פרי העץ ופרי האדמה בארץ ישראל

פרי העץ ופרי האדמה בארץ ישראל

תחילה נראה בקצרה את המעמד המיוחד של העץ ופרותיו בתורה ובדברי חז"ל, ומעמדם המיוחד של פירות העץ הגדלים בארץ ישראל

הרב בניהו ברונר | אייר-סיוון תשס"ה

מבוא

לעץ ייחוד משלו המקנה לו את המעמד החשוב ביותר בעולם הצומח, בניגוד לצמחים אחרים הטפלים לאדמה. ניתן לומר שהוא מהווה יחידה עצמאית, שאינה טפלה לאדמה. בדברנו על העץ כוונתנו לעצי מאכל. נסקור נושאים שונים בהלכה בהם מתקיים דיון האם הפרי הוא חלק מגידולי הקרקע או שהוא תופס מקום לעצמו. תחלה נראה בקצרה את המעמד המיוחד של העץ ופרותיו בתורה ובדברי חז"ל, ומעמדם המיוחד של פירות העץ הגדלים בארץ ישראל.

 

א. פרי העץ נועד לאדם

פרי העץ נועד לאדם: "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט).

בפסוק נזכר עשב ופירות. הרד"ק מפרש: "והטוב שבעשבים לאדם, ושאר כל ירק – עשב לחיות ולעופות". פירות העצים הם עיקר מזונו של האדם. כך מצוה ה' לאדם הראשון: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית  ב, טז)

בהמשך נאמר: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב, טז).

גם אם נפרש שאין הכוונה למצוה חיובית אלא להיתר, מכאן יש ללמוד שפירות העץ הם המיוחדים לאדם. רוב הפירות הם זמינים לאכילה ואינם צריכים תיקון לפי שהם טובים לאכילה, וניתן לומר שהקב"ה רצה להקל על האדם שלא יצטרך לטרוח בהכנת מזונו.

לפני המבול נאסר על האדם לאכול בשר, ובודאי בתקופה זו הפירות היו עיקר מזונו, ונראה שזו התכנית המקורית של הבריאה, שהרי אלמלא חטא המבול היה הבשר אסור על האדם.

במצוות הערלה נאמר: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג). הכניסה לארץ ישראל מצוינת בפעולת הנטיעה, נראה שהתורה מייחסת לנטיעת אילנות חשיבות מרובה ליצירת הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. מעבר לקשר המיוחד שקיים בין האדם לפרי העץ, האילנות מחברות בין העם לארץ. כדברי המדרש (ויקרא רבה, מרגליות, פרשה כה, ג):

"ובו תדבקון, אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד "ויטע ה' אלקים גן בעדן" (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל."

המצוה הראשונה התלויה בארץ היא מצוות הביכורים. המצווה מתקיימת בפירות משבעת המינים, שרובם הם פרי העץ (דברים כו, א- ב):

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם."

במדרש מתוארת התכנית המקורית שבה הייתה צריכה ארץ ישראל להוציא פירותיה מיד אחרי הנטיעה כפי שהיה צריך להיות בבריאת העולם, אלא שהחטאים קלקלו תכנית זו, ומעכשיו יש תהליך ארוך שבו צריך לטעת עץ ולוקח זמן רב עד שהוא מוציא פרות.

כך נאמר במדרש (תנחומא, בובר, פרשת קדושים סי' ז):

"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט, כג), זה שאמר הכתוב "ועתה לא כימים הראשונים… כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה" (זכריה ח, יא - יב), מהו לא כימים הראשונים? כיון שיצאו ישראל ממצרים, והיו מהלכין במדבר, והוריד להם את המן, והגיז להם שליו, והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עשה לו אמת המים, [וממשיכה מן הבאר], ומכניסה אצלו, והיה [כל אחד ואחד] נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ פרי עשה פרי למינו (בראשית א, יא), אילו זכו בני אדם, עד עכשיו כך היה, אדם נוטע אילן ועשה פירות מיד, כיון שחטא אדם נתקללה האדמה שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג, יז), מכאן ואילך "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בראשית ג, יז), זרע חטים וצמחה דרדרים, שנאמר: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג, יח), כשיצאו מצרים העלה להם [הקב"ה] את הבאר, והיו נוטעין על מימיה, והיו האילנות עושי פירות בני יומן, משנסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה] מה כתיב שם: "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון" (במדבר כ, ה). א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה … ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון …ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח, ז- ט), כיון שבאו לארץ ישראל התחילו חוטאים, שנאמר: "ותבאו ותטמאו את ארצי" (ירמיה ב, ז), ולא היתה עושה פירות כראוי, היו זורעין הרבה ומביאין מעט, שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א, ו)."

מכאן שהפירות נועדו מלכתחילה לאדם, והם היו גדלים במהירות אלמלא החטא. כמו כן עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל, אמורים הפירות לחזור למצב הבראשיתי של הבריאה, אלא שחטאו וקלקלו.

התורה מצוה שלא להשחית  עצי מאכל בעת מצור (דברים כ, יט- כ):

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה."

מפסוקים אלו לומדים חז"ל על איסור "בל תשחית" באופן רחב יותר, שמשמעותו שאין להשחית כל חפץ או מאכל ללא כל צורך.

 

ב. בורא פרי העץ - ברכת הפירות

1. נקצץ האילן יבש המעין - ברכות ומקרא ביכורים

פירות העץ יוצאים מן העץ. העץ עצמו גדל באדמה. מה ההבדל בין גידולים היוצאים ישירות מן האדמה, לבין פירות הגדלים על העץ?

הירושלמי (כלאים ה, ז) מבחין בין פרי עץ לירק: "את שהוא עולה מגזעו מין אילן, משרשיו מין ירק". המאפיין של עץ שהוא בעל גזע, וכל הצומח ישירות מן השורשים הוא מין ירק. עדיין יש מקום לברר האם העץ הופקע לגמרי מגידולי האדמה? נראה ששאלה זו שנויה במחלוקת תנאים:

במשנה (ברכות פ"ו מ"א) נאמר:

"בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ - לא יצא."

בגמרא (ברכות מ ע"א) נאמר:

מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא? אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן (משנה ביכורים פ"א מ"ו): יבש המעין ונקצץ האילן - מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר: מביא וקורא.

שאלת הגמרא היא, מיהו התנא הסובר שעיקר האילן הוא בקרקע? ותשובת הגמרא שזו דעתו של רבי יהודה, הסובר שגם אם יבש המעין ונקצץ האילן ממנו בא הפרי, יכול לקרוא מקרא ביכורים בעת הבאת הביכורים.  לדעת חכמים עיקר האילן הוא העץ ולא הקרקע שעליה הוא גדל, ולכן כשיבש המעין ונקצץ האילן אינו יכול לומר בעת מקרא ביכורים את הפסוק "מן האדמה אשר נתתה לי".

מכך שהמשנה היא בשיטת רבי יהודה, לכן תוספות (שם בד"ה רבי יהודה) פוסק להלכה כמוהו כיון שסתם משנה היא כרבי יהודה, ולכן אם בירך על העץ בורא פרי האדמה, יצא[1].

בפני יהושע (שם) מעיר שסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, והרי מסכת ביכורים היא אחרי ברכות. הוא מסיק שאין סדר בשתי מסכתות, ומוסיף שתוספות פסק הלכה רק בברכות, שמספק יצא ידי חובה, אבל בביכורים מספק לא קורא כדעת חכמים.

הרמב"ם  (הלכות ברכות פ"ח הל' י) פוסק:  "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא". אמנם יש גם גירסה אחרת ברמב"ם שכתוב שלא יצא. הכסף משנה (שם) מסביר שהגירסא שלא יצא סוברת שהלכה כתנא קמא במסכת ביכורים, וכיוון שמשנתנו היא בשיטת רבי יהודה ואין הלכה כמותו לכן לא יצא.  אכן הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ד, הל' יב) פוסק כתנא קמא שמביא ואינו קורא. הכסף משנה מוסיף ואומר שניתן ליישב את הרמב"ם גם אם גורסים בהלכות ברכות ש"יצא", שיתכן שהרמב"ם פסק כמו הירושלמי (ברכות ו, א) שלא תולה את דין המשנה במחלוקת רבי יהודה ורבנן. הסיבה שאין לקשור בין הלכות ברכות להלכות ביכורים היא מאחר וכנראה יש הבדל בין הלכות ברכות להלכות ביכורים.  בברכות מה שקובע הוא היניקה שהיא גרמה להופעת הפרי ולכן גם כשנקצץ האילן, יש להודות על הפרי. בביכורים ההודאה היא בעיקר על הארץ ומקור הפרי הוא העץ, והעץ אבד- נקצץ, ולא ניתן להודות במצב כזה על "האדמה אשר נתת לי". מהסבר זה עולה שלדעת חכמים העץ הוא יחידה עצמאית.

 

2. ברכת אדמה על פרי עץ

מחלוקת נוספת בראשונים היא ביחס לאדם שהיו לפניו פרי עץ ופרי אדמה, ובירך על פרי האדמה והתכוון לפטור את פרי העץ, האם פטר או לא? בגמרא (ברכות מא ע"א):

"אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: מין חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה."

ופירש רש"י שם:

"אבל כשאין ברכותיהן שוות דברי הכל - אין ברכה אחת פוטרתן, ושוב אין כאן מחלוקת, ואף על גב דתנן (ברכות מ ע"א): בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא - הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה, אבל צנון וזית ובירך על הצנון - לא נפטר זית."

מדברי רש"י נלמד, שהדין ששנינו לעיל במשנה הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא ניתן לפטור את פרי העץ בברכת פרי האדמה.

רבינו יונה בברכות (כח ע"ב מדפי הרי"ף) כותב שאם בירך בורא פרי האדמה והביאו לפניו מין שברכתו פרי העץ צריך לברך עליו ואינו נפטר בברכת פרי האדמה, משמע מדבריו שאם שני המינים היו לפניו יכול לכתחילה לברך בורא פרי האדמה על פרי העץ. השאגת אריה (סימן כז)  מסביר שרבינו יונה סובר כך רק בדיעבד ולא לכתחילה, ובעל הלכות גדולות והתוספות רי"ד כותבים במפורש שרש"י סובר שאפילו בדיעבד ברכת פרי האדמה לא פטרה את העץ.

 הבית יוסף (או"ח סי' רו) מביא את מחלוקת רש"י ורבינו יונה, ובשולחן ערוך (שם סע' ב) פוסק כרבינו יונה שבדיעבד פטר. השאגת אריה (שם) תמה על פסק זה, מדוע לא פסק כרש"י שגם בדיעבד לא פטר פרי האדמה את פרי העץ.

מחלוקת זו קשורה לשאלה שהעלנו, נראה שלדעת רש"י הפטור במקום טעות הוא, רק פתרון דחוק היוצר מצב בו הברכה אינה לבטלה כיוון שהעץ גדל על הקרקע, אבל לכתחילה כשהברכה כוונה על פרי אדמה אין אפשרות שהיא תפטור את פרי העץ. לעומתו סובר רבינו יונה שתמיד בדיעבד פרי האדמה יכול לפטור את פרי העץ, כיון שעיקר העץ גדל על האדמה. לדעת רש"י העץ הוא יחידה עצמאית ואילו לדעת רבינו יונה היא יחידה הנסמכת על האדמה.

 

3. קדימויות בין ברכת העץ לאדמה

מחלוקת נוספת מובאת בטור (אורח חיים סי' ריא):

"ואם הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד, ושהכל כוללת כל הדברים, וכן בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודמת. וכתב בה"ג שברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת בורא פרי האדמה. אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שהן שוות ועל איזה מהם שירצה יברך תחלה ואפילו אם יש בהן מז' המינין והוא חביב עליו יכול להקדים לו השני. "

נראה שמחלוקת בה"ג והרא"ש היא על אותו יסוד: לדעת בה"ג ברכת פרי העץ היא יותר פרטית ולכן היא קודמת לברכת פרי האדמה, משמע שפרי העץ הוא חלק מפירות האדמה אלא שתקנו עליו ברכה פרטית כפי שהדבר קיים בין ברכת שהכל שהיא כללית לברכות הפירות. ואילו לדעת הרא"ש שתי הברכות הן נפרדות, ולכן אין קדימות של אחת לחברתה, למרות שבדיעבד פרי העץ נפטר בברכת פרי האדמה. עולה שלדעת הרא"ש העץ הוא יחידה עצמאית נפרדת מן האדמה כשיטת רש"י לעיל ושיטת חכמים במשנה, ואילו לדעת בה"ג העץ היא יחידה נסמכת על האדמה כשיטת רבינו יונה לעיל ושיטת רבי יהודה במשנה.

 

ג. ברכה מעין שלש על פרי העץ

חכמים תקנו ברכה מעין שלש על פירות העץ משבעת המינים, שהם חמשה מינים מתוך השבעה. את החיטה והשעורה בדרך כלל טוחנים ומהקמח אופים מיני מאפה. גם עליהם מברכים ברכה מעין שלש: "על המחיה ועל הכלכלה".

מה הדין באדם שאכל חיטה או שעורה חיים, האם מברכים עליהם ברכה מעין שלש, בנוסח של על האדמה ופרי האדמה במקביל לפרי העץ משבעת המינים שעליו מברכים על העץ ועל פרי העץ?

התוספות (ברכות לז ע"א) כתבו על נושא זה:

"ור"ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החיטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך בורא מ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש."

מסקנת רבינו תם שאין לומר "על האדמה ועל פרי האדמה", אבל בספר תשב"ץ קטן (סימן שכב) כתב:

"אבל ר"י נסתפק בדבר מדקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' עד וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש משמע אפי' אכלו חי דומיא דז' מינין דמדכר בהדי' מברך על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס את החיטה."

ניתן להסביר את הספק בנושא זה, האם חכמים ראו את העץ כגידול מגידולי האדמה, ואז יש מקום לברך "על האדמה ועל פרי האדמה" במקרה שלא מדובר על פרי, או שהעץ הוא יחידה עצמאית ואז התקנה היא על העץ ועל העץ בלבד בגלל היותו יחידה עצמאית.

בברכה זו ניכר הקשר בין הפירות ובין ארץ ישראל, שהרי הגמרא (שם מד ע"א) מבדילה בין נוסח הברכה בארץ ישראל שחותמים בה: "על הארץ ועל פירותיה", ובין נוסח הברכה בחו"ל ששם חותמים: "על הארץ ועל הפירות". אנו רואים שפירות ארץ ישראל משבעת המינים הם המציינים את הקשר המיוחד לארץ.

נציין עוד שיש שתי נוסחאות בברכה בקטע המציין את חשיבות האכילה מפירות הארץ: הרי"ף (ברכות לב ע"א ברי"ף) והרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות פ"ו מ"ח) גורסים: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ח הל' יד-טו) אינו מזכיר את הנוסח הזה, ובמהדורת הרב קאפח מובא: "ונאכל ונשבע מטובה".

הטור כותב בשם הסמ"ג, שאין לומר את הנוסחא הראשונה כיוון שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובתה, אלא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, אבל הב"ח כותב שאכילת פירות ארץ ישראל מביאה לאדם את קדושת השכינה.

נלע"ד, שהעצים ופירותיהם הופכים להיות יחידה עצמאית רק בארץ ישראל, ולכן הנוסחה הראשונה מציינת זאת, ואילו הנוסחא השניה רואה את הארץ כדבר המרכזי, והפירות בטלים כלפי הארץ. גם כאן שתי הנוסחאות מציינות את ההתלבטות שלנו האם הפירות הן יחידה עצמאית או שהן בטלות כלפי הארץ.

מה דין ברכה אחרונה על פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל? הבית יוסף (או"ח סי' רח) מביא את דעת רבינו יונה, שבמקרה זה מברכים על הארץ ועל הפירות, שאין לשנות את מטבע הברכה של חו"ל.  הרשב"א בחידושיו לברכות (מד ע"א) חולק וסובר שעל פירות ארץ ישראל בחו"ל חותם "על הארץ ועל פירותיה", לדעת הפרישה, רבינו יונה אמר את דבריו רק בפירות שיש ספק מאין הובאו.

נלע"ד, שרבינו יונה הולך כאן לשיטתו לעיל שהעיקר זו האדמה גם כלפי פרי העץ, וכיוון שבפועל האדם אוכל בחו"ל הוא חותם: "על הארץ ועל הפירות" ואילו הרשב"א סובר שלפירות יש חשיבות עצמאית, ולמרות שבפועל האדם אוכל אותם בחו"ל כיוון שהם הגיעו מארץ ישראל חותם: "על הארץ ועל פירותיה".

 

סיכום

1. התורה מייעדת את פירות האילן בתור מזון לאדם.

2. נטיעת עצי פרי בארץ ישראל מחברת בין העם לארץ.

3. האדם משול לעץ בתורה ובדברי חז"ל, עובדה המראה את החשיבות המיוחדת של העצים.

4. נחלקו התנאים האם הפרי הוא גידול קרקע או גידול עץ, לענין ביכורים.

5. הגמרא במסכת ברכות עורכת השוואה בין ביכורים לברכות, המחלוקת קיימת גם בברכות האם מי שבירך בורא פרי האדמה על פרי העץ יצא ידי חובה, יש ראשונים שסוברים שהמחלוקת קיימת רק בביכורים ולא בברכות וכך נראה מן הירושלמי.

6. נחלקו הראשונים במי שכוון בברכת "פרי האדמה" על פרי אדמה לפטור "פרי העץ", נראה שמחלוקתם היא בשאלה לעיל.

7. נחלקו ראשונים בשאלת קדימות ברכת "בורא פרי העץ" ל"בורא פרי האדמה", האם היא קודמת או איזה שירצה יקדים, נראה שמחלוקתם גם היא בשאלה לעיל.

8. הראשונים דנו האם בברכה מעין שלוש קיים הנוסח של "על האדמה ועל פרי האדמה" נראה שגם ספק זה תלוי בשאלה לעיל.

9. נחלקו הראשונים בנוסח הברכה ובפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, וגם כאן נראה, שהמחלוקות קשורות לשאלה לעיל.

10. המעמד העצמאי של העץ קיים רק בארץ ישראל ולא בחו"ל.

 



[1] וכך פסקו גם הרא"ש (ברכות ו, כג), הרשב"א והריטב"א בחידושיהם, ועוד.