קנה

קנה
קנה

קנה מצוי

קָנֶה

הקנה – ובלשון רבים: קנים – נזכר פעמים רבות במשנה. הרמב"ם אינו מזהה זיהוי מסוים לקנה, משום שמדובר בצמח ידוע, אך הוא מזכירו פעמים רבות בפירושו בשמו הערבי "קצב" (قصب). הכוונה היא בדרך כלל לקָנֶה מָצוּי (Phragmites australis) או עַבְקָנֶה (Arundo donax).[1] אלו צמחים רב-שנתיים בעלי גבעולים מעוצים חלולים, ולאורכם עלים מאורכים. התפרחות דמויות מכבד, והן נמצאות בראש הקנים. הצמחים גדלים ליד מקורות מים, כגון גדות נחלים.

לקנה שימושים רבים שנזכרו במקרא ובספרות חז"ל, והרמב"ם משתמש בהם כדי להדגים דוגמאות בפירושו למשנה וב"משנה תורה". לעתים הוא מזכיר את הקנים כדי לבאר מונחים במשנה.

למשל, הרמב"ם מסביר ש"אפיפירות" הם שבכות שעושים מן הקנים (אלקצב), ועליהן נתמכת שורת הגפנים (עריס);[2] "חדקים" הם קוצים שקשורים לקנים ועושים מהם עין לוח שבו סותמים פרצות בגינות;[3] בשנת שמיטה "אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע",[4] והכוונה היא שאין שורפים "חישת קנים"[5] כדי להכשיר קרקע לזריעה.



[1].לפעמים למונח זה יש מובן רחב של מקלות דקים.

[2].פהמ"ש כלאים ו, ג-ד. השוו הלכות שכירות ח, י: "הקנים המעמידין תחת הגפנים".

[3].פהמ"ש עירובין י, ח.

[4].הלכות שמיטה ויובל א, ו, על פי הירושלמי, שביעית ד ד, לה ע"ב.

[5].כלומר סבך הקנים, השוו: תוספתא, שביעית ג, יט.