צירעה

צירעה
צירעה

צרעה מזרחית

צִרְעָה

המשנה אומרת: "דבש צרעין – טהור ומותר באכילה". הרמב"ם מדגיש שאין הכוונה לשם קיבוצי שכולל את הדבורה אלא רק לשם שמיוחד לצרעה: "ואל תחשוב כי דבש דבורים יש לו שם לואי, כי שמו דבש בסתם ואינו צריך לואי, אבל ספחו כאן לדבורים כדי להבדיל בינו ובין דבש צרעין, והוא דבש אלזנאביר".[1] בהמשך פירושו למשנה זו הוא מבאר את טעם היתרם של דבש דבורים וצרעים: "לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעים, אלא הוא טל (נדי) היורד על הצמחים ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש ואוכלות אותו הדבורים ומביאות ממנו בקרבן, והעודף של מזונם פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות". ב"משנה תורה" הוא מבאר שאגירת הדבש מיועדת לעונת החורף: "מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהם ומקיאות אותו בכוורת, כדי שימצאו אותו לאכל ממנו לימות הגשמים".[2]

הרמב"ם מזהה את ה"צרעין" שבמשנה עם "אלזנאביר" (زنابير ביחיד: زنبور), שמה של הצרעה המזרחית (Vespa
orientalis
). לעתים ה"זנבור" (או דבור) הוא שם כללי למיני צרעות או דבורים שדומות לה – לרוחב גופם יש פסים צהובים ושחורים[3] – ולכן כנראה נקט הרמב"ם את לשון הרבים שבמשנה.

יש כמה הצעות אפשריות לזיהוי הצרעה שבמשנה, למשל: בומבוס האדמה (Bombus
terrestris
), מין דבורה חברתית שמקננת באדמה ומפיקה דבש. לעומת זאת, הצרעות המוכרות לנו, הצרעה המזרחית למשל, אינן מייצרות דבש בעצמן ואינן אוגרות מזון לימות הגשמים, ואז הקנים מתרוקנים והמלכות נמצאות בתרדמה. לפי הסברו של הרמב"ם בפירוש המשנה, ובו הוא אינו מגביל את איסוף הדבש לחורף, אפשר להסביר את הימצאותו של דבש אצל צרעות בכמה דרכים.[4] מכל מקום, אלו רק פרשנויות, והן אינן רלוונטיות לימינו, כפי שכתב הרמ"א: "ואין אנו צריכין לחוש לו, כי אינו מצוי בינינו כלל".[5]



[1].פהמ"ש מכשירין ו, ד.

[2].הלכות מאכלות אסורות ג, ג.

[3].נוירי, י, עמ' 279, מזכיר מינים שונים, ובהם המין "ההררי" שמקנן בעצים והמין "המישורי" שמקנן בקרקע.

[4].ד"ר משה גרשון מן המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מסר לי שיש דיווחים על צרעות הפלך (Polistes) שגודלו בתנאי מעבדה וניזונו ממי דבש בתור תחליף לצוף, ופלטו אותם בתאים שבקן. דיווחים כאלה מחוץ לארץ ידועים גם ממיני צרעות אחרות בטבע. אלו כמובן כמויות קטנות שראויות לשימוש מזדמן בלבד. ראוי לציין שאכן הצרעות המזרחיות אוכלות דבש, וחלקן תופסות דבורים בשעת מעופן או בפתח הכוורת, כוססות את גופן ומוצצות את הדבש שאצור בזפקן (ראו א' בן-נריה, גידול דבורים, תל אביב תש"י, עמ' 222). בדרך כלל הן מערבות מזון זה עם חלקי גופה של הדבורה או עם בשר אחר שהיא אוכלת עד שנוצרת מהם עיסה, ובה היא מאכילה את הזחלים. אין ספק שאסור לאכול חומר זה. עם זאת, אם מדובר רק בדבש טהור שנמצא בזפקן, לכאורה יהיה מותר לאוכלו. יש עדויות על אנשים שלכדו דבורות בומבוס, פתחו את הזפק שלהם ואכלו את הצוף שמצוי בהם. ד"ר משה גרשון הציע אפשרות שזו דבורת דבש ננסית (Apis florae), מין דבורת בר שמוצאה בדרום מזרח אסיה. מין זה הגיע בשנים האחרונות לדרום הארץ, ולא מן הנמנע שהיו בעבר הרחוק פלישה כזו ונוכחות זמנית של מין זה בארץ ובמצרים. זו מין דבורה קטנה (10-7 מ"מ), וכמו צרעת הפלך היא בונה קן חשוף על שיחים קטנים, אך היא גם מייצרת דבש והתנהגותה דומה להתנהגות דבורת הדבש התרבותית. קשה להציע זיהוי כזה למין שמוצאו מיבשת אמריקה, כגון צרעת הדבש המקסיקנית ((Brachygastra mellifica.

[5].יו"ד פא, ט. בעקבות הבית יוסף, שם.