מקום מקדשנו. אנחנו צריכים היום לענות על שאלות יסוד ביחס לצדקת דרכנו ולעצם קיומנו כאן. 

הצבור המאמין שהתנחל ביש"ע נמצא בלב לבו של הברור הזה. הפגישה של החברה הישראלית עם העוצמה הנפשית, הרוחנית והמידותית של המתיישבים ביש"ע, מחוללת מהפכה בתודעה של הצבור כולו, והיא - היא תשובת הדור. כמובן, שינוי מושגי יסוד של עם שלם הינו תהליך של שנים, ואנו נמצאים רק בתחילתו. הרבה תלוי במבט שלנו על התהליך, סבלנות רוחנית כבירה המביטה בעין אנושית אל העין האלוקית. חלילה, לא לשקוע ביאוש, בתסכול, בעצבנות ובכעס. אדרבא, עלינו להתגבר ולהתגדל מתוך המציאות המסובכת. הדבר תלוי בנו ורק בנו! מה שנראה כניסיון, מבחן, בעיה, קושי, יכול במבט מעמיק ועבודה רוחנית אמיצה להפוך לאתגר אלוקי, לאתגר של דור, למנוף לעליה והתגדלות. 

"נורא תהילות" כי המלחמה היא נוראה. בנוראותיה של המלחמה לא אנחנו בחרנו, הלוואי והיינו מתעוררים בלי מלחמה ופצמרי"ם, בלי מטענים וחדירות. בעל המלחמות מצמיח ישועות דווקא באופן כזה. שמא אין לו דרך אחרת?! הקב"ה אדון הנפלאות, בצורה מופלאה ונשגבה מבינת אנוש, מטלטל את כל המציאות הציבורית שלנו ומרים אותה. המלחמה מעוררת אתגרים אלוקיים. אתגר המלחמה איננו נותן לנו לשקוע. המלחמה תובעת מאתנו להתגדל. להתגדל באמונתנו, ביראת שמים שלנו, במידות שלנו, באהבת ישראל שלנו, בקדושת הדבור שלנו ובקדושת מחננו. 

רבי יהודה הלוי מסיים את ספר הכוזרי (ה כז) ואומר: "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף"[1]. אחרי מאה שנות ציונות וחמישים שנות מדינה, ההשגחה האלוקית מעלה אותנו לקומה חדשה של גילוי געגועים וכיסופים ומסירות נפש למען ארץ ישראל וירושלים, מהם - יתד ואבן פינה להמשך הופעת גאולתנו השלמה. זה ענינה של המלחמה שתוצאותיה: "אור חדש על ציון תאיר". אור שנזכה לו כולנו, כולנו בלי יוצא מן הכלל, כולנו מבלי שיידח ממנו נידח.
 
 
ד. בנין המשפחתיות בעת מלחמה 
בשעה שערך הכלל מתברר, מתבררים יחד איתו מערכות הפרט והמשפחה כתאים בתוך המערכת הכללית. כל תא תופס את מקומו ויעודו במערכה הכללית, ומתעלה עם עליית ערך הכלל. את היסוד הזה מלמד אותנו הרב מהגמרא במסכת שבת (נו ע"א): 

"אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". 

פשטם של דברי רבי שמואל בר נחמני, שיש חשש שמא הבעל לא יחזור מהמלחמה, מי יודע אם נמצא אותו לאחר סערת הקרבות? לכן הוא כותב גט כריתות לאשתו שלא תישאר חלילה עגונה. אבל בהבנה זו יש קושי; אמנם בנתינת הגט יש פתרון לבעיה שעלולה להתפתח תוך כדי המלחמה, אבל מאידך היא מחלישה את הלוחם, יש חשש שיפול ברוחו. 


הרב בפירוש עין אי"ה (שבת ב עמ' 56) מעמיק לבאר את העניין, וז"ל: 


". . .תכלית מציאות האומה מצד צורתה, מצד נשמתה ואורח חייה, בשביל קדושתה ורוח ה' השפוך עליה, זהו האוצר היותר יקר מכל חמדה, זהו החפץ העליון של כל יחיד באומה ושל הכלל כולו. זהו הנותן עוז ועטרה להויית המשפחה עצמה בצביונה המקודש הישראלי. ע"כ, בבוא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עוז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא הייתה ע"פ חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מן המלחמה יהיה מוצלח ומאושר". 
הגעגועים האמיתיים של נשמתנו האלוקית, הם הגעגועים והציפיה להופעת שם ה' בעולם, להופעת האומה בשלמותה בארצה. חיי היום יום, הם אשר משכיחים מהאדם את מגמת חייו האידיאלית. אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים וטרודים בחיי החולין שלנו. והנה, פתאום פורצת מלחמה, מלחמת האומה על ארצה, על קיומה ועל עתידה. כל הבית מזדעזע. אומר הרב: "זהו הנותן עוז ועטרה להויית המשפחה עצמה בצביונה המקודש הישראלי". הבית הישראלי איננו עניין פרטי. אי אפשר להשפיל את חיי המשפחה ואת חיי האישות לחיים של נהנתנות חומרנית ששם שמים ניטל מהם. המשפחה היהודית היא ממשות אידיאלית קדושה וטהורה. 

המלחמה מעלה את כל הבית למה שהוא ראוי להיות, למה שהוא שייך אליו באמת. הבעל המתגייס למלחמה, לוקח יחד איתו את כל משפחתו, לגעגועים היותר נשגבים של: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", להשרות שכינה בעולם הזה, ולא להתעסקות אין סופית ומייגעת בעניינים של שיגרה. 

"בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות". יש כאן ישועה לבית היהודי, לקדשו, לגדלו לרוממו לגובה שהוא ראוי להיות שם. כמובן, מוטב היה אם היינו מגיעים לכך בלי מלחמה, אבל ברצון או באונס עם שלם מגויס למלחמה, והבית עולה ומתעלה. זו כוונת הרב: "בבוא התור לעבוד לטובת האומה בכלל". יש עת כזאת שנקראת "אתגרים אלוקיים בעת מלחמה". יש עת שלום ויש עת מלחמה, ואסור לטעות! אנחנו נמצאים בעת מלחמה. כשמגיע הזמן שהקב"ה בחר בו, אז "כשרגא בטיהרא תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עוז אהבת האומה. היציאה למלחמה לא הייתה על פי חשבון של הצלחת הפרט". הצלחת הפרט כמו שהיא אצל אומות העולם, לחלק את השלל, לחטוף בכוח הזרוע נתחי אדמה מעמים שכנים. אבל בישראל לא כך הוא, עם ישראל היוצא למלחמה, יודע ידיעה פנימית שעל יחוד ה' הוא יוצא למלחמה. אפשר לדחות בשתי ידים את ההתבוננות במגמה האלוקית העולה מהמלחמה. אבל יש גם דרך אחרת, לראות את כל המציאות כאתגר, האתגר האלוקי שבמלחמה.
 
 
ה. "ותשאני רוח" - נפעלות אלוקית 
הרב צבי יהודה זצ"ל אומר (שיחות הרצ"י בראשית עמ' 191): 

"ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, ברוך כבוד ה' ממקומו". יש אדם שנפעל על ידי דחיפה אלוקית, כגון אברהם אבינו שנפעל על ידי הציווי האלוקי "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". לעומת הפעיליות של אברהם אבינו, יצחק אבינו הוא כולו נפעל. נפעלות ע"י ההנהגה וההשגחה האלוקית היא גדולה מפעילות, אשר כל ערכה הוא אנושי". 

אדם יכול להיות נישא על ידי רוח כבירה. אומר הנביא: "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול" (יחזקאל ג, יב). הרב חרל"פ זצ"ל הסביר: יש טועים לחשוב שהעולם הזה הוא העולם שמתחוללים בו מהפכות גדולות, שינויים בעלי משמעות אוניברסלית - היסטורית. כאן יש חידושים והמצאות, ואילו בעולם הרוח הכל רגוע, שקט ומונוטוני. ההפך הוא הנכון: "ותשאני רוח, ואשמע אחרי קול רעש גדול". בעולמות העליונים, שהם המקור למציאות העולם הזה, שם מתחוללים השינויים הגדולים, שם יש תנועה אדירה, יותר מכל מה שאנחנו יכולים לקלוט במציאות העולם הזה. 

מכאן נלמד שהטלטלות והמלחמות שאנחנו רואים בעולם שלנו, הן כאין וכאפס לעומת מה שבאמת מתחולל במקור ההויה. בעולם יש רעש גדול, אבל בשמים בשעת מלחמה יש רעש הרבה יותר גדול, יותר גדול מכל הפיצוצים והפצמרי"ם שנופלים וששומעים כאן בארץ. הרעש הגדול בעולם העליון מכריז ואומר שיש תהליך מעמיק ושורשי לגאולתם של ישראל. 

אברהם אבינו הוא ענק "יש אדם שנפעל ע"י דחיפה אלוקית, כגון אברהם אבינו שנפעל ע"י הציווי האלוקי "לך לך". את יצחק אבינו לוקחים לעקידה, משדכים לו אישה, הוא פסיבי. גם כשהוא חופר בארות, הוא חופר את הבארות אשר חפר אביו, הוא כביכול איננו מחדש שום דבר מעצמו - "לעומת הפעיליות הענקית של אברהם אבינו יצחק אבינו הוא כולו נפעל". 

הרב צבי יהודה זצ"ל מלמד אותנו יסוד חשוב: "נפעלות ע"י ההנהגה וההשגחה האלוקית היא גדולה מפעילות, אשר כל ערכה הוא אנושי". בודאי יש באברהם אבינו דברים גדולים שאין ביצחק, אבל יש ביצחק מה שאין באברהם, יצחק הוא כל כולו קודש קודשים, כל כולו עולה תמימה, כל כולו נפעל על ידי הרוח האלוקית "ותשאני רוח". הרוח האלוקית מרימה אותנו עכשיו יותר מתמיד. הקב"ה מטלטל ומרים אותנו, מנשא אותנו ואנחנו נפעלים ע"י הרוח האלוקית. התנשאות הרוח לוקחת יחד את כל האומה עם כל יחידיה, ומרימה את כל המכלול לגובה הראוי והמתאים לו.
 
בשעה שהאירועים מפעילים אותנו, משגבים ומסגלים אותנו בהכנה ובהקשבה, הם מתאימים ומתממים אותנו לשמוע את הקול האלוקי "ואשמע אחרי קול רעש גדול". אנחנו נפעלים ע"י הקולות, הקולות הם הפעולות האלוקיות שמכשירות את השינויים והחידושים שנולדים בכוח החיים, בפנימיות הנשמה הכללית וממנה לנשמות היחידים, בצמידות מוחלטת לרחשים האלוקיים. 


ו. "ההכרח" האלוקי לגדול 
המלחמה הזו בסגנונה המיוחד היא מהלך אלוקי שנועד להתסיס את הכוחות, להציף את הנפשות ממעמקים חדשים של הרוח האלוקית, המפיחה חיים בלב העם. המהלך האלוקי הוא "הכרח", היינו פעולה אלוקית שמעבירה אותנו מפועלים לנפעלים, תחת המסווה של ההכרח והמהלך. אבל כביכול אנחנו מנהלים ושולטים במצב. אם נרים את הכפפה ונוליך את המהלך הרי שאנחנו פועלים עם א-ל, מכוונים את העין שלנו לעין האלוקית. אולם אם נניח למצב וננסה להתמודד בו עם ההבנות הקודמות, לא נוכל לו כיון שהוא "הכרח" אלוקי להשתנות. 

מוסיף הרב במאמרי הראי"ה (שם) ואומר: 

"העם אשר הכיר יפה את מטרת הוייתו, בהרגשה של חיים פנימיים, כל מה שהוא עושה 

לסול לו את דרכו בחיים, בין שהן פעולות חיוביות ובין שהן פעולות שליליות, עושה הוא 

בשביל נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו גדל".
 
משפט מופלא של הרב: כל מה שהעם עושה, "עושה הוא בשביל נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו: גדל!" כל מה שרואים עכשיו, זו התעוררות של נשמת האומה המפעמת בקרבה. כדברי חכמינו ז"ל במדרש (ב"ר פ"י פר' ו) שאין לך עשב בעולם שאין לו מלאך שמכה עליו ואומר לו גדל. מיהו המלאך שאומר לעשב גדל? המלאך הוא הכרח פנימי בכוח הטבע של העשב, הדוחף אותו דחיפה נסתרת - במסווה של חוקיות טבעית, לקיים את מה שהוא נברא למענו לגדול ולפרוח. 

הקב"ה "בורא כל הנשמות", ברא אותנו עם נשמה אלוקית, נשמה שמכה בקרבנו ואומרת לנו תגדלו. נשמת האדם איננה נותנת לו מנוחה ואומרת לו: גדל! 

חכמינו ז"ל אומרים (במדרש שם): "א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל. הה"ד "הידעת חוקות שמים וארץ". הכוח המכריח שבטבע, שייך לחוקות שמים וארץ, לחוקיות האלוקית של בריאת שמים וארץ. ומלמדנו הרב זצ"ל שגם נשמת האומה דוחפת מבפנים, בתהליך שהוא הכרח אלוקי נסתר. 

כותב הרב במקום אחר (עין אי"ה ברכות ב עמ' 368): 

"כה יסדה החכמה העליונה שהסיבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יהיה ההכרח, . . .וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו, והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר. וע"ז נאמר: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך, ה' אור לי". ודרשו חז"ל: "לולא שנפלתי לא קמתי ולולא שישבתי בחושך לא היה ה' אור לי". 

ההכרח האלוקי הפנימי מכה על האדם ואומר לו גדל! אתה חייב לגדול! אתה חייב להיות נאמן לעצמיותך! זהו סוד מסודות ההויה, שעל ידו מנהיג הקב"ה את עולמו ומביאו אל תכליתו ויעודו. "ההכרח הוא ציר האמונים" ציר מלשון שגריר, שליח, מלאך אלוקי שהוא שליח ההנהגה האלוקית. יש אפשרות להסתכל על המציאות בה אנו נמצאים במבט אנושי, ואילו הרב זצ"ל מלמד אותנו שאנו נדרשים למבט אמוני "ציר האמונים". ואולי מרומז בדברי הרב שיש כאן תהליך של לידה, מלווה בצירי לידה, אי אפשר לעצור ואי אפשר לחזור אחורה. אמנם, בלידה יש כאבים, יש בכי, אבל יש גם הכנה לחיים, להויה חדשה "ועם נברא יהלל יה".
 
ציר האמונים הוא ההכרח שמאפיין את גאולתנו, גאולה על פי הטבע, שהקב"ה פועל אותה על ידינו. ואם לא נפעל, יבואו עלינו מעיקים והכרחים שיעוררו אותנו לפעול. "כי אשב בחושך, ה' אור לי". החושך קודם לאור, אבל החושך גם מכריח את הופעת האור. עוצמת החושך וההעדר מעוררים בלבבות השתוקקות גדולה לאור. "ה' אור לי" - ע"י ההכרח האלוקי מופיע האור לפי הגובה האלוקי שהיה מוסתר ומוסווה בחושך. 

המחשבות צריכות לגדול, האמונה צריכה לגדול, העולם המוסרי שלנו צריך לגדול. צריך להתחיל את הבנין האמוני מההתחלה, להתחדש בכל ולגדול! המלחמות והצרות משכיחות את התשובות של אתמול, לגבי היום הן שטחיות מדי ואינן מספקות את הנשמה המתעוררת. אנחנו יכולים להגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר. יש כאן תהליך אלוקי, הכרח אלוקי - היסטורי, מלאך אלוקי המכה בנשמת האומה ובלבו של כל יחיד מיחידיה ואומר לו: 

גדל! גדל! גדל! 


--------------------------------------------------------------------------------
* שיעור שניתן ביישוב עצמונה באייר תשס"א, ע"י רב היישוב הרב ראובן נתנאל. השיעור ניתן לאחר התקפת הפצמרי"ם הראשונה על עצמונה שהייתה בניסן תשס"א. מאחד הפגזים נפגעו בני משפ' ירד, האמא ליה והתינוק אריאל. האמא נפצעה מרסיסים שחדרו לגופה וחזרה לאיתנותה אחרי כמה ימים של אשפוז והחלמה. אריאל נפצע קשה מרסיס שחדר לראשו, הוא מתאושש ומחלים יפה ב"ה, הודות להרבה טיפולים מסורים של הצוות הרפואי, חיבה אהבה ומסירות של בני המשפחה. בעז"ה יחלים וישוב לבריאות שלמה עם כל פצועי וחולי ישראל. 

[1] תרגום ר' יהודה אבן תיבון