ירקות חמור

ירקות חמור
ירקות חמור

יריקת החמור

יַרְקוֹת חֲמוֹר

על פי תפיסת הרמב"ם, הצמח ירקות חמור נזכר במשנה בין הדוגמאות לצמחים שאינם חוצצים מפני הטומאה ואינם מוגדרים צמחי מאכל לאדם.[1] הרמב"ם לא זיהה בוודאות את הצמח ירקות חמור, והביא שתי אפשרויות בשם "יש אומרים".

א) "קת'א אלחמאר (قثا الحمار) והוא אלעלקם (علقم)" – בדרך כלל, השם הראשון מזוהה עם הצמח שמכונה בימינו יריקת החמור (Ecballium elaterium).[2] אפשרות נוספת היא, שכוונתו לצמח אבטיח הפקועה (Citrullus colocynthis), שנקרא בערבית "חנט'ל" (حنظل), והיו שסברו שה"עלקם" הוא שמו הנרדף (סינונים).[3] בשם "עלקם" זיהה גם את ה"פקועות"[4] ואת ה"מתיק"[5] שבמשנה.

ב) "עסלוג' (عسلوج) שאוכלים החמורים" – כינוי לצמח ערטנית השדות (Leontice
leontopetalum
).[6]

לדעת הרמב"ם, ירקות החמור ושאר הצמחים שנמנו במשנה זו "מתקיימים ומחזיקים" (גדלים ושורדים) בימות החורף ובימות הקיץ.[7] למעשה, כל הזיהויים שהובאו לעיל אינם מתקיימים לאורך השנה; השניים הראשונים מתקיימים בעיקר בקיץ, ואילו האחרון בימי החורף. כנראה שחוסר התאמה זו הביאה את הרמב"ם להביא את זיהויים בשם "יש אומרים".



[1].פהמ"ש אהלות ח, א.

[2].רמב"ם, ביאור, מס' 292.

[3].רמב"ם, ביאור, מס' 158. השוו גם עיסא, עמ' 50, כשם נרדף לאבטיח                הפקועה. תנחום הירושלמי, ערך ירק, מסביר שאכן מדובר בצמח יריקת                  החמור: "והוא מר כאבטיח הפקועה (חנט'ל) והם קרובים בטבעם, ושניהם              מקילים את הליחה לבנה".

[4].פהמ"ש שבת ב, ב. כאן ברור שמדובר באבטיח הפקועה ולא בירוקת                    החמור, שכן ממנה אין מפיקים שמן.

[5].פהמ"ש שביעית ג, א; שם ט, ו, בשם "חנצ'ל".

[6].ראו ז' עמר, "אבן אל-ביטאר חוקר צמחי אש-שאם", קתדרה, 76                      (תשנ"ה), עמ' 69.

[7].פהמ"ש אהלות ח, ה; הלכות טומאת מת יג, ג.