זהב הארץ דרכו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל

זהב הארץ דרכו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל

"מו"ר היה ממורי ההלכה המובהקים של מכון התורה והארץ"- דבריו של הרב יהודה הלוי עמיחי על פטירתו של הגר"ש ישראלי זצ"ל

הרב יהודה הלוי עמיחי | אמונת עיתך תמוז-אב תשנ"ה

 

מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל היה מילידי רוסיה הסובייטית, בה היתה ראשית צמיחתו. הוא למד תורה בבתי הכנסת: "שואבי המים" ו"משכיל לאיתן" במינסק, אצל הגאונים ר' שמעון ירחי זצ"ל ור' אברהם אליהו מייזס זצ"ל, בסגל חבורה של תלמידי חכמים שלמדו בסכנת נפשות מתמדת מחוסר כל. כבר ברוסיה התבלט מרן כת"ח אחד יחיד ומיוחד, שקדן ומעמיק עצום. לאחר בריחתו מרוסיה לארץ ישראל (אדר תרצ"ד) התקבל אצל מרן הרב קוק זצ"ל, שעמד על מיוחדותו ומעמדו והרצה בפניו את שיעוריו הכלליים לפני אמירתם בהיכל הישיבה הקדושה. לאחר מכן היה מקושר ומקורב לאיש ירושלים של מעלה, הגרי"מ חרל"פ זצ"ל.

לא ת"ח רגיל היה, אלא כלי שעשוע מיוחד, שהיה בקי בכל מכמני הש"ס וההלכה, תורה ומלכות, מורה ומנהיג "ואהיה אצלו אמון, ואהיה אצלו שעשועים".

בשנת תרצ"ח עלה מו"ר זצ"ל לשמש כרב לעדת קודש כפר הרא"ה. עלייתו לכפר הרא"ה לא היתה מחוסר תעסוקה בירושלים. הוא ראה זאת כשליחות. וכך הסביר בהקדמתו לספרו "ארץ חמדה", שפעמים שתלמידי חכמים  עוסקים הרבה בתיקונם הפרטי ואינם מפנים את הדעת לתיקונם והדרכתם של אחרים. הסתגרות זאת יכולה להביא חלילה אפילו לחורבן בית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה וחכמיה, מכיון שהיו רגילים לדרוש "אני בריה וחברי בריה" (ברכות יז ע"א) - חיבור מוחלט בין תלמידי החכמים לבין העם.

החת"ם סופר (פיתוחי חותם, הקדמה לשו"ת יורה דעה) מסביר שהקב"ה בחר באברהם אבינו כאבי האומה למרות שקדם לו חנוך שהיה מיחידי הסגולה, שנתעלה להיות כאחד מצבא מעלה, "ואיננו כי לקח אותו א­להים". אלא שבאברהם אבינו נתגלתה מסירות נפש, שהרי אילו נשאר בהתבודדותו ובהתעלותו האישית ודאי היה עולה מעלה מעלה, אולי יותר מחנוך. ברם מסירות נפשו לחנך את העם ולהדריכו בדרך ד' הביאה אותו להתחבר עם העם ולהיטיבו, ייתכן שהיתה בכך פגיעה מסויימת בדרגתו האישית אולם כנגדה עמדה מעלת הכלל. ומתוך כך כתב מו"ר זצ"ל (ארץ חמדה שם):

לפי השקפה זו, העם כולו מהווה אחדות שלימה, וממילא  אין לחפש את שלימות היחיד מתוך ויתור על עבודה לשם שמירה על רמה מסוימת של צבור רחב יותר. במסגרת הכללית של העם אין אף אחד שאפשר לוותר עליו, אין אחד מיוחד, "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".  מעתה אין מקום להסתגרות, מעתה נתבעים קשרים הדוקים בין תלמידי החכמים לבין העם.

מתחילת דרכו של מו"ר זצ"ל בכפר הרא"ה נתן אל לבו לברר את ענין המצוות התלויות בארץ. ומתוך עיונו בהלכות אלו, זכה להוציא לאור את ספרו הראשון: "ארץ חמדה". ספר זה לא נכתב כספר הלכה, הכולל סעיפי הלכה והערות, אלא הלכות הנאמרות מתוך הבאת המקורות ובירורם. וכך כתב בפתיחה לספרו:

לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים, ערוך על פי מקורות הגמרא, הפוסקים והמפרשים, הראשונים והאחרונים, בביאור השיטות והמחלוקות ונימוקיהן ומסקנות ההלכה למעשה.

בייחוד ניכר הדבר בחלק השני של הספר, העוסק בהלכות כלאים, שחילק אותו לשני חלקים: (א) ההלכות. (ב) בירורי הלכה. גם חלק ההלכה בנוי על מקורות המשנה והתלמוד ראשונים, אחרונים והפוסקים. על חלק הספר העוסק בהלכות כלאים כתב בהקדמתו לספר:

אין הוא מיועד להיות ספר פוסק הלכות, המגמה היא לתת לפני הלומד והמעיין את המהלך של פסק ההלכה מתוך המקורות שבמשנה ושבתלמודים, דרך הראשונים והפוסקים עד גדולי דורינו. אולם האחריות לפסק הלכה למעשה נשארת על המעיין, שיצטרך לברר את הדברים בעצמו ולהסיק מסקנותיו מהן.

פיסקה זו הושמטה מתוך ההקדמה של הספר שיצא במהדורה מחודשת (מוסד הרב קוק תשמ"ב), מכיון שהחלק העוסק בהלכות כלאים הושמט. כאשר פניתי למו"ר זצ"ל שיאפשר למכון "התורה והארץ" להוציא לאור מחדש את החלק העוסק בהלכות כלאים, ענה מרן זצ"ל שכיון ועברו שנים רבות הרי שהתחדשו דברים נוספים, ובמספר דברים חזר בו, לכן יש צורך בעוד עמל גדול על מנת להוציא מחדש את החלק על הלכות כלאים.

מו"ר זצ"ל ברר את ההלכה לעומקה, ומשום כך לא נשא פנים בהלכה. פעמים רבות היה חולק עם גדולי הדורות ואפילו עם רבותיו. וכך כתב עליו הרה"ג כ. פ. טכורש זצ"ל (התורה והמדינה ט-י עמ' תרכז):

אף הוא אינו חת לדון ולהתווכח עם גדולי ישראל הדנים בעניינים אלה: כפתור ופרח, תורת הארץ, תפארת ישראל, אבני נזר, ישועת מלכו, כרם הארץ, חזון איש ועוד. ולפעמים גם חולק עליהם, ומוכיח את צדקת מסקנותיו.

פסיקתו המיוחדת בענין הדרך להתיר זריעת בקיה ושיבולת שועל בשדה אחת - למרות דעת רבו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל (בית זבול ח"ג סי' לג) - היא דוגמא אחת לעוצמתו ההלכתית. דוגמא נוספת אנו רואים בשאלת הגדרת המין בכלאים, שאלת יסוד היא בהלכות כלאים, שבה אסורה הרכבת שני מינים, כיצד מגדירים את המין, ובמה שונה מין אחד מחברו. מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כה), וכן החזו"א (כלאים סי' ג ס"ק א) - כל אחד עפ"י דרכו המיוחדת - נטו להגדיר את המין עפ"י סך כל התכונות שלו. ואילו מו"ר זצ"ל חתר לו דרך מיוחדת, שבה הטעם הוא המבחן העיקרי של קביעת המינים (עי' ארץ חמדה מהדורה ראשונה' קפב), וכאשר אין הבדל גדול בטעם הרי שאנו קובעים את המין על פי מראה הפרי והעלים. וכך נהג מו"ר זצ"ל להורות למעשה, כשהבאנו בפניו מינים שונים. הוא היה חותכם, טועמם ומסתכל בצורתם, ולאחר מכן היה מכריע בשאלות שגדולי ת"ח לא היו מוכנים להורות.

פעמים שדעת מו"ר זצ"ל לא התקבלה בשדה ההלכה, אולם מכיון שכל נושא נכתב ונבדק מתוך עמל של תורה, המשיך מו"ר זצ"ל להיות נאמן לשיטתו המיוחדת:

במקום מכירת הקרקעות בשביעית הציע מו"ר זצ"ל שהבעלים יפקירו את השדות (עי' ארץ חמדה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קא, חוות בנימין ח"א עמ' מג). שאלה זו עוררה דיונים ארוכים בין פוסקי הדור (התורה והמדינה ח"ג, הגריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים עמ' רג, ריד). מועצת הרבנות דחתה הצעה זו, ואכן בשנת תשי"ח ביצע מו"ר זצ"ל את היתר המכירה כמקובל. אעפ"י כן, כל ערב שמיטה פנה מרן הרב זצ"ל  - בשיעורים, בהרצאות ובשיחות - לחזור ולעיין שמא ניתן להפקיר את הקרקעות ולא למכרן.

באיסור הרכבה באילנות חידש מו"ר זצ"ל חידוש עצום, וכתב (ארץ חמדה, מהדורה ראשונה עמ' רעה):

כל שההרכבה נעשית בדרך שאין ראויה להיות מופרה זה מזה, דהיינו: שקוצץ המין האחד לגמרי ומרכיב במקומו מין שני - אין שייך לדמותו כלל להרבעה, ולא זוהי הרכבה האסורה. ואם כי מספרי האחרונים שדנים בתשובותיהם על הרכבה נראה דלא ירדו לחילוק זה, מכל מקום מתוך דברי הקדמונים והירושלמי נראה הדבר כמו שכתבנו, והאחרונים לא דנו על נקודה זו כלל.

כאשר דברנו עמו - מספר חדשים קודם העלותו לגנזי מרומים - על אודות הרכבות כלאים, אמר שכבר לפני כחמישים שנה העלה ספק זה בענין הרכבות הנהוגות בימינו, והורה שאפשר לצרפו לספיקות נוספים, להלכה למעשה.

התעסקות במצוות התלויות בארץ לא היו רק בבחינת הוראת הלכה למעשה, אלא הן היו מערכת שלמה של תורת הארץ ומצותיה. ולכן בתחילת ספרו "ארץ חמדה" הופיע בירור הלכתי ארוך בענין מצוות יישוב הארץ בעבר ובהווה, והיכן נוהגת מצוות ישוב הארץ. כתיבת המהדורה הראשונה של הספר הסתימה בה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה. ובהמשך לזה הוא דן בקדושת הארץ, אם היא חלה על מקומות שנכבשו לראשונה בימי מלחמת השחרור (עמ' פו). במהדורה המחודשת של הספר (מוסד הרב קוק עמ' קלח) ישנה תוספת בירור ביחס לכיבוש הארץ בימי מלחמת ששת הימים. כשהתעוררה שאלת אחיזתנו במרחבי ארצינו, חזר והוסיף בויכוחו עם מרן הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א (חוות בנימין ח"א עמ' צח):

שכל אותם המקומות שנכבשו ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמה שנכפתה עלינו בעוד שהשתדלנו למונעם מלצאת למלחמה, ובמצורף לזה קנין החזקה שבמעשי ההתנחלויות שבאו בעקבות הכיבוש (אחרי שהובהר למי שעדיין משתעשעים בחלום שיצליחו לזרוק אותנו לים) ושהיו בהסכמת ואך בסיוע של הממשלה - תורת כיבוש עליו לכל דבר. וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמש"כ במק"א), שאין לנו כיום מצוות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות, מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו בחמלת ד' עלינו במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, ועשינו מעשה המורה על רצוננו לזכות בהם - תורת כיבוש עליהם,  ועל כן חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקו"נ תופסת בזה.

שאלה מחודשת שמו"ר זצ"ל עסק בה בהרחבה היא חיוב ערלה באילנות הגדלים בעציץ מתכת שאינו נקוב. מו"ר זצ"ל נטה להקל שלא כדעת החזו"א זצ"ל. אולם לא רצה להכריע בשאלה זו לבדו, ופנה, בין השאר, למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל (ההתכתבות הובאה ב"ברקאי" ג עמ' 157­-173). תשובתו של הגרשז"א נתקבלה במכתב הפותח במילים:

למע"כ ידידי ומכובדי הגאון המפורסם מוה"ר שאול ישראלי שליט"א.

ומסיים:

בהערצה ובכל אותות טובה וברכה ושמחה.

מו"ר ענה למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל במכתב הפותח במילים:

הו"כ ידידי המרומם הגאון הגדול, זקן ויושב בישיבה, מרבה פעלים לתורה ולהאדרתה, כש"ת שלמה זלמן אויערבך שליט"א.

לקיים מה שנא': "נועם - אלו תלמידי חכמים שבא"י שמנעימין זל"ז בהלכה..." (סנהדרין כד ע"א). לאחר למעלה משנה פנה אלי מו"ר זצ"ל בטרוניא מדוע ת"ח צעירים לא הביעו את דעתם בשאלה זו.

עליית מו"ר זצ"ל לירושלים (תשכ"ה) לבית הדין הגדול, ולישיבת "מרכז הרב" לא הפסיקה את עיסוקו במצוות התלויות בארץ. הציבור שומרי התורה ראה ברבינו את הכתובת לשאלות במצוות התלויות בארץ, ובייחוד בשאלות המתחדשות בחקלאות. רבות מן השאלות הללו כונסו  בספרו "חוות בנימין" (הוצאת מכון התורה והארץ). מו"ר, שהיה ממורי ההלכה המובהקים של מכון "התורה והארץ", האיר פניו למכון וענה לשאלותינו פעמים בכתב ופעמים בע"פ, וכאשר הגשנו בפניו את חוברות השמיטה לצרכן ולחקלאי עבר בשימת לב מיוחדת על כל סעיף וסעיף, העיר את הערותיו והשגותיו מתוך הקפדה על כל תג של הלכה, ותוך זהירות רבה שלא לאסור את המותר.