זית

זית

זַיִת

הזית או הזיתים מוזכרים לעתים בפירוש המשנה לרמב"ם בשמם הערבי "זיתון" (زيتون),[1] וזהו העץ המוכר בימינו שנקרא "זית אירופי" (Olea europaea). מעשרות המקומות שבהם הרמב"ם מזכיר את הזיתים, נביא כאן רק דוגמאות נבחרות, ומהן אפשר ללמוד על תרומתו להבנת דברי המשנה, בייחוד בנוגע להתקנת הזיתים למאכל, לתיאור בית הבד וכליו, לתיאור סוגי השמן, ועוד. יש כמה מקומות, למשל בתיאור טכנולוגיית עצירת השמן, שבהם אפשר להציע עוד פירושים להבנת דברי הרמב"ם.

Etszayt 

עץ זית

בתיאור טקס הבאת הביכורים לירושלים המשנה מתארת שור הולך לפני התהלוכה ובראשו עטרה של זית.[2] הרמב"ם מסביר מדוע נבחר דווקא עץ זה: "ואין בכולן שענפיו יפין יותר מן הזית (זיתון) לפיכך עושין העטרה ממנו בלבד".[3]

השיטה השכיחה ביותר לאיסוף הזיתים מן העץ הייתה לחבוט בענפים במקלות: "וחובט עץ הזית נקרא מוסק".[4] מקל זה נקרא "קנה של זיתים".[5] המשנה מזכירה גם את ה"מחבה", והרמב"ם מסביר את מקור שמו בעקבות התלמוד הירושלמי:[6] "והמַחֲבָהº –  שם הקנה שחובטים בו הזיתים כדי שיפול מה שנחבא בין העלים, ולכן נקרא מַחֳבָה מפני שמוציא מה שנחבא" [7].את הזיתים היו שוטחים על יריעת עור.[8] לדעת הרמב"ם, "זיתי מסיק" הם הזיתים שבעל הבית מוסק,[9] ואילו "זֵיתֵי נִקוּף" ºהם הזיתים הבודדים שנשארים באילנות, וכשהעניים מוסקים אותם הם נעשים שלהם.[10]

Prizayt 

עלה זית ופרי

את הזיתים אי אפשר לאכול כפי שהם, ויש להפיג את מרירותם. אפשר לעשות זאת על ידי פציעתם או ריסוקם, אפילו כדי לאכול בשדה: "פוצע – שוברה כדרך שעושין בזיתי האכילה"[11]. בפעולה זו יוצא שרף "הדומה לחלב".[12] את הזיתים לאכילה התקינו בדרך כלל בכבישה במלח, ויש שהשהו אותם תחילה זמן מה עד שיתרככו, ולאחר מכן כתשו אותם והניחום במלח.[13] המים שבו נכבשו הזיתים נקראו "מי כבשים".[14]

במשנה במסכת מנחות הרמב"ם מבחין בין סוגי שמנים לפי איכותם: השמן הראשון מופק מכתישת זיתים בשלים ושלמים שנלקטו מראש האילן; השמן השני מתקבל בסחיטה בבית הבד, והוא מופק מזיתים בדרגות בשלות שונות; השמן השלישי פחות איכותי מקודמיו, והוא הופק מזיתים שכנראה לא הבשילו דיים, והם הונחו תחילה בבורות לזמן מה כדי ש"ירקיבו" במקום שנקרא "מעטן":[15] "שאוספין בו הזיתים עד שיתרפו ויהיו ראוים לסחיטה".[16] פריכת הזיתים נעשתה על מתקן אבן שנקרא "ים", והם נטחנו באבן שנקראה "ממל". במהלך הפקת השמן השתמשו במוטות כדי לצבור את הזיתים מתחת למתקן הפריכה או הסחיטה: "כידים – מוטות של ברזל שגודשין בהן את הזיתים בבית הבד".[17]

היו כמה סוגים של מתקני עצירת זיתים, והם נבדלו בגודלם: "ו'בד', שם מסחטת (מעצרה) הזתים. ו'קוטבי', מסחטת זתים קטנה. ו'בודדה', קטנות בית הבד, והיא מסחטה קטנה מאד".[18] לפי הרמב"ם, ה"בד" הוא שמו של מבנה או מתקן גדול שבו עצרו את השמן. "קורת בית הבד" היא שם קורת העץ של הבד,[19] אך לפי לשון הרמב"ם, אפשר שהיא כינוי לכל אמצעי שיוצר לחץ על זיתים (גם בלא קורה) כדי להוציא את שמנן: "וקורת בית הבד, הקורה של הבד, כלומר ששמין האבן של סחיטה על הזתים ומניחן והן נסחטין כל השבת".[20] אפשר גם להסביר שקורת בית הבד סוחטת את הזיתים על ידי הלחץ שלוחצת אבן כבדה שמונחת בקצה שלה. החיבור של אבן המשקולת לקורה נעשה כנראה באמצעות ברזל מאונקל דמוי זנב עקרב: "ועקרב בית הבד – עקרב קורת מסחטת הזיתים והוא ברזל בקצה הקורה".[21] הקורות שתמכו את קורת הבד שעצרה בלחץ את הזיתים נעשו מעץ ארז, והם נקראו "בתולות".[22]

בזמן סחיטת הזיתים הם היו נתונים בתוך "עקל": "הוא החבל, היו לוקחין חבלים ועושין מהן סל עגול וצוברין בו הזתים וסוחטין אותו הכלי העשוי מן החבלים, נקרא עקל".[23] לוח הכבישה, דהיינו, המשטח שבין הקורה או משקולת האבן ובין העקלים, נקרא "כובדין". הרמת מתקן הלחיצה והורדתו נעשו באמצעות מתקן דמוי כננת (או מתקן בורג) שסובב באמצעות גלגל עץ כמין הגה שדומה לכישור בעל ארבע ידיות. כידוע, בעת העתיקה היו כמה מתקנים ושיטות טכנולוגיות לעצירת הזיתים לשמן, ודומה שהרמב"ם מושפע בפרשנותו למשנה מן המתקנים שהכיר בימיו, כפי שעולה מדיוק בלשונו: "וגלגל – העץ שמסבב את האבן ומגביהה והוא הנקרא אצלנו 'אלמגזל' (=הכישור)".[24]

במהלך פעולת הסחיטה נהגו לבדוק מדי פעם אם הזיתים נסחטו כראוי. באמצעות "קנה של זיתים" שבקצהו עיגול דמוי קשר, היו מהפכים בזיתים כדי לבדוק אם נותרה בהם שמנוניות.[25] לאחר גמר הסחיטה נותרה ה"גפת": "פסולת הזתים שהוצא שמנן".[26] השמן שניגר מסחיטת הזתים נקלט בגומא שנקראת "עוקה".[27] המים שהופרדו מן השמן נקראו "מוחל": "הם המים השחורים המתמצין מן הזיתים".[28] בדרך כלל השתמשו בשמן למאכל, אך גם לצרכים אחרים. בשמן הזית הספיגו בשמים שונים, והוא השמן שנקרא "שמן ערב".[29] את שמן האנפקינון תיאר הרמב"ם כך: "הוא השמן שקורין אותו הרופאים 'זית אלאנפאק' והוא הנסחט מן זיתי הבוסר, והוא מר בטעמו".[30] אין ספק שהכיר שמן זה בזמן הכשרתו הרפואית. במקום אחר הוא כותב שזהו שמן ידוע למדי בימיו במצרים.[31]



[1].למשל, פהמ"ש פאה ח, ג; דמאי ו, ח; שביעית ט, ג; מעשרות ג, ד, ועוד.

[2].משנה, בכורים ג, ג.

[3].פהמ"ש שם.

[4].פאה ח, א; חלה ג, ט.

[5].פהמ"ש שבת יז, ג.

[6].ירושלמי, פאה ז ב, כ ע"א.

[7].פהמ"ש פאה ז, ב.

[8].פהמ"ש כלים כד, ה.

[9].פהמ"ש חלה ג, ט.

[10].פהמ"ש פאה ח, ג. נראה שלפי הרמב"ם, גם בעל הבית וגם העני קוטפים בדרך כלל את הזיתים בחבטה בענפי העץ, וההבדל בין שתי הקטיפות הוא בכמות הפירות שהם אוספים ולא בשיטת האיסוף. וראיה לכך היא, שבהלכות גזלה ואבדה (ו, יג) הרמב"ם מזכיר בנוגע לעני שתי שיטות של קטיף זיתים: חביטה וקטיף ידני. ויש מפרשים ש"זיתי מסיק" הם הזיתים המשובחים שנקטפים ביד בתנועת משיכה, כפעולת חליבה, ואילו ערכם של "זיתי נקוף" פחות יותר, משום שהם נאספים בחבטות במקל; ראו למשל: י' פליקס, עצי פרי למיניהם, ירושלים תשנ"ד, עמ' 107.

[11].פהמ"ש שביעית ד, ט; תרומות י, ז.

[12].פהמ"ש מעשרות ד, א.

[13].פהמ"ש טהרות ט, ה.

[14].פהמ"ש מקוות ז, ב.

[15].פהמ"ש מנחות ו, ד; טהרות ט, א.

[16].פהמ"ש מעשרות ד, ג.

[17].פהמ"ש כלים יב, ח.

[18].פהמ"ש שביעית ח, ו.

[19].פהמ"ש מנחות ו, ד.

[20].פהמ"ש שבת א, ט.

[21].פהמ"ש כלים יב, ג. והעיר לי ד"ר איתן איילון, ממוזיאון ארץ ישראל, במכתב שכתב בחודש סיון תשע"ב, ש"העקרב" הוא וו מתכת, והוא ידוע בראליה של ארץ ישראל במעט משקולות מן הגליל שפרסם רפי פרנקל. יש להניח שהוו הזה חובר לאבן בעזרת עופרת, שכן טמפרטורת ההתכה שלה נמוכה. ומעניין לציין בהקשר זה את טענתו של אביצור, שבשם זה כינו הערבים את פיסת הברזל שדומה לעניבת פרפר וחוברה בעזרת עופרת לתחתית אבן הרכב בטחנת קמח, והציר האנכי שחובר אליה הניע בעזרתה את הרכב. וראו גם: ש' אביצור, אדם ועמלו: אטלס לתולדות כלי עבודה ומיתקני יצור בארץ ישראל, ירושלים 1976, עמ' 82; שם, עמ' 87.

[22].פהמ"ש בבא בתרא ד, ה. לפי בבלי, שם סז ע"ב, והשוו: מעשרות א, ז.

[23].פהמ"ש מעשרות א, ז.

[24].פהמ"ש בבא בתרא ד, ה. העיר לי ד"ר איתן איילון: "לגבי גלגל העץ שהרמב"ם משווה אותו לכישור: ייתכן באמת שזו כננת, הידועה למשל מבתי בד בצפון אפריקה בתקופה הרומית-ביזנטית. אבל יש עוד אפשרות: באירופה של ימי הביניים היו מכבשי קורה ובורג (עם משקולת אבן בתחתית הבורג), שבהם הורדה הקורה על העקלים בעזרת אום בעלת 4 ידיות בולטות, שנעה על הבורג, מעל למקום החיבור של הקורה אליו. אם ההשוואה היא לפלך (ויש פלכים דמויי צלב בעלי 4 זרועות), הרי שאני מעדיף השוואה למתקן שבו הזרועות אופקיות כמו בפלך ולא למתקן כמו כננת, שבו הזרועות אנכיות והתנועה בעצם ניצבת לזו שמבצע פלך".

[25].פהמ"ש שבת יז, ג.

[26].פהמ"ש שבת ג, א; מעשרות ה, ד.

[27].פהמ"ש מעשרות א, ז.

[28].פהמ"ש מקוות ז, ג.

[29].פהמ"ש דמאי א, ג.

[30].פהמ"ש מנחות ח, ג.

[31].רמב"ם, ביאור, מס' 131. להרחבה על שמן זה בהקשר לארץ ישראל במקורות חז"ל ובימי הביניים, ראו: עמר, גידולי ארץ, עמ' 150-148.