">

בענייני אמונה וארץ ישראל

בענייני אמונה וארץ ישראל

מכתב בענייני אמונה וארץ ישראל ממר"ן שאול ישראלי זצ"ל אל הרה"ג יעקב אריאל (שטיגליץ) שליט"א, בהיותו תלמיד צעיר בישיבת מרכז הרב.

הרב שאול ישראלי |

קראתי מכתבך בתשומת לב, וראיתי שאכן השתדלת לרדת לעומקו של עניין. אשתדל להבהיר את דברי במידה שהדבר ניתן להיעשות מתוך הכתב.

 

1. קדושת הארץ בהלכה ובמחשבת ישראל

 

ראשית, אתה נוגע בקשר שבין המחשבה להלכה, ומכאן אתה מגיע למה שכתבתי (עמ' 413) שקדושת א"י הנסתרת אין לה ביטוי ישיר בהלכה, שנראה לך שזה נוגד לדברי הרב ז"ל בשבת הארץ (מבוא, פרק טו), "שמצוות יישוב א"י אינה תלויה בכיבוש וקידוש...".

 

הנה עצם הדבר אם קיימת מצוות ישיבת א"י כמצווה בפני עצמה מן התורה, עוד במחלוקת שנוי[ה]. ודעת הרשב"ש (סי' ב) ופאה"ש (סי' א סעי' ט), ועוד כמה אחרונים ברמב"ם - שאין לדעתו מצוה זו מן התורה. וכן נראית דעת רבינו חיים שבתוס' (כתובות קי ע"ב ד"ה הוא).

 

אך גם אם קיימת מצוה זו, אינה בהתאמה מדוייקת עם קדושת המקום הרוחנית, כמו שכתב התשב"ץ (ח"ג סי' ר): "דתרי ענייני נינהו, קדושת השכינה וקדושת מצוות. וקדושת השכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה, וקדושת מצוות בין בזו בין בזו. וחיוב העלאה הוא מפני קדושת המצוות". ובלשון הכפתור ופרח (פרק י), שהביא הרב ז"ל, יש ביטויים שונים, שכתב שם: "אבל קדושת הארץ כולה... מקדושה ראשונה ולהלן, כדקאי קאי" - מזה נראה שהכיבוש והקדושה לגבי ישיבתה מחדשים המצוה, אלא שלגבי זה אין הקדושה בטילה. עכ"פ יוצא שאין זו קדושת הארץ הרוחנית, שהיא מששת ימי בראשית, והיא גם - כנ"ל מהתשב"ץ - מיוחדת בעבר הירדן ימה. הרי לנו מכאן שקדושת א"י הרוחנית אינה תואמת בדיוק לביטוי המעשי. ברור ומובן שהיסוד הוא הקדושה הרוחנית; אולם בכדי שזה יתממש צריך תנאים נוספים, ותיתכן גם התפשטות והתרחבות (כמש"כ התשב"ץ) כשם שתיתכן הצטמצמות עם ביטול הכיבוש (אם דין זה של מצוות ישיבה הוא תלוי בקדושת המצוות הכללית; כי גם זה אינו מוסכם וברור אליבא דכו"ע). וזהו שכתבת "אין לו ביטוי ישיר בהלכה" - כלומר שוודאי שההלכה מושפעת מהיסודות הרוחניים, אולם זו נפעלת בעקיפין דרך תנאים מעשיים שונים, הן לחיוב הן לשלילה. ומה שכתבת שהחולקים בשאלת מצוות יישוב א"י הם הרמב"ן (הוספות לסהמ"צ, עשה ד) והמגילת אסתר (שם) - המגילת אסתר אינו בר פלוגתא של הראשונים, ואינו אלא מבאר.

 

אולם המחלוקת, כפי שרציתי להדגיש מבחינת הרוחניות של הארץ, לא מוזכרת ברמב"ן, אלא בכפתור ופרח. בצדדים ההלכותיים של השאלה אני עוסק בספר שיצא בע"ה בקרוב לאור1. כאן לא רציתי אלא לרמוז על ההבדל שבין הניסוח ההלכותי שהובא שם מהרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב-ה"ג), שתולה הכל בכיבוש, ומה שכבשו רבים הרי הוא כא"י לכל דבר, בעוד שהכוזרי (מאמר ב סי' י-כד, מאמר ה סי' כג) תולה את הדבר בקדושה הטבעית שמהבריאה, ושמשום כך בזה לא תיתכן חלות של קדושה ע"י כיבוש, כמו שמדגיש הכוזרי ההבדל לעניין נבואה בין יהודי אזרחי לבין גר שנסתפח וקיבל על עצמו תורה ומצוות.

 

אגב, בנוגע למושגים ההלכתיים שהם מציאות וכו' - שהבאת הדוגמא של מימר (מכות טז ע"א, שבועות כא ע"א, תמורה ג ע"א) - ג"כ יש להיזהר מהיתפסות לקיצוניות. היה [אצ"ל: הרי] במימרא זו עצמה נזכר גם נשבע ומקלל, ולפי הלך המחשבה שלך היה מקום לומר שגם נשבע קעביד מעשה, שכן ודאי גם שבועה נזכר[ה], ומקלל אינה רק עקימת שפתיים במובן חיצוני אלא יש לה פעולה רוחנית וכו'. וא"כ גם כאן הרי זה מעשה כמו מימר. ובכל זאת לא חשבו אלא מימר. הכוונה היא איפוא שאנו דנים כאן על הפעולה ההלכותית, שמבחינה זאת אנו מחשיבים זאת כמעשה, ולא על הבחינות הרוחניות, שזה אינו משפיע להיחשב כמעשה.

 

2. שיטות ריה"ל והרמב"ם

 

בנוגע לדעת הרמב"ם והריה"ל, הארכת לומר שמהמשכילים נתלו בזה. אבל, רחימאי, לא כל דבר שנגעו בו המשכילים נפסל בנגיעה. חשוב כאן המסקנות שמסיקים מזה. ואינני חושב שהקורא את דברי ייתפס להשקפה של רציונליסם שאינו רואה בעולמו אלא את ה"השכלה בת השמים". שיש הבדל בין הרמב"ם לריה"ל, ודאי מוכרחים לציין, שהריה"ל מבקר את מה שהוא קורא אלוקי אריסטו, מה שהרמב"ם רואה כשיא, יש להדגיש זאת, ותלמוד בעיון רב, ואין ספק שאהבת ה' של הריה"ל אינה זו של הרמב"ם.

אני איני מוצא לנחוץ ולמועיל מה שנטשטש את הבדלי תפיסתם. ההבדל בתפיסתם את ישראל שוב הוא מוכרח, וזה עפ"י ההנחה היסודית של הרמב"ם עוד בפיה"מ (בספר, עמ' 127), שעל האדם להיהפך לאדם בפועל, וזה בא ע"י ציור המושכלות. ואם נצרף לזה את הרמב"ם על ערך המצוות העיוניות לעומת המצוות המעשיות וערך עבודת ה' ללא הכרה וכוונה שזה כאילו עובד זולתו וכו' - הרי ברור שמה שהרמב"ם מדגיש באיגרת תימן (עמ' 14), שכל מי שמסתפק בנבואה לא עמדו אבותיו על הר סיני, ושברית ה' לא תופר, אינה אלא מעין פתח לשעת סכנה, כי עבודת האדם היא בשטח שכלו ולא באותן תכונות שהועברו לו בירושה (שאגב בכלל אינו נותן מישקל גדול למידות - עמ' 349).

לעומת זאת שאין הריה"ל פוסק מלהדגיש את המיוחד הישראלי דווקא בשטח הסגולתי שבא בירושה, ורואה בזה את הכל והעיקר, לעומת ההשגות השכליות שאינן אלא שניות במעלה. למיותר להאריך את הדיבור על דברים שהם ברורים, ואין אלא לומר שעם ציון נקודות המחלוקת עצמן לא ניתנה ההכרעה לצד זה או אחר.

 

3. אנשי תורה ואנשי עמל

כתבתי שהצורך באנשי עמל, חיילים וגדולי מדע, הוא עניין של לכתחילה, ומזה למדת "שלכתחילה אין שום עבירה בכך אם אדם מזניח את לימוד התורה...". אבל למדת מה שלא נאמר, ועברת בבל תוסיף. אני לא אמרתי אלא שהעולם בנוי על חלוקת תפקידים, ובורא עולם הביא זאת בחשבון, וזהו פירוש "לכתחילה", שכן ברור שכל המקצועות השונים, שמאפשרים גם לאנשי תורה להתעסק בשלהם, הם נחוצים בעולם. וממילא, שהימצאותם של אלה שעוסקים בזה היא לפי התכנית האלוקית של בניין העולם, והרי הם דברי הרמב"ם על הקושיא: "מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל בנפשם..." (עמ' 471) - "שכולם נצרכים בכדי לשמש לאחד...". פירוש הדבר שאין לראות את העולם כעולם חוטא, אלא כפועלים לפי התוכנית שנקבעה. ועל כן מובן שאין סתירה מזה לשאלת הבחינה הפרטית, שמוטב לא[דם] להיות האחד מאשר להיות מהאלף משמשי האחד, ומ"מ בחשבון כללי כל אחד יש לו ייעוד ותפקיד.

הנפק"מ העיקרית בזה היא ההשקפה על העולם ועל העוסקים בחיי שעה, האם תהא זו השקפה של "מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף" (שבת לב ע"ב), או שתהא זו השקפת רבנן דיבנה, ש"אני ברי' וחברי בריה..." (ברכות יח ע"א), וכפרוש רש"י (עמ' 372), היינו אם ת"ח שבדור יסתגרו בתוך ד' אמותיהם, ידאגו לעצמם ולשלמותם, ויסתכלו ממרום ישיבתם על בני התמותה האחרים מתוך ביטול וגאווה, או שיראו את עצמם חייבים להשתתף בכלל כולו, יכירו טובה לאלה שממלאים [את] צרכיהם, וישתדלו אף הם להעניק להם מנכסיהם הרוחניים, לרוממם לעודדם, כי "אילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא".

זוהי הנקודה העיקרית שאליה חתרתי, וחבל שלא ירדת לעומקה. הוא הדין דברי הרב פינדילוג, שאמנם איננו מגדולי הדור, אולם הוא אינו בא לחדש, ויש סימוכין לדבריו בדברי הקודמים והקדמונים. ותוכן הדבר, שהעובד - שלפי תנאיו אינו יכול להיות ת"ח, ולא חשוב כאן פירוט הגורמים והתנאים, שיכולים להיות מסוגים שונים - גם אינו בריה מיותרת, אלא שהכל משתרג ועולה יחד.

ותמה אני עליך, שלמדת תורה אצל הרצ"י קוק שליט"א, שעדיין לא העמידך על השקפת הרב זצ"ל על ערכה של מדינה ושל צבא ושל "התעמלות שצעירי עמינו עוסקים בה". כן, כן, התעמלות - ספורט בלע"ז - הוא חשוב מאוד מפני "שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" (עמ' 413 - "אורות", אורות התחיה פרק לד), ושעיקר חידושה של היהדות היה להראות שגם "המערכות הרחבות... עד הפרלטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם, גם הם חיים באור האידאה האלוקית" (עמ' 381 - "אורות", למהלך האידיאות בישראל, פרק ב). ואם כך הדבר, כיצד זה יקום? האם הרבה עוסקים בספורט במרכז הרב? האם משם יוצא "הפרולטריון לכל פלגות"? על מי ועל מה הוא מדבר, אם לא על אותו רחוב הומה ומהמה על כל פלוגותיו, אלה אשר אינם מוצאים ולא ימצאו [את] דרכם לישיבות, ואף הם יכולים להיות תועלתיים לבני האומה, ואף הם נחוצים ומוכרחים, בחינת לכתחילה, ש"אם לא עליא לא מתקיימן איתכליא".

 

דומני שנגעתי בעיקרי הדברים, ואידך פירושא, זיל גמור. בברכת השנים ש. ישראלי

 

* מכתב זה נכתב ע"י מרן זצ"ל אל הרה"ג יעקב אריאל (שטיגליץ) שליט"א, בהיותו תלמיד צעיר בישיבת מרכז הרב. הרב אריאל למד מחשבת ישראל מפי מרן זצ"ל בשנה בה למד במדרשיית "נועם" בפרדס חנה. הלימוד היה מתוך ספרו של מרן זצ"ל מפרקים במחשבת ישראל, וההפניות במכתב זה הן אל ספר זה.

 

עריכה, מקורות והערות: הרב עזריאל אריאל. 1. עיין ארץ חמדה (שער א). 2. ועי' הקדמת מרן זצ"ל ל"ארץ חמדה".