ונטעתים על אדמתם

ונטעתים על אדמתם

עם ישראל הוא נטיעה - ''נצר מטעי'' שלם בכל תכונותיו מתחילה. יש בו תכונות של נטיעה עם שורשים עמוקים שגם בזמן ירדתו הוא עולה וצמח בשנית.

הרב דורון ותקין |

 

הנטיעה מתאפיינת בהשתרשות, יניקה עמוקה של שורש האילן ממעבה האדמה, תהליך ארוך של התחברות שאת תוצאותיו ניתן לראות בפירות רק אחרי זמן רב. לאילן, בגלל שורשיו, יש כוח חיים עצמי שאף אם יוזנח יחזיק מעמד ויחיה, כיון שאינו דורש טיפול זמין. לעומת ירקות ש''גדלים על כל מים'' כלשון חכמים, שורשיהם קטנים ולכן הם משתמשים במים הזמינים בלבד. הם זקוקים לטיפול שוטף ומסור, שאם יוזנחו אפילו לזמן קצר עומדים הם בסכנת הכחדה.

 

על כן הנטיעה גם מאפיינת את ישראל בגלל השאיבה ממקור עמוק, פעולה של חדירה פנימית והעלאת תכני החיים לפירות מעשיים. כדברי המשנה (סנהדרין פ''י מ''א): ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר''. עם ישראל נקרא על שם הנטיעה - נטיעה של ה' ''נצר מטעי''.

 

מלבד זאת בניגוד לשתיל העולה מהזרע - שעובר תהליך של ריקבון ובניה מחודשת עד שעולה ממנו השתיל, לאחר שייצר כוח צימוח חדש ועצמאי שלא היה בו בראשונה. הנטיעה היא ממשיכה את הצימוח שהיה בה מראשיתה בכוח ויצא אל הפועל.

 

עם ישראל הוא נטיעה - ''נצר מטעי'' שלם בכל תכונותיו מתחילה. יש בו תכונות של נטיעה עם שורשים עמוקים שגם בזמן ירדתו הוא עולה וצמח בשנית. הוא יצירה אלוקית שלמה ובנויה במלוא כוחותיה מראש, והוא הולך ומופיע את מה שאגור בו - כל מה שיוצא הוא אלוקי, כדוגמת מה שהיה בו בתחילה בשלמות. וכך מבאר הרב קוק בעולת ראיה (ח''ב עמ' קנו), את שתי התכונות של הנטיעה שהם בעצם אחת:

''שני אופני נטיעה: נטיעה של גרעיני הפירות, אשר אמנם יצמיחו פרי חמד ע''י עבודה זריזה ומושלמת, אבל אם תחסר להם העבודה הראויה יעלו בתוהו ויאבדו, ונטיעה של חלקי אילנות שלמים, שכבר נשלמו בעצמם אלא שע''י נטיעתם מחדש יוסיפו תנובה, ואם לא יושגח עליהם לעבדם ולשמרם, אע''פ שירדו מדרך התעלותם, בכל זאת כל עוד לא יעלה עליהם הכורת יש להם עוד תקוה כי יפרחו ויעשו נטע.'' בדומה לכך קשר העם לארץ ישראל, אף הוא איננו קשר תלוי ומובנה בקנין תודעתי אנושי שלנו, כמו הזרע הנעבד ותלוי בהזרמת מים חיים כל הזמן. אלא יצירה אלוקית שלמה וקבועה, חתומה ומוגמרת מראש, שיוצאת לפועל במפגש של העם בארצו, בדומה לנטיעה שכוח הצימוח והפיתוח שלה טמון ונתון מראש. כך נאמר בדברי הימים (א' טז יז-יט, וכן בתהילים קה, י- יב):

"ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם, בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה''

מפרש הרב קוק בעולת ראיה (ח''א עמ' רג-ד):

''קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, ע''י המון מאורעות, ע''י עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חיבה היסטורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ. מה שאין כן הקשר האלוקי ממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, ע''י ההערה האלוקית העליונה ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כ''א בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה אלוקית בדבר ה' וברית קדשו, בחק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי.''

 

הקשר האלוקי של ישראל, השאיפה האלוקית שלנו אף היא נקראת נטיעה, כפי שניבאו ישראל בשירת הים (שמות טו, יז): ''תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' ...''. כדברי האבן עזרא על הפסוק המסיים את ספר עמוס: ''ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלהיך'' - ואני אנטעם על אדמתם כעץ שלא יזוז ממקומו וככה תביאמו ותטעמו וככה אשתלנו''. הנבואה מבשרת על שני שלבים ביאה לארץ, ולאחריה השתרשות והעמקה בנטיעה.

 

הנטיעה היא אף שמו של המשיח כדברי המשורר בזמירות שבת, שנזכה להשמיע לפני קוננו זמירות ותשבחות לאחר שנתבשר בבשורות טובות:

                   ''דרוש נוי ואולמי, ואות ישע עשה עמי,
                            נטע סורק בתוך כרמי, שעה שוועת בני עמי''