משנה וארץ: כוורת דבורים כקרקע?

משנה וארץ: כוורת דבורים כקרקע?

פרוזבול אינו נכתב אלא על הקרקע, ומספר טעמים נאמרו לדין זה. אגב דיני פרוזבול הובאו מספר דינים השנויים במחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים ושתלויים בשאלה האם כוורת דבורים דינה כקרקע או לא. לאחר הסבר הדינים ננסה בעז"ה להבין מה במבנה הכוורת העתיקה הופך אותה לנחשבת כמחוברת לקרקע ושהרודה ממנה בשבת חייב מן התורה. בהקשר לכך נזכיר את המכוורת הקדומה בעולם (וגם היחידה עד כה) המוכרת לנו מהממצא הארכיאולוגי בתל רחוב שבעמק בית שאן.

יואל יעקובי | אלול תשע"ו
כוורת דבורים – רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים: אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת פטור. (שביעית י ז)

פרוזבול על הקרקע

במשנה הקודמת נאמר כי "פרוזבול אינו נכתב אלא על הקרקע", כלומר רק אם יש ללווה קרקע. מספר טעמים נאמרו לדין זה.

א. דעת הר"ש היא כי ברגע שללווה יש קרקע החוב נחשב כגבוי כבר משעת ההלוואה, ולכן השביעית איננה משמטת אותו, בדומה למלווה על המשכון שנאמר בפרקנו (משנה ב) שאינו משמט. הרשב"ם (ב"ב סו ע"א בראש העמוד) מוסיף שהדמיון למשכון חשוב  מכיוון "שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהו נראין עוקרין דבר מן התורה התקינו". נראה כי בקרקע החוב נחשב כגבוי בגלל שעל הקרקע חל שעבוד כבר משעת ההלוואה, מה שאין כן במטלטלין.

ב. רש"י (גיטין לז ע"א ד"ה 'אלא על הקרקע') סובר כי רוב שטרי החוב נגבים מן הקרקע, וכאשר ללווה אין קרקע לא ניתן לגבות את החוב מן הקרקע. חכמים מתקנים תקנה למקרה השכיח ולא למקרה הנדיר.

ג. בנוסף להסברי הראשונים מביא הרב יהודה ליב גינזבורג בספר 'מוסר המשנה' הסבר יפה החודר לעומק דין הפרוזבול. לדבריו, אדם שאין לו קרקע נחשב בזמן חז"ל כעני מרוד באופן מיוחד. לאדם כזה ראוי לשמט את החוב, כך דאגו חז"ל שדין שמיטת קרקעות המקורי ישמר לפחות במקרה של אלו הזקוקים לו באופן קיצוני.

כוורת דבורים – כקרקע או שלא

אגב דיני הפרוזבול נאמרה כאן משנה זו הדנה במעמדה של כוורת דבורים – האם היא נחשבת כקרקע או כמיטלטלין, לעניין ארבעה דינים שאחד מהם הוא הפרוזבול:

א. לדעת ר' אליעזר "הרי היא כקרקע" ולכן נקנית על ידי קנייני קרקע: כסף, שטר וחזקה. לדעת חכמים היא נקנית כמטלטלין – במשיכה.

ב. אם ללווה יש כוורת דבורים ואין לו קרקע אחרת, ר' אליעזר סובר שדי בה כדי שיוכל המלווה לכתוב עליה פרוזבול, אולם חכמים חולקים וסוברים שיש צורך בקרקע ממש.

ג. דבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ולדעת ר' אליעזר דין הכוורת כקרקע גם לעניין זה, אולם חכמים סוברים שהיא מקבלת טומאה כמטלטלין.

ד. מכיוון שלדעת ר' אליעזר כוורת נחשבת כקרקע, הרי שהדבש שבתוך החלות נחשב כמחובר לקרקע, ומי שרודה ממנו בשבת נחשב כתולש מדבר המחובר לקרקע, פעולה שהיא תולדה של מלאכת 'קוצר'. הדבר נלמד מהפסוק המדבר על יהונתן בן שאול (שמואל א יד כז) "ויטבול אותה ביערת הדבש", השימוש במילה יערה כלפי חלת הדבש: "מה יער – התולש ממנו בשבת חייב, אף דבש – הרודה ממנו בשבת חייב חטאת" (רע"ב ע"פ שבת צה ע"א). לדעת חכמים אין הרודה דבש מן הכוורת חייב מיתה, אולם אף על פי כן הדבר אסור וחייב מלקות דרבנן (רמב"ם בפירוש המשנה).

כוורת - ריאליה

הכוורת, שנתפסת על ידינו כבית חרושת לייצור דבש, ממלאת, כמובן, תפקיד אחר עבור הדבורים. דבורת הדבש, שבדומה למיני חרקים אחרים חיה במבנה חברתי, משתמשת בכוורת כמקום מחיה, הגנה מפגעי מזג האוויר ולצורך רביה.

הכוורות המודרניות שונות מהכוורות של העת העתיקה בשני היבטים עיקריים הקשורים למשנתנו. הראשון הוא היותה של הכוורת נחשבת מחוברת לקרקע. הכוורות המודרניות חייבות להיות ניידות – המגדלים מעבירים אותן ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה של הגידולים השונים. מכיוון שהדבורים מהווים מרכיב חשוב מאוד בהאבקה של חלק גדול מהפירות והירקות – הרי שכיום נחתמים הסכמים עסקיים בין מגדלי דבורים לבין מגדלים על הצבת כוורות בסמוך לשדות ולמטעים.

אולם הדבר לא היה כך בימי קדם, כפי שניתן למצוא עד השנים האחרונות בחקלאות הערבית. בטבע הדבורים בונות את חלות הדבש בתוך חללים טבעיים – גזעי עצים חלולים או אפילו בגוויות בעלי חיים, כפי שניתן ללמוד מסיפורי שמשון. הדבוראים הקדומים חיקו את הכוורת הטבעית ויצרו חלל העשוי מכדי חרס, בוץ או נצרים. הכוורות הללו (שצורתן הייתה סגלגלה ולא מרובעת כנהוג היום) היו מחוברות פעמים רבות בטיט לקרקע. גם כאשר הן לא היו מחוברות בטיט, הרי שכנראה שלא היה נהוג להעביר אותן ממקום למקום כמקובל כיום. בירושלמי (וכן בתוספתא עוקצין ג טו) מוסבר כי במקרה בו הכוורת מחוברת בטיט אין כלל מחלוקת, וגם לדעת חכמים היא נחשבת כמחוברת לקרקע. כל המחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים קיימת כאשר היא עומדת על גבי הקרקע ממש אך איננה מחוברת אליו.

היבט שני המבדיל בין הכוורות הקדומות לכוורות של היום ונוגע למשנתנו הוא מקומן של חלות הדבש. בטבע חלת הדבש, שנבנית על ידי הדבורים הפועלות מדונג שיוצר על ידי דבורים צעירות, מחוברת לדפנות החלל. גם בכוורות הקדומות המצב היה כזה – החלה נבנתה על ידי הדבורים כשהיא צמודה לדפנות הכוורת. בכוורת המודרנית, הבנויה בצורה מיטבית עבור צרכיו של הדבוראי, החלות נבנות על מסגרות עץ הסמוכות זו לזו במקביל, במרחקים המאפשרים את תנועת הדבורים. המסגרות הללו נשלפות כדי להקל על רדיית הדבש. הדבש נמצא בתוך חלת הדבש, ומובן מדוע בכוורות העתיקות רדייתו עשויה להיחשב כתלישת הדבש מהקרקע.

המכוורת בתל רחוב

המכוורת העתיקה בעולם, ולמעשה היחידה בעולם שנמצאה מהעת העתיקה, נתגלתה בחפירותיו של עמיחי מזר בתל רחוב. תל חשוב זה, שאינו מוכר לנו מהתנ"ך אך מוכר ממקורות אחרים, השתייך בתקופת המכוורת לממלכת ישראל המאוחדת של ימי שלמה או לתחילת ימי הממלכות המפוצלות (ואז היא השתייכה מן הסתם לממלכת ישראל). טווח השנים הזה הושג על ידי בדיקות פחמן 14 ברמת ודאות גבוהה ביותר.

המדובר הוא במכוורת תעשייתית שבה נמצאו כשלושים כוורות, אך ההערכה היא כי היו 180 ואולי אף יותר. הכוורות היו עשויות מטין מעורב בקש. צורתה של כל כוורת היא כגליל שאורכו 80 ס"מ וקטרו כ- 40 ס"מ. צד אחד של הכוורת היה סגור, להוציא פתח עגול קטן לשימושם של הדבורים. בצד השני היה מכסה נייד שאפשר רדייה נוחה של הדבש. הכוורות היו מונחות בשלוש קומות לפחות, זו על גבי זו, בשלושה טורים מקבילים, בשטח שהיה מונמך במכוון משטח העיר. יתכן ויש בכך כדי לחזק את תפיסתה של הכוורת ככזו המחוברת לקרקע (עם כל הזהירות מלימוד מכוורות שזמנן קדום בכאלף שנה לזה של המשנה, הרי שהעיקרון לא השתנה כנראה גם בהמשך).

זיהויים של הממצאים ככוורות התאשר באופן ודאי לאחר שנמצאו בהן חלות דבש שרופות ובהן חלקי דבורים. פרט מעניין לציון הוא כי הדבורים שבכוורות זוהו כשייכות לתת המין האנטולי המצוי באזורים קרירים בתורכיה, שם הוא משמש גם היום בתעשיית הדבש המקומית הנחשבת כאחת הגדולות בעולם. זאת למרות שתת המין שהיה בשימוש בארץ (עד שהובאו הדבורים מתת המין האיטלקי לפני כמה עשרות שנים) הוא תת המין הסורי. בעוד שתת המין הסורי נחשב כתוקפני וכלא נוח לגידול, הרי שתת המין האנטולי נחשב כנוח לגידול. הבאת הדבורים ממרחקים כה גדולים של מאות קילומטרים מלמדת אולי על היכולות הגבוהות של ממלכת ישראל בימיה היפים. זיהוי של כתובת 'לנמש' בסמוך למכוורת (כמו כתובת נוספות דומות באזור) גרמה לפרופ' מזר לטעון כי אותו נמש או נמשי היה בעל הכוורת. יתכן והמדובר על אחד מאבותיו של יהוא בן נמשי, מהמפורסמים שבין מלכי ישראל.

מקורות:

משה רענן, דבורת הדבש – "כוורת דבורים", בבא בתרא עא ע"ב, פורטל הדף היומי.

עמיחי מזר, הכוורות בתל רחוב: ביטוי לארכיאולוגיה כמדע רב תחומי, אגרת, האקדמיה הישראלית למדעים, כסלו תשע"ד.

קרדיט צילום: By Malteseman1983, via Wikimedia Commons