קדה לבנה

קדה לבנה

קִדָּה לְבָנָה

קדה לבנה נזכרה במשנה בתור דוגמא לאיסור הרכבה של עץ על ירק. הרמב"ם אינו מזהה זיהוי מסוים לצמח, אלא מבאר ביאור קצר: "מין עץ שריחו טוב, תרגום 'וקדה' וקציעתא (שמות ל, כד), ואומר 'קציעות כל בגדותיך' (תהלים מה, ט)".[1]

בימי הביניים היו כמה זיהויים לסממני הבושם "קדה" ו"קציעה" או "קציעות". למשל, רס"ג סבר שאלו שני סממנים שונים: הראשון הוא ה"קושט" (בפירושו לשמות ל, כד), ואילו השני הוא בושם ה"ענבר".[2] הרמב"ם הסכים ש"קדה" היא ה"קושט"
("אלקסט" בערבית),[3] אך מאחר שהתרגום מלמד שקדה וקציעה הם שמות נרדפים לסממן בושם אחד, אי אפשר לומר שה"קושט" הוא גם ה"קציעה", שכן שניהם נמנו בין סממני הקטורת שנזכרו במקדש. לכן, הרמב"ם לא זיהה את ה"קציעה",[4] ובפירוש למשנה כתב במפורש: "לא ידוע".[5]

הקֹשְׁט מזוהה עם צמח הקוֹסְטוּס (Costus speciosus), ממשפחת הזנגוויליים, שגדל בהרי ההימליה. מקנה השורש של צמח זה הפיקו בושם וחומרי מרפא.[6] אם נניח שהרמב"ם זיהה את קִדָּה לְבָנָה עם הקושט, אפשר לבאר שהוא התכוון למין הלבן, שנחשב בעת העתיקה למשובח ביותר.



[1].פהמ"ש כלאים א, ח.

[2].על הזיהויים השונים לבשמים אלו, ראו: ז' עמר, ספר הקטורת, תל אביב תשס"ב, עמ' 107-106; שם, עמ' 147-146 (להלן: עמר, קטורת).

[3].הלכות כלי המקדש א, ג. וראו גם להלן בערך "קושט".

[4].הלכות כלי המקדש ב, ד.

[5].פהמ"ש כרתות א, א.

[6].הלכות מכירה יד, ב; רמב"ם, ביאור, מס' 338.