עיון בשיטת הרמב"ם במצוות ישוב ארץ ישראל וחטאם של מחלון וכליון

עיון בשיטת הרמב"ם במצוות ישוב ארץ ישראל וחטאם של מחלון וכליון

(מוקדש למען החלוצים תושבי עמונה היקרים שגאלו את שממות ארצנו והפכום לישוב פורח – ולאחר שגורשו מביתם עדיין מחכים לישוב החדש, ולמען שחרורו המלא של יהונתן בן מלכה פולארד הי"ו, ולזכרו של צבי גלאט הי"ד שעלה בצעירותו ארצה והתמסר למצוות יישוב הארץ, ולאחר שנעקד"ה בבית הדסה בל"ג בעומר תש"מ, הופיע ספרו הנפלא "מעפר קומי")

הרב אשר מבצרי | י"ב סיוון התשע"ז

(מוקדש למען החלוצים תושבי עמונה היקרים שגאלו את שממות ארצנו והפכום לישוב פורח – ולאחר שגורשו מביתם עדיין מחכים לישוב החדש, ולמען שחרורו המלא  של יהונתן בן מלכה פולארד הי"ו,  ולזכרו של צבי גלאט הי"ד שעלה בצעירותו ארצה והתמסר למצוות יישוב הארץ, ולאחר שנעקד"ה בבית הדסה בל"ג בעומר תש"מ, הופיע ספרו הנפלא "מעפר קומי")

 

במשנה תורה הלכות מלכים פרק חמישי הלכה ט' אומר הרמב"ם:

ט. אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ''ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה. אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין בִּשְׁנֵי דִּינָרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַמָּעוֹת מְצוּיוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּיֹקֶר. אֲבָל אִם הַפֵּרוֹת בְּזוֹל וְלֹא יִמְצָא מָעוֹת וְלֹא בְּמָה יִשְׂתַּכֵּר וְאָבְדָה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. יֵצֵא  לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָא בּוֹ רֶוַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם:

לכאורה קשה:

1.)  מדוע היה חמור כל כך חטאם של מחלון וכליון, ומדוע הדגיש ברמב"ם שחטאם היה עצם היציאה מהארץ? האם על כך התחייבו מיתה?

2.)  הרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב א"י (ומפורסמת השגה ד' של הרמב"ן בספר המצוות על כך), ואם כך עוד קשה יותר להבין את שיטת הרמב"ם בגודל חטאם של מחלון וכליון, אשר עזבו את הארץ מפני צרה גדולה של רעב קשה?

3.)  בהלכה ט' הנזכרת לעייל, נאסרה היציאה מהארץ, וכך גם פסק הרמב"ם בהלכה י"ב:

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ''ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו-יט) 'כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים'...

אולם בהלכה ז' לכאורה התיר הרמב"ם לשכון בכל העולם:  "וּמֻתָּר לִשְׁכֹּן בְּכָל הָעוֹלָם חוּץ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...." כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה בין הלכות אלו?

4.)  מה אנו לומדים מהרמב"ם לכל הדורות ובמיוחד לדורנו?

ננסה לבאר את השאלות  דרך עיון במקורות הרמב"ם ובשיטתו במצוות ישוב ארץ ישראל.

א.   המקורות  להלכה ט'  ברמב"ם מופיעים  במספר מקומות,  ומהבולטים שבהם:

  1. תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ד

הלכה ג   ישרה אדם בארץ ישר' ואפילו בעיר שרובה גוים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישר' מלמד שישיבת ארץ ישר' שקולה כנגד כל מצות שבתורה וכל הקבור בארץ ישר' כאיל' קבור תחת המזבח:

הלכה ד  לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע אמר ר' שמע' במה דברים אמו' בזמן שאין מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא וכן היה ר' שמעון אומ' אלמלך היה מגדולי הדור ומפרנסי ציבור ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישר' קיימין על אדמתן שנ' ותהם כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי מלמד שהייתה כל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב:

הלכה ה   הרי הוא אומ' ושבתי בשלום אל בית אבי שאין תלמ' לומ' והיה ה' לי לא-לקים ואו' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-לקים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לא-לוה אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לא-לוה... "

בולטת מאוד ההקבלה בין ההלכות ברמב"ם לדברי התוספתא.

  1. מקור נוסף לרמב"ם הוא בגמרא בבא בתרא צ"א עמוד א' (המקבילה לתוספתא):

 תָּנוּ רַבָּנַן: "אֵין יוֹצְאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ סאתַיִם בְּסֶלַע.  אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח, אֲפִילּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע - לאֹ יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ , מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גדוֹלֵי הַדּוֹר הָיו, וּפַרְנָסֵי הַדּוֹר הָיו, וּמִפְּנֵי מָה נֶעֶנְשׁוּ ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּהםֹ כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתאֹמַרְנָה הֲזאֹת נָעֳמִי".

הרשב"ם במקום מסביר:    "אין יוצאין כו'. שמפקיע עצמו מן המצוות:"

מה כוונת הרשב"ם – "שמפקיע עצמו מן המצוות?

ננסה להסביר את הרשב"ם לפי המשך העיון בשיטת הרמב"ם במצוות ישוב ארץ ישראל.

ב.   הלכות ברמב"ם משום מצוות ישוב ארץ ישראל:

הרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב א"י במניין המצוות, אולם פסק להלכה את כל ההלכות הקשורות ליישוב ארץ ישראל , הן בהרחבה בהלכות מלכים והן במקומות אחרים :

1. הלכות אישות פרק י"ג (בעניין כפיית הבעל את אשתו והאשה את בעלה לעלות לארץ):

יט.  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרַע וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם מַעֲלִין. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרַע לַנָּוֶה הַיָּפֶה [וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם] שֶׁרֻבּוֹ עַכּוּ''ם לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל:

כ. אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. ..

 2. הלכות עבדים פרק ח' הלכה ט (העבד שכופה את רבו לעלות עמו)                                                               

עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ''ם:

3. הלכות שבת - פרק ששי (אמירה לנכרי הותרה רק בישוב א"י – גם בדאוריתא לכתוב שטר)

יא. הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הַנָּכְרִי מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לַנָּכְרִי לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר בְּשַׁבָּת. שֶׁאֲמִירָה לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ בַּיִת מֵהֶם בְּסוּרְיָא, שֶׁסּוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדָבָר זֶה:

4. ספר המצוות מצות עשה קנג – מצוות קידוש החודש (המבוסס על קיומנו בארץ ישראל)

... ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. ...

ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו......

5. פירוש המשניות לרמב"ם בכורות, ד, ג: (הציבוריות הישראלית – דווקא בארץ ישראל)

וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות...

 

ג. מדוע לא מנה הרמב"ם במניין המצוות את מצוות יישוב ארץ ישראל?

ראינו שהרמב"ם פסק להלכה את כל ההלכות משום ישוב א"י, ומכאן שסבר שזאת מצוות עשה, ומדוע אם כן לא מנאה  בתרי"ג המצוות? רבים הסבירו שהסיבה לכך היא דווקא  משום  חשיבותה והיותה מצווה כללית השקולה כנגד כל המצוות ובסיס לכל התורה כולה:  

1. הרב יששכר טייכטהל, "אם הבנים שמחה", עמ' קנד (בשם הגאון ר' יונה דב בלומברג)

"דבזה תירץ דעת הרמב"ם, שלא מנה מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל בתרי"ג מצוות, אף דגם לדידיה הווי מן התורה, והוא על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות, שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה; אם כן, כיוון דיישוב ארץ ישראל הוא מצווה יקרה כל כך, שהוא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה... וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית; על כן אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים..."

 

2. שו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב בשם הראי"ה קוק

אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו"ת תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו"מ סי' ח' שעמד על המחקר על שהרמב"ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות יישוב א"י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא"י קוק ז"ל, מפני שכבר כלל לנו הרמב"ם בשרשים שלו, בשורש ד - ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ"מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת א"י היא מצווה כזו אשר ע"י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו.

 

3.שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נז –    והסביר הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן מח דף עה ע"ב), שסובר המבי"ט שאף הרמב"ם מודה להלכה לדברי הרמב"ן, ומה שלא מנה ישיבת ארץ ישראל למצות עשה, משום שהיא מצוה כוללת לכמה מצות התלויות בארץ, וכבר כתב הרמב"ם בספר המצות שרש ד' שאין למנות מצוה כוללת במנין המצות. ושכן דעת הרדב"ז חלק ג' (סימן תי). ע"ש.

 

4.הרב דב ליאור: (על פי דברי הגאון מדווינסק, הרב יונה דוב בלומברג זצ"ל המובאים גם לעייל ב- 1)

..ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, לדעת הרמב"ם, היא עצם היסוד של חיי עם ישראל. הרי הרמב"ם לא מנה מצווה על היחיד 'לחיות', אף שזהו היסוד לכל שאר המצוות שיהיה בר חיובא אותו ניתן לצוות. מכל מקום לא מנאה כי החיים עצמם אינם דבר בר ציווי, זוהי עובדה שה' ברא ונתן חיים. כך גם לא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב הארץ. חיי עם ישראל כציבור, כאומה, תלויים בהימצאותה בארץ ישראל (ולו קומץ יהודים בתקופות הקשות). זאת עובדת חיים שלנו ולכן אינה בת ציווי: 'תחיו!'....נמצא שהרמב"ם לא מנאה כי היא יותר מציווי מסוים ומוגדר, היא היסוד והתשתית לקיום האומה, לעצם הווית החיים שלנו ולציווי כל שאר המצוות.

 5. הרב יעקב אריאל: (האיסור לדור בחו"ל הוא בגלל פרישה מן הציבור המתקיים רק בא"י )

(באהלה של תורה ד', סימן ב– מצות ישוב א"י לדעת הרמב"ם):

...והדברים עולים בקנה אחד עם הגמ' בהוריות ג' ע"א: "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י". ופסקה הרמב"ם בהל' שגגות (פי"ג ה"ב). וכן מש"כ הרמב"ם במ"ע קנ"ג בעניין קדוה"ח, ומש"כ לעניין סמיכה שחכמי א"י יכולים לחדש את הסמיכה, משום שכאן יש להם כוח הציבור.

ולפי"ז מש"כ הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה, ר"ל בגלל פרישתו מן הציבור. ולטעמיה אזיל שאיסור לא תתגודדו, לא תעשו אגודות, אגודות, הוא מן התורה, שכן מנאה במניין המצוות, עיין סהמ"צ ל"ת מצ' מ"ב שפרישה מהציבור כמוה כע"ז. ולכן כל הדר בחו"ל הריהו פורש מהציבור, שאינו אלא בא"י, ולכן דומה כמי שאין לו א-לוה.

לפי דברינו מבוארת השמטת הרמב"ם את מצות ישוב א"י, האיסור לדור בחו"ל אינו איסור עצמי, אלא איסור בגלל פרישה מן הציבור, והישיבה בארץ אינה מצוה עצמית אלא בגלל הצורך להיות חלק מהציבור. וא"כ ביסודה זוהי מצוה ציבורית ואינה מצוה אישית על כל או"א, אלא שככל מצוה ציבורית גם כל אחד ואחד חייב כדי להיות חלק מהציבור.

אולם פה אין מצוה מסוימת על הציבור, אלא עצם הציבוריות. כשיש ציבור מוטלות עליו מצוות ציבוריות, כגון מלך ומקדש וסנהדרין וכד', וציבור אינו אלא בא"י, אולם עצם המצוה להיות ציבור אינה מצוה מפורשת לכשעצמה.       היא תנאי הכרחי לכל המצוות הציבוריות.

וכמו שלד' הבה"ג אין מונין מצות אמונה בה' כי היא לא מצוה לדעתו, אלא תנאי הכרחי למצוות, כן גם להיות ציבור אינו מצוה מסוימת אלא תנאי הכרחי, ומה שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" זוהי הבטחה ולא מצוה. ומה גם שנאמרה בסיני ולא בא"י, והרי לדורות, הציבוריות אינה אלא בא"י....  

 

6. מעבר למניין המצוות – ישנם יסודות שהם רצון ה' כפי שמתגלה בתורה , גם אם לא נמנים בכלל המצוות. בכל התורה כולה מתברר שרצון ה' הוא שעם ישראל יהיה בארץ, היא מקום הבחירה הא-לוקית, היא מקום החיים של עם ישראל, והגלות היא עונש קשה. כל המציאות של יהודי בחו"ל הפוכה לרצון ה' המתגלה לנו בכל התורה, ולכן היה צריך לימוד מיוחד לגבי אפשרות של קיום יהודי בחו"ל בדלית ברירה, וקיום המצוות גם בחו"ל.

(יש עוד שהסבירו כעין ההסברים הנ"ל ואכמ"ל)

 

ד.   הסבר חומרת חטאם של מחלון וכליון לפי הרמב"ם  על פי התוספתא :

 

כעת נוכל להבין את חומרת חטאם של מחלון וכליון, שלא היה רק היציאה מן הארץ וביטול מצוה חשובה, אלא הרבה יותר מכך: היציאה מהארץ הייתה פרישה מעם ישראל הנמצא כציבור רק בארץ ישראל, פרישה מהציבוריות הישראלית, שהיא היסוד לכל הקשר עם הקב"ה ולכל המצוות כולם, ולכן היו דומים " כמי שאין לו א-לוה" כמבואר בהמשך התוספתא:   "..כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לא-לוה,  אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לא-לוה... כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה.. ". החומרה היא במיוחד כאשר משתקעים בחו"ל (ובלשון הרמב"ם – "לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ"), ולכן החומרה היא במיוחד כלפי מחלון וכליון שנשאו נשים והשתקעו במואב. בכך פעלו מחלון וכליון בניגוד לכל רצון ה' המתגלה לנו בתורה.

הדבר נותן משמעות נוספת לקריאת מגילת רות בשבועות – כאשר במעמד הר סיני קיבלנו את היעוד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", יעוד היכול להתקיים רק בארץ ישראל, ומכך פרשו מחלון וכליון.

 

ה.   הסבר שיטת הרשב"ם :    "אין יוצאין כו' – שמפקיע עצמו מן המצוות:"

 

לפי הסבר לעייל יובנו דברי הרשב"ם: שהיוצא מן הארץ מפקיע את עצמו מן המצוות – מן כל המצוות כולם, שעיקר מצוותם הוא לעם ישראל בארץ ישראל, וחיובם בחו"ל הוא כדי שלא יהיו עלינו כחדשים כשנחזור לארץ, כדברי הספרי: 

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג  "..דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים..."   והסביר שם רש"י (יח) ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים:   הרחיב הרמב"ן: (ויקרא י"ח כ"ה) "...כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.."

 

ו.    הסבר הלכה ז' והלכה ט' – אין סתירה ברמב"ם שהולך לשיטתו:

 

הרמב"ם  פתח את הלכות מלכים במצוות מינוי מלך – שלש מצוות נצטוו ישראל..., שהן המצוות הכלליות לבניין עם ישראל והגשמת יעודו, כאשר הבסיס להם הוא מציאות עם ישראל בארצו, ככלל, וכמובן של כל אחד ואחד. לכן הרמב"ם לא עסק במצוות העליה לארץ, כי מציאות עם ישראל בארץ הינה הבסיס לכל הנ"ל, והרמב"ם עסק רק בהתמודדות עם יציאה מהארץ בגלל נסיבות מיוחדות, כאשר היסוד הוא של ישיבה בארץ ממנה לא יוצאים לעולם. 

בהלכה ז': "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים..."    הרמב"ם עסק בהשוואה בין ארץ מצרים לכל העולם. אם אין מציאות  של שלטון יהודי בארץ, ויהודי נאלץ לגור במקום אחר – שיעדיף כל מקום בעולם על פני  מצרים. העניין נזכר בהקשר של המלך שכאשר הוא כובש את מצרים מדעת בית דין ההתייחסות למצרים משתנה.                                                                                                             בהמשך החל מהלכה ט' עסק הרמב"ם בחשיבות העצומה של מצוות ישוב הארץ ושלא לצאת ממנה לעולם.  ישנם מצבים מיוחדים בהם מותר לצאת מהארץ באופן זמני, "אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב..."  על מצב זה בו אין אפשרות להיות בארץ, כמו שהיה בתקופות רבות בזמן הגלות, אמר הרמב"ם בהלכה ז': וּמֻתָּר לִשְׁכֹּן בְּכָל הָעוֹלָם חוּץ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וההתייחסות היא להלכה ט' בה מבאר הרמב"ם מתי ישנה מציאות של חוסר ברירה הגורמת לשכון בחוצה לארץ.      

                                                                                    

ז.    מה אנו לומדים מהרמב"ם לכל הדורות ובמיוחד לדורנו?

 

  • במהלך כל הדורות פסקו גדולי ישראל לקיים את המצוה הגדולה של ישוב ארץ ישראל, כפי שמסכם הפתחי תשובה על שו"ע אבן העזר ע"ה: וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו ...

 

2)   עם קום המדינה קיבלה מצוות ישוב הארץ משמעות של חובה כפולה ומכופלת:

 

א.   מתוך שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח  :

 חיוב מכופל על היחיד לעלייה והתיישבות מאז קום המדינה מבחינה זאת של המצוה הכללית חל חיוב יתר למצוות עלייה והתיישבות מאחר קום המדינה גם על כל יחיד ויחיד מישראל הנמצא בגולה והוא מתחלק לשנים, היינו: (א) חיוב עצמו פרטי

 (ב) חיוב עצמי כללי, וזה בהיותו מצווה להיאחז בארץ כדי לחזק בכך המעמד הכללי של חובת האחיזה וההתיישבות שלא תחזור ותשקע חלילה בזמן מן הזמנים ובאיזו דרך שהיא בידי זרים...

ואם כך הדבר בכל התקופות, גם בזמן שהיינו עוד רחוקים מלהוות עם - בארצו, על אחת כמה שגדול ומכופל חיוב זה על כל יחיד ויחיד לעלות ולהתיישב בארץ לא רק מבחינת החיוב הפרטי בלבד, אלא גם מבחינת חיובו וערבותו הכללית, לדאוג לתועלת האומה והמדינה בתהליך יצירתה, שיפוצה וקוממיותה כאומה חזקה בארץ קדשה ולעודדה ולאמצה לפרות לרבות, להתרחב ולהתפשט, בכל השטחים ובכל המובנים ככל אשר ברכנו ד'.

... גדולה עד מאד היא התביעה משמיא באופן מיוחד כשבאה התעצלות כללית באיזו מדינה מן המדינות שנמצאים שם נדחי - ישראל להיענות לקול הקורא לעלייה ולהתאחזות בשעת פקידה גדולה כזאת של תקומת המדינה ועיצובה, שפלאי פלאות נעשה לה בעבר ונעשים לה בהווה על כל צעד ושעל. ...

...לפקוח עינים ולשקוד לא לחזור עוד הפעם על השגיאה הגדולה של קשיחות לב ואי - הקשבה לקול האדיר הקורא בחזקה בעת פקידתנו זו לכל נדחי ישראל בארצות פזוריו: התאגדו ועלו, וביפה שעה אחת קודם, לציון מכלל יופי. באו ורשו את הארץ והתאחזו בה, כי ה' דיבר טוב על ישראל להביא עליו הטובה והברכה אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, אלא להשיב לו ברצון ובשמחה - נפשית: הננו ועלינו.... (עיין הערה 1)

 

ב.   הרב עובדיה יוסף קצש"ע  ילקוט יוסף  סימן רמ - באיזה אופנים אין חיוב לשמוע לאביו

נא. מצות ישיבה בארץ ישראל אין ערוך אליה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ובמיוחד כשהכוונה להתיישב בארץ ישראל לשם מצוה, ולקיים בה את כל המצוות התלויות בארץ. ולכן מצוה להדריך בחורים לעלות לארץ ישראל ללמוד בישיבות הקדושות שבארץ, ולהשתקע כאן בארץ הקודש. ואפילו אם ציוו אותו אביו או אמו שלא לעלות לארץ ישראל לא ישמע להם. ומכל שכן שהזוכה כבר להתיישב בארץ ישראל וציוו אותו אביו או אמו לרדת לחוץ לארץ להתגורר עמם ולעזור להם, שאין לו לשמוע להם, כי מצות ישוב ארץ ישראל גם בזמן הזה, דוחה למצות כיבוד אב ואם. ובפרט שגם הוריו מצווים לעלות לארץ ישראל. [ילקו''י כיבוד או''א פרק ט' סעיף נא. יחוה דעת ח''ג סי' סט עמו' ריט]

 

3)   לסיכום החובה כיום למצוות העליה לארץ:

 

 ברוך ד', היום קיימת בידינו היכולת לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל במלואה בחלקי ארץ ישראל שבידנו: אנו גרים בארץ, בונים אותה ויש לנו שלטון עליה. החששות שהיו קיימים בעבר התבטלו, וחובת העליה עם קום מדינת ישראל בחסדי ה' כפולה ומכופלת.             כיום העליה לארץ:

  1. היא מצווה גדולה השקולה כנגד כל המצוות ובסיס לקיומם השלם.
  2. מחזקת את ריבונותנו בארץ, והיא חלק מהערבות ההדדית שלנו שכל ישראל ערבים זה בזה.
  3. היא חלק מהתגשמות ההבטחה בתורה ובנביאים על קיבוץ הגלויות, הנס של תחיית המתים הלאומית של עם ישראל

4 . עליה התפללנו  כאלפיים שנה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"; "ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמך ישראל".

  1. קיבוץ הגלויות הוא בבחינת המפתח לקיום הנחת היסוד של התורה והיעוד האלוקי של עם ישראל: שכל העם היהודי יגור בארץ ישראל וכאן יחיה את התורה על כל מצוותיה - ממלכת כהנים וגוי קדוש.
  2. תיקון חטא המרגלים, והבעת אמונה ותודה לקב"ה המנחיל אותנו ארץ חמדה טובה ורחבה...
  3. קיום רצון ה' שעם ישראל יהיה בארץ – כפי שמתגלה לנו בכל התורה.
  4. היום מדינת ישראל היא מדינה משגשגת וככלל אין חשש לפרנסה.
  5. ככלל אין סכנת דרכים.
  6. אין מציאות של מרידה באומות (סר פחד השבועות).
  7. כל מי שרוצה לקיים את המצוות התלויות בארץ יכול לקיימן .
  8. קיום התורה בכל תחומי החיים הלאומיים החברתיים והאישיים :

אין תורה כתורת ארץ ישראל - כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה. (חגיגה ה:).                       

  1. מצווה גוררת מצווה: א. ארץ ישראל מבטיחה "המשכיות יהודית" שהילדים יתחתנו עם יהודים. ב. ארץ ישראל היום מאפשרת ואף מעודדת לימוד תורה וחינוך יהודי, הן מבחינת האפשרויות הרבות והן מכיוון שהיא מאפשרת לתנ"ך ולתושבע"פ  לקום לתחייה. הישיבה בארץ מאפשרת ליהודי לשלוט בשפה העברית על כל רבדיה ועל ידי כך להתחבר למורשתנו שכתובה ברובה בעברית, ולחיות ולקיים את התורה בכל החיים הלאומיים חברתיים והאישיים.

 

המשמעות עבורנו כיום :

ברוך ד', היום קיימת בידינו היכולת לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל במלואה בחלקי א"י שבידנו. אנו גרים בארץ, בונים אותה ויש לנו שלטון עליה. כל החששות שהיו קיימים בעבר התבטלו, וחובת העליה עם קום מדינת ישראל בחסדי ה' כפולה ומכופלת:                                                                                               

 כל יהודי  העולה לארץ ומתיישב בה  מקיים את מצוות העשה השקולה כנגד כל המצוות שהיא יסוד כל התורה כולה,                               מחזק את עם ישראל ושותף לשיבת ציון וגאולת ישראל,  מקדש שם שמיים, מתקן את חטא המרגלים, ומקיים את רצון ה' שעם ישראל ישוב לנחלת ה' ויבנה בה. לכל מצווה שהוא מקיים יש ערך כפול ומכופל מאשר בחו"ל (החפץ חיים).בארץ ישראל יוכל לזכות לחיים של שמחה ודבקות בקב"ה , תפילתו "ותחזינה עינינו.." לא תהיה "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר "(ריה"ל), וזוכה לחיי העוה"ב.

 

הערה 1)

הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, מצוות ישוב הארץ) : יש מהאחרונים שרצו לומר כי מצוות ישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה על הגרים בחו"ל לעלות לארץ. וכ"כ באג"מ אה"ע ח"א סו"ס קב. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, (ועיין בספר "נחלת יעקב" עמודים 277-310.) ונלענ"ד שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות, אינה מפני שאין בזה חובה אלא כי חשבו שאינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות וכיוצא בזה, והרי הם אנוסים.....

 ומ"מ הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים שמצוות ישוב הארץ חלה בזמן הזה, כדברי הרמב"ן והגדרותיו, כמבואר בפת"ש אה"ע עה, ו. .. וכן כתבו:  המבי"ט , רדב"ז ,  שו"ת מעיל צדקה , שו"ת מהר"ם אלשיך  , מהרש"ך , מהרי"ט , של"ה , החיד"א , באור הגר"א ,פאת השולחן , שו"ת מהר"ם גלאנטי , חת"ס , מור וקציעה , מהר"ם שיק, ספר חרדים , מנחת חינוך,  שו"ת פני משה , זרע אברהם, פתח הדביר , שדה הארץ, מחזה אברהם ,הרב קלישר,   הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא , האדר"ת , חשק שלמה , ישועות מלכו, הנצי"ב, ערוה"ש , נפש חיה, הרב חיים פלאג'י, החפץ חיים , אור שמח, מרן הראי"ה קוק, החזון איש, חלקת יעקב,  הג"ר יוסף חיים זוננפלד , הג"ר עובדיה יוסף , הגרי"ש אלישיב ,  הגר"ח קניבסקי  ועוד רבים מאוד...