משנה וארץ : העמדת גבינה בשרף ערלה

משנה וארץ : העמדת גבינה בשרף ערלה

אנזים הפיסין שנמצא בשרף הלבן של עץ התאנה יכול לשמש לצורך גיבון. במשנה נחלקו האם מותר להשתמש בשרף העלים והעיקרים של אילן ערלה, כששרף פגים של ערלה אסור לדברי הכל. במאמר ננסה בעז"ה להבין את הריאליה של הגיבון הנוגעת למשנתנו, וכן להבין את ההגדרות ההלכתיות וההשלכות ההלכתיות של דיון זה, לגבי שרף אילן סרק, שביעית ותורומות ומעשרות.

יואל יעקבי | כ"ה אדר ה'תשע"ז

 

רבי אליעזר אומר: המעמיד בשרף הערלה – אסור. אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים – מותר; בשרף הפגים – אסור. מפני שהם פרי (ערלה א ז)

המשנה דנה בשאלת העמדת גבינה מחלב באמצעות חומר המופק מאילן ערלה. לדעת רבי אליעזר כל חלק של אילן הערלה אסור בשימוש כזה ולא רק הפרי, ואילו לדעת ר' יהושע רק שרף הנוטף מהפגים, הן התאנים שטרם בשלו, אסור, כי שם מדובר בפרי, אולם שאר חלקי העץ אינם אסורים בשימוש אפילו לצורך אכילה, גם אם הופקו מאילן ערלה.

בביאור המשנה נעסוק בעז"ה תחילה בהבנת הרקע הריאלי של ייצור הגבינה[1] באמצעות חומרים המופקים מעץ התאנה, ובהמשך נדון במספר היבטים פרשניים והלכתיים הנובעים מהמשנה.

העמדת גבינה – רקע ריאלי

בחלב ישנם כ-90% נוזל וכ-10% מוצקים ((שומן, חלבון ולקטוז) המפוזרים במידה שווה בנוזל. הגורם לכך הוא מבנה המיצלה של חלבוני החלב, שהם בעצם כדורים שהכוחות הפיזיקליים ביניהם מונעים חיבורם האחד לשני. אנזים הַגְבָּנה משנה את מבנה המיצלה של חלבוני החלב, וגורם להם להתגבש ליחידה אחת. אנזים ההגבנה המקובל בעבר היה הרנין, שמצוי בקיבת בעלי חיים יונקים צעירים. בעלי חיים אלו נעזרים ברנין על מנת ליצור מהחלב שינקו מאימותיהם גוש שהיווה מעין 'מחסן מזון' בקיבה. 'מחסן' זה חוסך מהאם את הצורך להניק מספר פעמים רב.

אולם היו גם אמצעים אחרים, ואחד מהם הוא השימוש באנזים פיסין (Ficin), או פקאין, המצוי בשרף הלבן המצוי בעץ התאנה. אנזים זה גורם אף הוא לגיבון של החלב, ופעולתו הייתה מוכרת לקדמונים. אגרונום רומאי בשם קולומלה ממליץ אף הוא על שרף התאנים לגיבון כמו גם על השימוש בזרעי חריע (הוא הצמח הנקרא בימינו קורטם הצבעים)[2].

לאחר הבנת הרקע הריאלי עלינו לברר מספר שאלות:

  1. הואיל ולצורך גיבון כמות גדולה של חלב יש צורך בכמות מזערית של שרף תאנים – מדוע אין הערלה בטלה ברוב?
  2. האם לשיטת ר' אליעזר גם חלקים אחרים של אילן הערלה אסורים בהנאה, ולא רק הפירות?
  3. האם מותר להעמיד גבינה בשרף של אילנות סרק, בהם אין דין ערלה?
  4. מה יהיה הדין לגבי חובת הפרשת תרומות ומעשרות וכן דיני שביעית בשרף תאנים המשמש להעמדת גבינה?

דין מעמיד

שאלתנו הראשונה, מדוע אין שרף הערלה בטל ברוב של אחד למאתים (במקרה של מין במינו) או בשיעור הקטן מזה של 'נותן טעם' (במקרה של מין בשאינו מינו[3]), זוכה להתייחסות מפורשת של הרמב"ם בחיבורו 'משנה תורה' (מאכלות אסורות טז כו): "המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה... הרי זו אסורה בהניה, אף על פי שהוא מין בשאינו מינו, ואף על פי שהוא כל שהוא, שהרי הדבר האסור הוא הניכר, והוא שעשה אותה גבינה". כלומר, מכיוון שהדבר האסור העמיד את הגבינה ועשה אותה מה שהיא, הוא אוסר אותה למרות שיעורו המועט.

החלקים האסורים באילן ערלה

אין חולק על כך שבאילן ערלה נאסר רק הפרי. המקור לכך הוא בספרא ומביאו הרמב"ם בפירושו לרישא של משנתנו: "אמר ה': 'וערלתם ערלתו את פריו', ואמרו בספרא: 'פריו' – פרט לעלים וללולבים ומי גפנים והסמדר". אם כך, נשאלת השאלה: מה הטעם לכך שר' אליעזר סובר שיש לאסור העמדה של גבינה בשרף עלי ערלה?

הריבמ"ץ מסביר כי לדעת ר' אליעזר השרף נחשב כפרי של האילן. כלומר, ההגדרה ההלכתית של פרי היא לא ההגדרה הבוטנית המקובלת בפי בני אדם, אלא הכוונה לחלק של העץ שיש ממנו תועלת (לאכילה). לענייננו השרף נחשב כפרי, גם אם הוא יוצא מחלק שאינו נחשב בעינינו כפרי.

על פי שיטתו של הריבמ"ץ אפשר להבין גם את דברי הר"ש, המסביר כי לדעת ר' אליעזר יתקיים דין ערלה גם בשרף של עצי סרק (היוצא מכל חלקיהם) המשמש להעמדת גבינה, כי השימוש בשרף הופך אותם בעצם לעצי מאכל החייבים בדין ערלה[4]. לכאורה לדעת ר' יהושע, שהרמב"ם לעיל פסק כמותו, יהיה מותר להשתמש בשרף של עצי סרק (גם כן מכל חלקיהם, שהרי גם מה שנחשב כפרי בוטני אינו מוגדר הלכתית כפרי).

דין שביעית בשרף ודין שרף אילן סרק

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ז יט-כ ) שומר על אותו קו שהחל בו בדיני ערלה ופוסק גם לגבי שביעית שרק בשרף הפגין ינהגו דיני שביעית אך לא בשרף חלקי העץ האחרים. יחד עם זאת הרמב"ם מזכיר כי דין זה אמור רק באילן מאכל "אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית". לא ניכנס כאן לדון בדין מדיני שביעית התלוי במחלוקת תנא קמא ור' שמעון במשנה בשביעית (ז ו), אך כן ניתן דעתנו לשאלה האם נכון יהיה 'להעתיק' את דברי הרמב"ם גם להלכות ערלה, ולומר שאכן יחולו דיני ערלה בשרף אילן סרק[5].

תוספות יום טוב במשנתנו דן בכך. בתחילה הוא אכן רוצה להשוות את המידות ולאסור העמדת גבינה גם בשרף אילן סרק, אלא שכמה דברים גורמים לו לנטות לעבר ההבנה שלעניין ערלה אין כלל איסור בשרף של אילן סרק: א. העובדה שהרמב"ם אינו מזכיר חילוק זה שבין אילן סרק לבין אילן מאכל, למרות שבסדר חיבורו הלכות מאכלות אסורות (שבהן מפורטים דיני איסור ערלה) קודמות להלכות שמיטה, ואילו זה באמת היה אסור באילן סרק לדעת הרמב"ם, הרי שעמעום הדברים עלול לגרום לטעות ולהתיר את האסור. ב. ראיה מהגמרא בעבודה זרה (ראיה זו הוא טוען שאפשר לדחות). ג. דברי הר"ש במסכת שביעית המחלק בין ערלה, שם ההגדרה המתבקשת לדבר האסור היא היותו 'פרי', לבין שביעית, שם הגדרת הדבר שעליו חלה קדושת שביעית איננה דווקא פרי, כי קדושת שביעית חלה גם על דבר שהוא מאכל אדם וגם על דבר שהוא מאכל בהמה[6]. לכן בשביעית שרף כל החלקים של אילנות סרק יהיה אסור, ואילו בערלה רק שרף הפגין של אילנות מאכל יהיה אסור ולא ינהג כלל דין ערלה בשרף אילנות סרק.

הלכה בדין אילן שנוטעים אותו לצורך עליו

בספר התורה והארץ ה (עמ' 119-128) נידונה סוגיית ערלה בנפוליטיס (מין צבר שאין רגילים לאכול את הפירות אלא רק את העלים). לדעת הגר"י אריאל פרי הוא החלק הבוטני המכונה פרי ובו נמצא הזרע (אם כי להלכה סובר שיתכן שבמקרה בו מלכתחילה נטעו את האילן לצורך העלים בלבד הרי שיש לעלים דין פרי וספיקא דאורייתא לחומרא). לדעת הגר"ש ישראלי הפרי מבחינה הלכתית הוא החלק הנאכל (גם אם אינו נחשב מבחינה בוטנית כפרי). לדעת הרב יואל פרידמן – ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה זו ויש לילך לחומרה בערלה שהיא דאורייתא.

יש לציין כי בנידון שלנו העניין קל יותר, הואיל ועיקר שימוש עץ התאנה הוא לפריו ולא לשרפו, ולכן רק לדעת ר' אליעזר יש לנהוג ערלה בשרף היוצא שלא מהפרי. הואיל והרמב"ם פסק להלכה כדעת ר' יהושע, אין דין ערלה נוהג בשרף היוצא מחלקי העץ שאינם הפרי.

שרף הפגים לעניין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות

לגבי תרומות ומעשרות ההגדרה הנדרשת לשלב בו חלה חובת הפרשה היא כנאמר בתחילת מסכת מעשרות 'שיֵעשה אוכל'. לכאורה לפי זה יש לעשר את הפגים לפני מיצוי השרף מהן, על מנת שאפשר יהיה להשתמש בו להעמדת גבינה, אם משתמשים בפגים שכבר הגיעו לשלב החיוב במעשרות (כנאמר בפרק הראשון של מסכת מעשרות).

העובדה שאין מדובר על השימוש בפרי עצמו אלא בנוזל המתמצה ממנו איננה מְשַנה, שהרי מקובל להלכה כי ישנה חובה לעשר גם מיץ המופק מפירות[7].

מקורות:

הרב יואל פרידמן, ערלה בעלים שמגדלים למאכל. בתוך: ספר התורה והארץ ה. ושם תגובותיהם של הגאונים הרב שאול ישראלי זצ"ל ויבדל"א הרב יעקב אריאל. עמ' 119-128.

הרב דוד אייגנר, שימוש בשרף פרי התאנה לשם הגבנה. בתוך: אמונת עיתך 113 – תשרי תשע"ז, עמ' 14.

הרב דוד אייגנר, טל שטרן, הערך: גבינה, בתוך: אנציקלופדיה הלכתית חקלאית, אתר מכון התורה והארץ.

 

[1] הרקע הריאלי לקוח בעיקר מהערך 'גבינה' באנציקלופדיה הלכתית חקלאית.

[2] ראה מאמרה של ד"ר טובה דיקשטיין, סיפורם של שלושה מתכונים ומשקה אחד מן המקורות, באתר נאות קדומים. במאמר מובא גם מתכון להכנת גבינה באמצעות נוזל התאנה. תודה לשרה שקל על ההפניה למקור זה.

[3] ראה פירוש המשנה לרמב"ם ערלה ב ז.

[4] דברי ריבמ"ץ ור"ש מיוסדים על דברי הירושלמי כאן ובעיקר על דברי הגמרא בבבלי נידה ח ע"ב.

[5] ראה עוד בעניין זה בדברי הגר"י אריאל בספר התורה והארץ ה עמ' .125-126

[6] ובעצם גם על דבר שאינו נאכל, ובלבד שיוגדר כדבר שהנאתו וביעורו שווים.

[7] מקורות לחיוב ההפרשה ממיץ של טבל למרות שלעניין ברכה המיץ נחשב כמשקין בעלמא וברכתו שהכל ראה הערה 12 בתשובתו של הרב אייגנר באמונת עיתך 113.