משנה וארץ: שני כללים בשביעית ושתי גרסאות במשנה

משנה וארץ: שני כללים בשביעית ושתי גרסאות במשנה

מגירסת המשניות שלפנינו משתמע כי הן עוסקות בצמחים הראויים למאכל אדם, בהמה או צביעה. אם אין הם מתקיימים בארץ – יש להם ביעור, ואם מתקיימים בארץ – אין להם ביעור. בהתאם לכך נעשה זיהוי הצמחים במשנה. אולם הרמב"ם גורס אחרת במשנה, ולפיו משנה ב מדברת על צמחים שאינם ראויים למאכל אדם, בהמה או צביעה ובכל זאת יש להם קדושת שביעית – אך לא ביעור. זיהוי הצמחים גם כאן – תואם את העיקרון ההלכתי.

יואל יעקובי | אב תשע"ו

 

 [א] כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:

[ב] ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור אי זהו עקר הלוף השוטה ועקר הדנדנה והערקבנין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:

הכללים עליהם מדברות שתי המשניות הראשונות של פרקנו מלוות בדוגמאות שונות. קשה לקבוע מה קדם למה – אך שינוי גירסא במשנה השנייה מוביל בהכרח גם לשינוי העיקרון ההלכתי הנלמד ממנה, וגם מאפשר ואולי אף מחייב זיהוי שונה של מיני הצמחים שנזכרו במשנה.

לפי הגרסא שלפנינו (גירסת ריבמ"ץ, ר"ש וראב"ד) הכלל המופיע במשניות א-ב הוא שכל מין צומח שהוא: מאכל אדם או מאכל בהמה או משמש לצביעה קדוש בקדושת שביעית אם צמח בשנה השביעית, ואם מכרו – גם דמיו נתפסו בקדושת שביעית. אם הוא אינו מתקיים בארץ – הרי שגם נוהג בו וגם בדמים שנתפסה קדושתו בהם דין ביעור פירות שביעית. אם הוא מתקיים בארץ – אין דין ביעור נוהג בו ובדמיו. התלות בקיום בארץ לגבי חובת ביעור היא הגיונית, שהרי אם לא כלה לחיה מן השדה אין צורך לבערו מן הבית (ר"ש).

לפי זה גם הצמחים המוזכרים במשנה א וגם הצמחים המוזכרים במשנה ב שייכים לאחד משלושת הסוגים: מאכל אדם, מאכל בהמה או מין הצובעים. ההבדל היחיד ביניהם הוא בשאלה האם המין מתקיים בארץ (משנה ב) או לא מתקיים בארץ (משנה א).

זיהוי הצמחים לפי הגירסא שלפנינו

בהתאם לכלל האמור יש לזהות את צמחי שתי המשניות הללו. הלוף הרגיל מזוהה בדרך כלל כלוף ארצישראלי, שלפני הגעת תפוחי האדמה לאזורנו היווה מרכיב חשוב בסל המזונות, אם כי יש המזהים אותו כקולקס הקדמונים[1]. חיים צבי אלבוים מסיק כי הנטייה הרווחת בקרב הפרשנים היא לזהות אותו כמין הבר המקביל ללוף. נזכיר כאן את הצעתו של יהודה פליקס הנוקב במין לוף מנומר, מין קרוב (בן אותו סוג בוטני) ללוף הארצישראלי. ההבדל בין העלים לעיקר הוא ברור. העלים, החלק העילי של הצמח, אינם מתקיימים אלא תקופה מסויימת בסוף החורף-האביב, ואילו החלק התת-קרקעי הוא רב שנתי ונותר בארץ.

לפי זה יש לשאול מדוע נזכר כאן לוף שוטה ולא לוף רגיל, שגם לגביו קיים בדיוק אותו חילוק בין העלים לעיקר. אפשרות אחת היא להסביר שהמשנה מדברת רק על מינים שאין לגביהם איסור ספיחין – מינים הגדלים בר[2]. אפשרות אחרת היא שמטרת המשנה לחדש, שאף לוף שוטה, שלא ניתן לאוכלו עד שיתמתק (עוקצין ג ד), בכל זאת חלה עליו קדושת שביעית (ריבמ"ץ, ר"ש).

 

ריבמ"ץ ור"ש אינם מוסרים זיהוי לדנדנה. המסורת המקובלת בקרב הפרשנים האחרים (ובראשם הרמב"ם, שבשיטתו נדון בעז"ה
בהמשך) מזהה את הדנדנה כמין של נענע. הבעיה בכך היא שעל פי דברינו, 'עיקר הדנדנה' הנזכר במשנה ב אמור להיות ראוי למאכל, ואילו שורש הנענע אינו נאכל. לכן מזהה אותו פליקס עם צמח אחר ששמו דנדנה רפואית (Asplenium ceterach, או בשם נרדף: Ceterah officinarum). צמח זה הוא מין שרך (שרך הוא צמח נטול פרחים וזרעים, שמתרבה באמצעות נבגים הנמצאים מתחת לעלה).

שאר מיני המאכל המוזכרים במשנה מזוהים (ע"פ פליקס, אך העיקרון מופיע כבר בר"ש) כצמחי בר. כך העולשין – עולש מצוי (מין הבר של העולש התרבותי), הכרישין – שום גבוה (לדעת פליקס הוא מין הבר של
הכרישה
), הרגילה היא רגלת הגינה, נץ החלב מזוהה על ידי הרמב"ם כפטרוזיליה שלנו (Petroselinum crispum)[3], ועל ידי פליקס ואחרים כסחלבים (בעיקר מהסוג Orchis) ואילו החוחים והדרדרים יכולים להתפרש כשם כולל לעשבי בר קוצניים המשמשים למאכל בהמה. לא נדון כאן בזיהוי 'מין הצובעים'.

רוב צמחי המאכל האחרים שהוזכרו במשנה ב הם בעלי זיהוי מסופק ולכן לא נדון בהם. נסתפק בכלל אותו הזכרנו שעל פי הגירסא שלפנינו יש לומר שמדובר על מינים הראויים למאכל אדם או בהמה. גם בצמחי הצובעין של משנה ב לא נדון כאן.

הרמב"ם משנה מילה אחת בלבד בכלל שבראש משנה ב ובזה טורף את הקלפים. במקום "כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצובעין" הוא גורס "כל שאינו"[4]. על פי זה יש להבין את דברי הרמב"ם. האם הוא סובר שלכל מין צומח יש קדושת שביעית, אפילו לעצים שאין בהם כל שימוש? מדבריו במשנה תורה (הלכות שמיטה ויובל ה כא) משמע שעצים שאין בהם שימוש מלבד הסקה או בניין

 אינם קדושים בקדושת שביעית. אם כן, מה פירוש דברי הרמב"ם כאן?

כשמביא הרמב"ם את המשנה הזו להלכה (הלכות שמיטה ויובל ז יד) הוא מוסיף שלוש מילים חשובות: "וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעין – הואיל ואינו לעצים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אבל אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור...". כלומר מדובר כאן על מינים שאולי אינם ראויים לאכילה או לצביעה אך בהחלט יש להם שימושים אחרים, כמו למשל: חומרי כיבוס (ע"פ ביאור זרעים של מפעל משנה תורה)[5].

לפי זה עיקר הלוף השוטה אינו ראוי למאכל גם אחרי שיתמתק[6]. לפי הרמב"ם גם אין בעיה לזהות את הדנדנה כנענע, כפי שהוא אכן מזהה אותה כך בפירוש. שורש הנענע אינו נאכל, והדבר מתאים מאוד לגרסתו במשנתנו.

ובקשר למיני הצובעין שנזכרו במשנה ב, הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר כי הם אינם חלק מהכלל המופיע בראש משנה ב. לשיטתו מדובר על מיני צובעין שכן מתקיימים בארץ, ולכן אין להם ביעור.

סיכום

לגירסת הריבמ"ץ, הר"ש והראב"ד הן משנה א והן משנה ב מדברות על מינים הראויים למאכל אדם, בהמה או שמשמשים לצביעה. במשנה א מדובר על מינים שאינם מתקיימים בארץ – ולכן יש להם ביעור, ואילו במשנה ב מדובר על מינים שמתקיימים בארץ – ולכן אין להם ביעור.

עיקרון זה מוסכם גם על הרמב"ם, ומיני הצובעין שנזכרו במשנה ב גם לשיטתו הם אכן מינים שמתקיימים בארץ ולכן אין להם ביעור. אולם הכלל המרכזי המופיע במשנה ב הוא אחר לשיטת הרמב"ם, ולפיו מינים (או חלקים בצמח) שאינם מאכל אדם, בהמה או מיני צובעין – יש להם קדושת שביעית, אם אינם ראויים להסקה בלבד (כך על פי הבנתנו ברמב"ם), אך אין להם ביעור, אף אם אינם מתקיימים בארץ[7]. לדעת הראב"ד דינם של מינים כאלו תלוי במחשבתו של האדם – אם מתכוון למאכל אדם – דינם כמאכל אדם, ואם מתכוון לצורך עצים להסקה – דינם כעצים להסקה, ואין בהם קדושת שביעית.

להורדת הגיליון לחץ כאן>>

מקורות:

יהודה פליקס, משנת שביעית, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשמ"ז.

חיים צבי אלבוים, מסורת צמחי המשנה – חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע"ג. הערכים הרלבנטיים למשניותינו.

 

[1] עיין דברינו בעניין לוף.

[2] רק את צמחי המאכל של משנתנו ניתן לזהות כמיני בר, אך לא את מיני הצמחים המוזכרים במשנה כמיועדים לצביעה שהם בודאי מיני תרבות (ראה פליקס, משנת שביעית כאן). יתכן וניתן למצוא כאן ראיה לכך שאיסור ספיחין הוא רק באכילה ולא בהנאה. ראה שבת הארץ בהוצאת מכון התורה והארץ, ד ג סעיף ג.

[3] הרב קאפח מסביר בהערה 9 על פירוש המשנה לרמב"ם בתרגומו שהשם נץ חלב ניתן לפטרוזיליה כי פרחי הפטרוזיליה לבנים מאוד, מה שיוצר את מראה ערוגת הפטרוזיליה הפורחת לבנה כחלב.

[4] שינוי נוסף בגירסת הרמב"ם בהמשך המשנה הוא גרסתו גם במשנה זו: "ואינו מתקיים בארץ" כמו במשנה א.

[5] במשנה ראשונה הסביר שמה שגרם לרמב"ם לגרוס כפי שגרס הוא הנוסח "ועוד כלל אחר אמרו" שבראש משנה ב, שהרי לפי הגירסא שלפנינו אין כאן כלל אחר אלא זהו הצד השני של אותו הכלל, במשנה א מדובר על מינים שאינם מתקיימים, ובמשנה ב – מינים המתקיימים.

[6] יתכן ובלוף שוטה יש יותר רעלנים בפקעת מאשר בלוף רגיל. בחורף תשע"ו עקרתי בחצר ביתי פקעת של לוף מנומר. מכיוון שהתקשיתי בהוצאה ריסקתי אותה ואחר כך הוצאתי אותה בידי. לאחר מכן חשתי צריבה בידי למשך שעות רבות. ד"ר משה רענן סיפר לי כי הוא עוקר פעמים רבות לוף ארצישראלי בגינתו והוא לא נתקל בתופעה כזו, כך שיתכן ויש בכך תימוכין להבדל בין לוף ארצישראלי, הזיהוי המקובל ללוף של המשנה, ללוף המנומר, המזוהה על ידי פליקס כלוף השוטה של המשנה. מובן שמסקנה זו אינה פרי מחקר מדעי שיטתי.

[7] בפירוש המשנה הרמב"ם מדגיש כי מדובר דווקא על מין שאינו מתקיים בארץ, אולם מדבריו במשנה תורה משמע שחזר בו, והוא סובר שהדין כן אף על פי שאינם מתקיימים בארץ, וכל שכן אם מתקיימים בארץ.