משנה וארץ: זית הנטופה

משנה וארץ: זית הנטופה

מהו זית הנטופה הנזכר במסכת פאה? האם השם בא ללמד על אופי מסויים או מיקום גאוגרפי גרידא? האם מדובר בסוג עץ משובח, או שמא הובא כדוגמא לגריעותא? ומה המשמעות ההלכתית המיוחדת של עץ זה?

הרב יואל יעקבי | אייר תשע"ו

להרשמה לעלון לחץ כאן

 

תקציר:

זית נטופה נזכר במשנה כדוגמה לזית מיוחד שגם אם במקרה דילג עליו בעל הבית במסיק, הרי שהוא אינו שכוח ממנו ולכן אין בו דין שכחה וזיתיו אינם שייכים לעניים. המילה 'אפילו' במשנה א' בעייתית. ע"פ ביאור הגר"א ניתן להבין זאת, אך בגרסת הרמב"ם ובכתבי יד היא אינה קיימת. זית הנטופה נקרא כך על שם היותו נוטף שמן או על שם המקום 'נטופה' ממנו הגיע.זית זה צריך להיות נוטף שמן ברוב השנים, ואז בשנה בה אינו נוטף שמן הוא עדיין נחשב כזית הנטופה שאין לו שכחה.

המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעומרים – אין לו שכחה; ממנו ולגורן – יש לו שכחה. המעמר לגדיש – יש לו שכחה; ממנו ולגורן – אין לו שכחה. זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה – יש לו שכחה, ממנו ולגורן – אין לו שכחה; למקום שאינו גמר מלאכה – אין לו שכחה, ממנו ולגורן – יש לו שכחה. (פאה ה ח).

במאמר זה נתרכז בעז"ה בהבנת מהותו של 'זית הנטופה'. השאלות הנשאלות בהקשר לזית הנטופה הן אלו:

א. מדוע נאמר 'אפילו' לגבי זית הנטופה הן במשנה א' והן במשנה ב' למרות שהן מדברות לכאורה על דינים הפוכים?

ב. מה פירוש המילה 'נטופה'?

ג. מה פירוש 'בשעתו'?

'אפילו' – מעלה ונחיתות בזית הנטופה

ראשית נעיר על בעייתיות מסויימת שיש, לכאורה, בנוסח המשנה שלפנינו. הביטוי "אפילו כזית הנטופה בשעתו" מופיע גם במשנה א', המדברת על זיתים שאין להם שכחה (ואז כוונתה במילה 'אפילו' לומר שאפילו זית הנטופה שהיה יסוד להניח שהוא כן יהיה שכחה בעצם אינו שכחה). אך אותו ביטוי ממש מופיע גם במשנה ב', שם מדובר על זיתים שהם כן שכחה, וגם שם מופיע אותו ביטוי "אפילו כזית הנטופה בשעתו" בהקשר הפוך (כשכאן כוונת המילה 'אפילו' לומר שאפילו זית הנטופה שהיה יסוד להניח שהוא לא יהיה שכחה, הרי במקרה המדובר במשנה, בזמן שהתחיל בו, הרי הוא שכחה).

כנראה שזו הסיבה לכך ש'בשנות אליהו' על המשנה (הפירוש הארוך) וכן בביאורי הגר"א לירושלמי (כתב יד ב') הסביר שזית הנטופה יש בו מעלה ויש בו חיסרון. המעלה היא שיש בו שמן הרבה, אך יש בו גם חיסרון שהוא 'נטופה', כלומר השמן הרב אינו משתמר בו היטב והוא נוזל ממנו, מה שגורם לאיבוד תוצרת. נראה שעל פי דברי הגר"א הללו אפשר להסביר שאכן לזית הנטופה יש צד הפוטר משכחה ויש גם צד הפוך, המחייב בשכחה (ובכך הוא נחות משאר הזיתים המיוחדים שנזכרו במשנה), ולכן הוא מוזכר בשתי המשניות כדוגמה קיצונית לכאן ולכאן.

יחד עם זאת, יש לציין כי לגרסת הרמב"ם, הסמ"ג (לאווין רפח), וכן במרבית כתבי היד המדוייקים של המשנה (כ"י קאופמן וליידן[1]) המילה 'אפילו' אינה מופיעה במשנה הראשונה, אלא במשנה השניה בלבד. לפי זה 'זית הנטופה' הוא דוגמה לזית מיוחד במינו שבגלל ייחודו אין לו שכחה, אלא במקרה שהתחיל במסיקתו, כנאמר במשנה ב'.

פירוש 'נטופה'

הירושלמי מסביר בפשטות "נטופה – נוטף שמן", כלומר מדובר על שם תואר לזית שהשמן נוטף ממנו.

הרמב"ם בפירושו על המשנה מסביר אחרת: "נטופה – שם מקום, והרבה שמייחסים מיני אילנות למקום מסויים". ב'מלאכת שלמה' הזכיר שכך פירש גם הערוך, אלא שהבין ששם העיר היא 'טופה', והנ' היא תוספת. במשנה תורה (הלכות מתנות עניים ה כב-כג), לעומת זאת, כותב הרמב"ם שאילן רגיל יש בו שכחה בתנאים מסויימים, בתנאי ש"אינו ידוע ומפורסם במקומו". כדוגמה לאילן שהוא מפורסם במקומו מביא הרמב"ם את המקרים שבמשנה, כשאת זית הנטופה הוא משייך לאלו המפורסמים בשל שמם: "כגון זית הנטופה בין הזיתים, שהוא נוטף שמן הרבה". כלומר הרמב"ם חזר כאן לדברי הירושלמי.

אולם יתכן שאין סתירה. נראה כי אכן מדובר כאן על זן שמוצאו ממקום שנקרא נטופה, אולם ייחודו בכך שהיה נוטף שמן. הצירוף של שם המקום לתכונה הבוטנית של הצמח הוליד את הכינוי נטופה, שהרי אילו מדובר היה רק במשמעות הבוטנית היה נכון יותר לקרוא לו 'זית הנוטף'[2]. בפירוש המשנה הרמב"ם כמפרש העדיף את הפירוש במשמעות של מקום, המתאים יותר מבחינה לשונית. לעומת זאת בחיבורו, שם הוא פוסק הלכה לדורות, העדיף הרמב"ם את המשמעות הבוטנית, הקיימת לדורות[3].

עקיבא לונדון מסביר כי זית הנטופה היה זית בעל יבול רב, כ-30 ק"ג לעץ, כמות המקבילה ליבול של זיתי בעל של ימינו והרבה מעל הממוצע בזיתים רגילים של ימי המשנה. הזית היה רך ולכן נטף שמן עוד לפני עיבודו בבית הבד, דבר שיכול, כאמור, גם להוות חיסרון. שמו של היישוב נטופה השתמר בחורבת נאטף בקרבת עילבון הסמוכה לבקעת בית נטופה שבמרכז הגליל התחתון. המיקום הגיאוגרפי מאפשר לשער כי זן זה נתן את פירותיו באמצע עונת המסיק, ולא היה לא מן המבכירים (המקדימים) ולא מן האפילים (מאחרים). פליקס משער כי זן הנטופה גדל בבקעת בית נטופה, אך לונדון מסייג ואומר כי הואיל והבקעה מוצפת במים בימות החורף, לעיתים במשך מספר שבועות, לא ניתן לגדל בבקעה עצמה עצי פרי, כי הדבר יגרום לריקבון של שורשי העץ עקב מחסור בחמצן. גם כיום (וכך משתמע מאזכורי הבקעה בחז"ל) גידלו בבקעה רק דגנים וקטניות חד שנתיים, כשאדמתה הרוויה במים (אולי זה המקור לשם הבקעה) מאפשרת לגדל גידולי קיץ כאבטיחים ומלונים ללא השקיה. לדעת לונדון זית הנטופה גדל על שיפולי הגבעות הנישאות של הגליל התחתון ולא בבקעת בית נטופה עצמה.

'בשעתו'

סוגיה אחרונה שנותר לנו לברר בעז"ה היא מהו הפירוש של 'בשעתו'. ר' עובדיה מברטנורא מסביר כי הכוונה לכך שאף על פי שזית זה אינו מייצר כמות גדולה של שמן בכל שנה, הרי שהואיל ובשעתו, בשעה שהוא כן מייצר כמות גדולה של שמן הוא נקרא 'זית הנטופה', דינו כזית מיוחד גם בשנים בהן לא ייצר הרבה שמן.

פירוש דומה מובא בשמו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א (מסכת פאה עם פירושים על פי שיעוריו). הוא מסביר כי למרות שייחודו של עץ הזית ניכר רק בשעה שפירותיו נגמרים (וזו הכוונה 'בשעתו'), כשבשאר השנה הוא נראה ככל עץ אחר, הרי שדינו כזית מיוחד.

פירוש מעניין מביא ר"ש סיריליאו. פירושו מתבסס על הירושלמי, אולם הוא מבין אחרת מהמקובל להבין אותו. לשיטתו, זית הנטופה היה נחשב כזית מיוחד רק 'בשעתו', בשלב מסויים בהיסטוריה בו היו הזיתים נדירים. היה זה לאחר כשלון מרד בר כוכבא, כשהחריב אדריינוס הרשע את הארץ ולא נותרו בה כמעט זיתים, וכל זית שנותר היה חשוב מאוד. אולם כיום, כשברוך ה' הזיתים מצויים, כבר אין ייחוד יוצא דופן לזית הנטופה ודינו לעניין שכחה כדין זית רגיל[4].

הלכה

להלכה, פוסק הרמב"ם שזית הנטופה אין בו שכחה, מבלי שהוא מזכיר 'בשעתו', כמו שנאמר במשנה. ערוך השולחן העתיד (יב ו) מסביר כי השמטה זו של הרמב"ם מכוונת. אילו הוא היה כותב 'בשעתו' ניתן היה להבין כי מספיק שבחלק קטן מהשנים הוא יהיה נטופה על מנת שלא תהיה לו שכחה. השמטת המילה 'בשעתו' באה ללמד את מסקנת הירושלמי שלא די שבחלק קטן מהשנים יהיה הזית בגדר נטופה, אלא עליו להיות כזה ברוב השנים, ורק אז יהיה דינו כזית שאין לו שכחה.

מקורות:

ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. עמודים 76-77. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

 

להורדת העלון לחצו כאן

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

[1] בכת"י פריז נזכרת המילה 'אפילו' גם במשנה א'.

[2] בתוס' אנשי שם על המשנה מתייחס לבעיה הלשונית ואומר שבלשון בני אדם קוראים לזית בלשון נקבה.

[3] נראה כי הרמב"ם עצמו נוקט בדרך זו בפירושו למשנתנו כשהוא מסביר מהו 'בישני': "מיוחס גם כן לאיזה מקום", ככל הנראה בית שאן, ומיד אחר כך הוא מוסיף נימוק נוסף כשהוא לא מציין שזה פירוש אחר: "והיו אותם הזיתים מעטי השמן, ולכן נקרא 'בשני', לקוח מן בושה". כלומר הרמב"ם מחבר בין המיקום הגיאוגרפי לתכונה הבוטנית כששניהם יחדיו נתנו את השם לזית.

יש לציין כי לפרשנות כאן יכולה להיות גם משמעות הלכתית: האם כאשר 'הייחוס' של זית הוא רק בשל מוצאו מבלי שיש לו ייחוד מסויים הנראה לעיין (ייחוד בוטני או מיקום), האם גם אז אין לו שכחה או שאז דינו כזית רגיל. נראה שמכך שבחיבורו פסק הרמב"ם דווקא את המשמעות הבוטנית הוא סובר להלכה שדווקא ייחוד הנראה לעיין משמעותי כאן. לפי זה, למשל, אילן שנטע אדם חשוב ולכן יש לו משמעות רגשית לבעל השדה לא יחשב בשל זה כאילן שאין לו שכחה, שהרי אין הוא שונה כלפי חוץ משאר הזיתים.

 

[4] הירושלמי הזכיר את הסיפור ההיסטורי, שבמקור נאמר לגבי דברי ר' יוסי האמורים בסוף המשנה גם כניסיון ללמוד ממנו תשובה לשאלה: מה הדין בשדה שכולו זיתי נטופה. הירושלמי רצה ללמוד ממה שנאמר לגבי דברי ר' יוסי שהייחוד של עץ הוא רק כאשר הוא נדיר, כמו שהיו כל הזיתים בזמן אדריינוס, אולם כאשר כל השדה נטוע זיתי נטופה אין כאן ייחוד ודין כל השדה כזיתים רגילים. זו ההבנה הפשוטה של הירושלמי, לפיה אין קשר בין הסיפור ההיסטורי לבין זיתי הנטופה ורק רצו ללמוד ממנו למקרה עליו שאלה הגמרא. אולם רש"ס מבין כנראה כי הסיפור ההיסטורי נאמר על זיתי נטופה דווקא. ויש ליישב את דבריו לפי הירושלמי. לפיו הסברו זית הנטופה אינו דווקא זה המניב כמות גדולה של שמן, ולעיתים אף אין בו סאתיים (אולי בגלל הבעיה שהשמן נוטף ממנו ואינו נשמר).