קצח

קצח
קצח

קצח הגינה

קֵצַח

הרמב"ם מבאר שהקצח שנזכר במשנה הוא: "אלשוניז (شونيز) והוא הידוע במצרים בשם הכמון השחור (الكمون الاسود)".[1] הוא מזכיר שמות אלה ואחרים (כמו 'אלחבה אלסודא') גם בחיבורו על ביאור שמות הרפואות.[2]

אין ספק שזהו צמח קצח הגינה (Nigella sativa), והוא הקֶצַח המקראי (ישעיהו כח, כה-כז). צמח תרבות חד-שנתי נמוך, ובזרעוניו השחורים משמשים תבלין, בעיקר לְפת.[3] הרמב"ם כוללם ב"זרעוני גנה" הנאכלים, ולכן הם חייבים בתרומות ובמעשרות.[4]



[1].פהמ"ש טבול יום א, ה. השוו: עדיות ה, ג; עקצים ג, ו.

[2].רמב"ם, ביאור, מס' 365.

[3].הלכות חמץ ומצה ה, כ.

[4].הלכות כלאים א, ח; תרומות ב, ג.