משנה וארץ: גלגול בטופח

משנה וארץ: גלגול בטופח

מה 'טופח' והאם מותר לגלגל בו למרות הנזק לעניים? שתי סיעות עיקריות בפירוש המשנה לכך. להלכה לא הזכיר הרמב"ם ב'משנה תורה את המשנה על פי פירושו – האם זה בגלל שחזר בו מפירושו או שפשוט לא ראה בכך צורך? הדעות חלוקות בשאלה.

הרב יואל יעקובי | אייר תשע"ו

תקציר: משנה קצרה אך עמומה דנה בשאלה האם מותר לגלגל בטופח למרות הנזק לעניים. שתי סיעות עיקריות בפירוש המשנה, האחת מפרשת אותה בכיוון של הרטבת השדה, והשנייה בכיוון של קצירת התבואה עם מין של צמח בשם טופח, שאף בזיהויו דן מאמר זה. להלכה לא הזכיר הרמב"ם ב'משנה תורה את המשנה על פי פירושו – האם זה בגלל שחזר בו מפירושו או שפשוט לא ראה בכך צורך? הדעות חלוקות בשאלה.

שתי 'סיעות' בפרשנות המשנה

מתוך עשר המילים של המשנה הקצרה הזו, העוסקת בדיני לקט, אחת ממתנות העניים, פירושן של שלוש (כמעט שליש מהמשנה!) אינו מוסכם. עיקר הדיון הוא ביחס ל'גלגול' ול'טופח', שם כמעט ואין מפרש אחד, מן הראשונים ומן האחרונים, שמסכים בדיוק לפירושו של חבירו, אולם גם ביחס ל'אפשר' נאמרו פירושים שונים.

ניתן לחלק את הפרשנים לשתי 'סיעות' עיקריות, הסיעה הראשונה, הגדולה יותר, מסבירה את המשנה בהקשר של הרטבת השדה. מדובר על מקרה בו בעל הבית מעוניין להרטיב את שדהו מסיבות שונות, והדבר גורם הפרעה או נזק לעניים. השאלה היא האם מותר לו לעשות זאת או לא.

הסיעה השנייה מתבססת על פירושו של הרמב"ם למשנה, שמסביר כי המדובר פה הוא על צמח בשם 'טופח' (שגם בעניין זיהויו ישנם שני כיוונים). צמח זה גדל בשדות תבואה, אך גרגריו אינם איכותיים ואולי אפילו אינם ראויים לאכילה (אלא משמשים לרפואה). העובדה שהתבואה נקצרת יחד עם התבואה עימה היא גדלה גורמת נזק לעניים, בכך שהעניים עלולים לקבל לקט רק מאותו מין לא רצוי.

לאחר שסקרנו באופן כללי את המגמות בין הפרשנים, ננסה בעז"ה להבין את הדברים ביתר פירוט.

ה'סיעה' הראשונה: מדובר על שדה רטובה

מיד בתחילת דברי הירושלמי על המשנה הוא מביא ברייתא (שמקורה בתוספתא פאה ב) שלשונה: "המרבץ את שדהו עד שלא ירד העני לתוכה, אם הזיקו מרובה על של עני – מותר, ואם היזק העני מרובה על שלו – אסור. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך מניחן על הגדר, והעני בא ונוטל את שלו".

מבלי להיכנס לעומק להבנת דברי הברייתא, ובפרט מכך שלכל אורך קטע הירושלמי הזה, שאמור על פי מיקומו להיות קשור למשנתנו, לא נראה שום קשר למשנתנו, הבינו כנראה רבים כי הברייתא היא בעצם המשך ביאור ופירוט של דברי המשנה (כמקובל בתוספתא), ולכן הדיון לא התרכז במשנתנו אלא בברייתא. זהו כנראה המקור להבנת הסיעה הראשונה של הפרשנים, אותה הזכרנו בתחילת דברינו (ראיה זו מביאים ר' שלמה סיריליאו ו'הפנים מאירות' לדעת ה'סיעה' הראשונה).

בתוך אותה 'סיעה ראשונה' ישנם ניסיונות רבים להסביר מבחינה לשונית את המשנה על פי פירוש זה. נפתח בראשונים: הריבמ"ץ, הר"ש והערוך. ריבמ"ץ מסביר ש'מגלגלין' פירושו הכנסת פועלים לשדה, ו'טופֵח' פירושו המצב בו שרוי השדה: "כשהיא מטופחת ומרובצת ממים", הבעיה היא טכנית לגמרי: "שהעניים אינם יכולים לבוא", בגלל הבוץ והרטיבות.

הר"ש, כאמור, מסביר גם הוא כי השורש טפ"ח עניינו רטיבות של השדה, והוא אף מיטיב להסביר זאת לשונית: "מלשון 'משקה טופח'". אולם נראה כי הר"ש רואה את הבעייתיות ברטיבות לא בבעיית הנגישות לשדה שהיא יוצרת עבור העניים אלא בקלקול שנגרם ללקט בשל הרטיבות (טינוף חיצוני או אפילו ריקבון). כך פירש גם הערוך (בערך 'טפח' ב) בשם ר' דניאל ז"ל.

ר' שלמה שירליאו (מובא גם ב'מלאכת שלמה' על המשנה) שמדובר על שדה רטובה, אולם הוא מסביר כי מדובר כאן על בעיה אחרת. הבעיה איננה של העניים אלא של בעל הבית. העניים יכולים להיכנס לשדה כשהיא לחה, אולם הילוכם של העניים בשדה לחה גורם נזק לבעל השדה.

השאלה היא האם מותר לבעל השדה לדבר על ליבם של העניים ('לגלגל עימם' על פי פירושו)  ובעצם למנוע מהם את כניסתם לשדה או שהדבר אסור. חכמים מתירים מפני שאפשר שיבואו מחר (וזה פירוש "אפשר" שבמשנה), אולם ר' מאיר אוסר בכל זאת משום ביטול המלאכה של העניים.

הסבר מעניין מובא ב'יכין' של 'תפארת ישראל'. אף הוא נוקט בשיטת כל אלו שהוזכרו עד עתה אולם הוא מסביר שיש לגרוס 'טפיח', ואז מדובר כאן על כלי חרס שפיו צר והוא משמש להשקיה, כנראה מעין משפך של ימינו[1]. גלגול לפי דבריו יכול להתפרש כטיפול בשדה או כגלגול עיסה[2]. חנוך אלבק הסביר בצורה דומה לכך, שאכן מדובר בטפיח שהוא כלי חרס, אלא שהגלגול מגיע מגלגל (באר אנטיליה) שעליו מחוברים כדי חרס המזרימים מים לתעלה המשקה את השדה. בכל אופן, כאמור, ההסבר הלשוני אינו משנה את הפירוש העקרוני של המשנה על פי שיטה זו.

גישת הרמב"ם: 'טופח' – שם צמח

גישה שונה לגמרי מציג הרמב"ם. לשיטתו 'מגלגלין' "מורה בלשונם על השגרה ואי ההקפדה"[3],  ואילו ה'טופח' הוא "שם מין ממיני הזרעים דומה מאוד לשעורים בפעולתו (הרפואית – הערת הרב קאפח) וקורין אותו הרופאים 'קרטמאן'". כלומר, השאלה היא האם מותר לקצור בשדה בה צומח מין זרעים המכונה טופח, נוסף על התבואה שהיא המין העיקרי בשדה. הבעיה בכך היא הנזק שנגרם לעניים "שמא יהיה הלקט הנופל רק מאותו המין. וחכמים מתירים ואומרים מפני שאפשר שיהיה הלקט מן הזרעים המשובחים לא מאותו המין".

זיהויו של הטופח כאן אינו ברור. הרמב"ם נותן לכאורה את שמו הערבי, ואף מציין כי הוא דומה מאוד לשעורים בפעולתו[4], כלומר מדובר על מין ממשפחת הדגניים. לעומת זאת, במסכת כלאים מוזכרים הפורקדן והטופח כשני מינים שאינם כלאים זה בזה. שם כותב הרמב"ם לגבי ה'טופח' "גרגרים לבנים עגולים קשים להישבר קרוב בטבעו לטבע השעורים". זהו תיאור המתאים למין קטנית, אחד המינים מהסוג הנקרא גם בימינו 'טופח'. יש לציין כי הקטניות אינן דומות לדגנים לא במראה הצמח[5], ולא במראה הזרע – מוארך ומחויץ, ולא עגול כמו בקטניות[6]. לפי זה קשה להניח כי שני מינים כל כך רחוקים האחד מהשני, 'פורקדן' (המזוהה כמין הקטנית טופח תרבותי) ו'טופח' לא יאסרו האחד בשני משום כלאים.

למרות שהרמב"ם מציין שמות ערביים מוכרים, הרי שלא ניתן לסמוך עליהם, כי שמות אלו השתנו רבות בימי הביניים[7] מדבריו של הרמב"ם נראה די ברור כי הוא מזהה את ה'טופח' שבמשנה, לפחות ברוב המקרים, עם אחד המינים בסוג הנקרא כך גם בימינו[8] זהר עמר מציע (על פי עשבונאי אנדלוסי בן זמנו של הרמב"ם) כי המדובר על המינים טופח חמצתי ((Lathyrus cicera או טופח ספרדי (Lathyrus clymenum), הגדלים בעיקר בארצות מערב הים התיכון, כשה'פורקדן' הוא הטופח התרבותי (Lathyrus sativus). יתכן מאוד, כי גם אם שני המינים הראשונים לא היו מצויים בארץ ישראל וסביבותיה, הרי שניתן לזהות את ה'טופח' שבמשנה עם אחד (או אולי אפילו עם יותר מאחד) מ- 20 המינים האחרים מהסוג טופח הגדלים בארץ גם בימינו.

שאלה נוספת שיש לעסוק בה ולא נעסוק בה כעת, היא האם הטופח נזרע עם התבואה במכוון או שהוא צמח שם מאליו, ואם הוא נזרע שם (או לפחות קויים בשדה ולא נעקר מיד כשנראה שם לראשונה) מדוע הדבר אינו אסור משום כלאי זרעים.

 

 טופח מצוי

הלכה

שיטתו של הרמב"ם עוררה תמיהה רבה בקרב הפרשנים. כאמור, על פי הבנתו הפשוטה של הירושלמי נראה יותר להסביר את המשנה בהקשר לשדה רטובה ולא כמתייחסת לקצירה של מין צמח נוסף על המין העיקרי. אולם העניין מסתבך עוד יותר כאשר בעת שהוא כותב את הדברים להלכה (בהלכות מתנות עניים ד ח) הוא אינו מזכיר כלל את המשנה כפי שפירש אותה בפירושו למשנה אלא רק את הברייתא המובאת בירושלמי.

יש הרואים בשילוב של שני הדברים הללו חזרה של הרמב"ם מפירושו במשנה בגלל הירושלמי (כך הבין תוספות חדשים על המשנה). לפי זה איננו יכולים לדעת מהי דעתו להלכה של הרמב"ם במקרה שהביא בפירושו למשנה[9]. לעומת זאת 'ערוך השולחן העתיד' (הלכות פאה ח יג) מסביר כי הרמב"ם לא חזר בו, אלא מכיוון שהוא פסק כחכמים, שמותר לגלגל הרי שדין הגלגול בתבואה ובטופח שווה לדין גלגול תבואה עם כל מין אחר, שלא עלה על דעת איש לאוסרו, ולכן אין צורך לכתוב זאת במפורש.

יש לציין כי הריבמ"ץ והר"ש אומרים על פי הירושלמי כי בין לפי ר' מאיר ובין לפי חכמים לא אמור להיגרם הפסד כספי לזה שפסקו כביכול נגדו. לדעת ר' מאיר, שאוסר לגלגל עם העניים, הדבר לא אמור לפגוע כלכלית בבעל הבית, אלא הוא גובה מן הלקט את ההפסד שנוצר לו מכך שלא היה יכול להרטיב את השדה בזמן שרצה. לעומתם, גם חכמים אינם סוברים שהעניים אמורים להפסיד את השווי הכספי של הלקט, ובעל הבית אמור לשלם את הלקט לעניים. מכיוון שהלקט אינו שייך בהכרח לעניים ספציפיים, הרי שהכסף אמור להיות מוחזר לעניי אותה העיר. כך יוצא שהמחלוקת היא בעיקר בנוחות של כל אחד מהצדדים ולאו דווקא בשאלה למי יגרם הפסד כספי[10]

אולם הרמב"ם, שמביא בחיבורו את דברי הברייתא שבירושלמי, פוסק כדעת חכמים בברייתא ("אם הזקו מרובה על הפסד הלקט – מותר לרבץ; ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו – אסור לרבץ"), וכמידת חסידות, שאינה חובה, הוא כותב את  ר' יהודה ("ואם קיבץ את כל הלקט והיניחו על הגדר עד שיבוא העני ויטלנו – הרי זו מידת חסידות). הוא אינו מציין את מה שכתבו הריבמ"ץ והר"ש על פי הירושלמי, שגם כשמותר לבעל הבית לרבץ, עליו להחזיר לעניים את מה שהפסידו כתוצאה מהריבוץ. ערוך השולחן העתיד מסביר כי הסיבה לכך היא מסקנת הירושלמי "אמר ר' חייא בר אדא: למידת הדין נצרכה", שפירושה שמעיקר הדין אין צורך לשלם הפסד זה[11]

 

מקורות:

  • דרור פיקסלר, ביאור 'מגלגלין בטופח' על פי הרמב"ם, על אתר טו (תשס"ט), מכללת הרצוג אלון שבות, עמ' 39-72.
  • זהר עמר, הצומח והחי במשנת הרמב"ם, מכון התורה והארץ, שבי דרום, תשע"ה. 'טופיח' עמ' 91-92 

[1] כלי בעל פה רחב אינו מאפשר וויסות של ההשקאה.

[2] גיבול, כשהכוונה להפיכת השדה לבוץ הדומה לעיסה.

[3] דרור פיקסלר במאמרו טוען כי משמעות זו של השורש גלג"ל קשורה לביטויים נוספים בש"ס, כמו 'גלגול שבועה'.

[4] בפירושו לטבול יום א ב הוא כותב במפורש שהטופח הוא לא רק דומה לשעורים מבחינת תפקידו הרפואי אלא ממש "ממיני השעורים".

[5] שיבולת בדגניים מול מבנה צמח אחר בקטניות. בנוסף, פרח הטופח אופייני למשפחת הפרפרניים אליה הוא משתייך.

[6] זוהר עמר טוען כי זו הייתה מסורת זיהוי של הגאונים של הבדלה בין מה שמוגדר כאחד מחמשת מיני דגן לבין מה שמוגדר כקטניות.

[7] ראה למשל דבריו של זהר עמר ובפרט דבריו בהערה 390. יתכן כי בלבול זה יצר אצל ר' עובדיה מברטנורא את הצורך לפרש פירוש נוסף לפירושו של הרמב"ם, שהמילה הערבית שהביא הובנה אצל רע"ב כמין דגן, בעוד שרע"ב עצמו הבין, כפי שאנו הבנו ברמב"ם, כי מדובר במין קטנית.

[8] יש להסביר את דבריו במסכת טבול יום, אם כי נקל להסביר כי לא דק שם בדבריו מאשר להסביר שתיאוריו הברורים במקורות האחרים הם טעות. יש לציין כי בסדר זה לא היה מצוי לרב קאפח כתב ידו המקורי של הרמב"ם, והוא סמך בתרגומו בעיקר על כתב יד אמין אחר.

[9] אם כי יש להניח כדברי ר' שלמה סיריליאו שבמקרה שגדלים שני מינים בשדה השאלה האם מותר לקצור את שניהם יחדיו אינה מתחילה, שהרי ממילא עליו להשאיר מתנות עניים משני המינים. אם כי אין הדבר מוכרח, כי יתכן וחז"ל הקפידו שלא ייווצר מצב בו הבעלים ישאירו אפילו במכוון יותר מהמין הפחות טוב על חשבון המין הטוב, כפי שמציין התוספות יום טוב.

[10] כהערת אגב נציין, כי מכאן משמע שהשווי הכלכלי של ממון שבמחלוקת בין שני אנשים אינו השאלה היחידה וגם לטרחה שמתלווה לעניין ישנה משמעות הלכתית חשובה.

[11] הפנים מאירות תמה על הרמב"ם שהתעלם מהחובה להחזיר את הפסד העניים הנלמדת מהירושלמי. נראה כי קושיית הפנים מאירות נובעת מכך שמשפט סיכום זה בירושלמי לא הופיע בהקשר למשנה זו, כמו בנוסח שלפנינו, אלא בהקשר למשנה הבאה, כפי שמופיע בגרסת הירושלמי של ר' שלמה סיריליאו, ולכן באמת לא היו מובנים לו דברי הרמב"ם.