צלף

צלף
צלף

צלף קוצני: ענף נושא עלים, שלבים שונים של פריחה ופרי

צֶלֶף

הרמב"ם מזהה את הצלף עם ה"כַּבַּר" (كبر),[1] הצלף הקוצני (Capparis spinosa). בן שיח רב-שנתי, קוצני, בעל עלים עגלגלים, ומבסיסם צומחים שני קוצים מאונקלים. הפרח גדול, ויש לו עלי כותרת לבנים ואבקנים ורודים. הפרי הוא ענבה מוארכת שמתפצלת לאורכה.

הצלף נזכר במשנה בתור צמח שכל חלקיו נאכלים וחייבים במעשרות: "תְמָרוֹת ואַבִיוֹנוֹת[2] קַפְרֵיסִין". וכך הרמב"ם מבאר שמות אלה: "וצלף – 'אלכבר', יש בו פרחים (נואר)[3] והם הנקראים תמרות. ויש בו מזון יבש דומה למקלות ולעלים והוא הנקרא קפריסין. ויש בו המזון שנגמר בישולו ושמו הידוע אצלנו 'פקוס אלכבר' (=קשוא הצלף)– והוא הנקרא אביונות".[4] התמרות הם ניצני הפרחים שטרם נפתחו, אך תיאור ה"קפריסין" אינו ברור דיו. ננסה להבין את דבריו מעיון בתיאור שהוא מתאר ב"משנה תורה", בדיון בברכות על כל אחד מחלקים אלה:[5] "קפרס שלצלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי" – נראה שהכוונה היא לכל חלקי הצמח שנאכלים (מלבד הפרי): עלים וענפי הצמח הצעירים, וכן ניצני הפרחים.[6] "והאביונות שלצלף הן הפרי שהן כצורת תמרים דקים קטנים – מברך עליהן בורא פרי העץ".

את כל חלקי הצמח אפשר לאכול לאחר כבישתם בחומץ או במלח כמו כבישת זיתים.[7] מבחינת ההלכה – "הצלף אילן לכל דבר".[8] למעשה, בערלה חייבים רק הפירות (אביונות), והקפריסין פטורים ממנה.[9] מאחר שהצלף – ה"נְצָפָה" לפי הרמב"ם – גדל כצמח בר, ואין אדם נוטע ממנו הרבה, פירותיו נחשבים "קלים שבדמאי".[10]



[1].רמב"ם, ביאור, מס' 197, מביא כמה שמות נרדפים לצלף: "כבר - הוא 'אלקבר' גם 'אללצף' ואומרים גם 'אצף'".

[2].מנוקד גם: אֶבִיוֹנוֹת.

[3].למעשה, מדובר בניצני הפרח לפני פתיחתם.

[4].פהמ"ש מעשרות ד, ו.

[5].הלכות ברכות ח, ו.

[6].תנחום הירושלמי, ערך צלף, כולל ב"תמרות" את הפרחים והעלים, וב"קפרס" את הענפים הרכים. נראה שלדעת הרמב"ם גם הברכה על התמרות היא בורא פרי האדמה, מפני שאינן פרי; ראו הלכות תרומות ב, ד.

[7].פהמ"ש מקוות ז, ב.

[8].הלכות כלאים ה, כ.

[9].הלכות מעשר שני ונטע רבעי י, ג.

[10].פהמ"ש דמאי א, א.